חזרה לקהיר של 1969 עם טהא חסֵין, חלק ראשון

ד"ר טאהא חסין (צילום: Van Leo (Leon Boyadijan), וייקיפדיה)
Van Leo (Leon Boyadijan), וייקיפדיה
ד"ר טאהא חסין

מטוס הבואינג 737 של איג'יפט-אייר בטיסה מספר 527 מתל-אביב לקהיר החליק על המסלול החשוך של שדה התעופה הבינלאומי של קהיר – מעט לפני חצות. הקפטן ברך את הנוסעים בערבית מצרית, וברקע התנגנה לה מוסיקה, משהו מלחניו של עבדול חלים חאפז או אום כולתום. דרך החלון הקטן ראינו את המדרגות מוסעות אל דלת הבואינג, עוד רגע אעמוד בפתח המטוס, חשבתי. נשמתי עמוק, הגנבתי חיוך קטן, וירדתי במדרגות הברזל מהמטוס את המסלול בדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לטרמינל.

פעם ראשונה תייר במצרים

ובכל זאת הרגיש לי כאילו הגעתי אל מקום מוכר – כן, כבר הייתי כאן. בשנת 1969. כן כן, שמונה שנים לפני ביקורו הבלתי נשכח של הנשיא סאדאת בירושלים. ביקרתי אז בכפר קטן בשם איזבט אל-קילו שבמצרים העילית, לא רחוק מהגדה המערבית של היאור. ביקרתי אז במצרים בלי דרכון וללא ויזה, בדמיוני. המארח שלי היה אז הסופר המצרי, שאיבד את מאור עיניו כבר בגיל שלוש, הדוקטור טהא חסין.

כבר הייתי כאן, בשנת 1969. 8 שנים לפני ביקורו הבלתי נשכח של הנשיא סאדאת בירושלים. ביקרתי אז במצרים בלי דרכון וויזה, בדמיוני. מארחי היה הסופר המצרי, שאיבד את מאור עיניו כבר בגיל 3, הדוקטור טהא חסין

אל הביקור יצאנו אז יחד כל תלמידיו של המורה לערבית המיתולוגי והמחנך שלנו, מר אברהם לביא, שהביא לנו יום אחד חוברת קטנה ואמר: בואו נקרא סיפור.

על הכריכה הייתה רק מילה אחת בערבית, באותיות מצוירות, "الأيام" (אַלְאָיָאם – בעברית: "הימים").

ד"ר חסין, יש שיגידו: הסופר הכי גדול של מצרים, למרות שלא זכה מעולם בפרס נובל לספרות, מי שהיה מייסד ורקטור של אוניברסיטת אלכסנדריה וכיהן כראש האקדמיה המצרית ללשון ערבית וכשר החינוך של מצרים, תאר בפרוטרוט את סיפור חייו וחיי הסובבים אותו. הוא עשה זאת בגוף שלישי, כקריין המספר סיפור. העיוורון עזר לו להתרכז בקולות בני האדם ובעלי החיים סביבו, בריחות הצמחים, הפרחים, ובמאכלים שאמו הגישה לו.

תיאורי חיי היום-יום שלו מבוקר עד לילה עם אחיו וחבריו בכפר, בבית הספר, הכותאב. שם ישבנו עמו למרגלות המלמד. כשבחר לאכול מה שבחר – ולאו דווקא את מה שאהב ורצה, רק בכדי שלא ייכשל וילכלך את בגדיו, הרגשנו צביטה בלב.

טהא הכניס אותנו אל עולמו של ילד עיוור שלא נכנע לגורלו. עולם שנמתח בין הבית לגדר שהקיפה אותו, גדר שהייתה עשויה קני תירס גבוהים, עם תעלת המים לצידה, תעלת השקיה שבאה מן הנילוס.

הוא סיפר על הארנבת שהריח ושמע כשדחקה את עצמה בין קני התירס ויצאה אל המרחב, והוא, שכל כך רצה לצאת איתה, נשאר לשבת על מקומו. הוא לא יכול היה לזנק כארנבת מעל הגדר או להידחס בין הגבעולים.

טהא חסין הכניס אותנו לעולמו של ילד עיוור שלא נכנע לגורלו. עולם שנמתח בין הבית לגדר שהקיפה אותו, גדר שהייתה עשויה קני תירס גבוהים, עם תעלת המים לצידה, תעלת השקיה שבאה מן הנילוס

בדרכו שלו הוא זכר במיוחד את ריחו וטעמו של הכרוב הגדול הירוק.

הוא נזכר איך אהב לצאת מהבית בשקיעה, בשעת ארוחת הערב. הוא, הקטן, עמד שעון על גדר התירס, מהרהר עמוק במחשבותיו כששקשוק הצלחות בוקע מהבתים מאחוריו.

ואז כשמלאו לו שלוש-עשרה הוא עבר ללמוד בקהיר לצד אחיו הגדול. התשוקה שלו לידע הייתה כל כך גדולה, כך סיפר, עד שהיה מוכן לוותר על הקשר עם המשפחה, ובעיקר עם אמו, שנשארה מאחור בכפר, כשעזב אל הבירה.

למרות חמישים וארבע השנים שעברו מאז נכנס אברהם לביא לכיתה י"א 7 והספר בידיו, אני עדיין זוכר גם חלק מהביטויים השיריים כפי שנכתבו במקור, בערבית. לדוגמה: ضجيج وعجيج – בוקה ומבולקה, קרקורי התרנגולות, תיאור ציורי להמולת העיר הגדולה. הכרך הגדול.

חסין תאר ברגישות מופלאה את הקשיים בהם נתקל בסביבה החדשה שלא הכיר – ילד עיוור בן 13, במטרופולין הגדול באפריקה. שם נדרש להיות תלוי באחרים. את הלימודים בקהיר תאר כ"ים חסר גבולות" של למדנות, "נחוש לזרוק את עצמו לים הזה, לשתות ממימיו, ככל שניתן לו, היה מוכן אפילו לטבוע בו".

קהיר הייתה כל מה שלא הכיר בכפר ילדותו, על הגדה המערבית של הנילוס, לצידה של תעלת המים הקטנה.

חסין תאר ברגישות מופלאה את הקשיים בהם נתקל בסביבה החדשה שלא הכיר – ילד עיוור בן 13, במטרופולין הגדול באפריקה. שם נדרש להיות תלוי באחרים. את הלימודים בקהיר תאר כ"ים חסר גבולות" של למדנות

כבר בכניסה למטוס של איג'יפט-אייר בטיסה מספר 527 מתל אביב לקהיר הרגשתי צביטה קטנה של התרגשות בלב. ביקרתי במסגרת עבודתי בארצות רבות, חלקן היו פחות ידידותיות לדרכון הישראלי – אבל הכניסה למטוס מצרי עם דייל ודיילת המברכים בערב טוב, כשברקע התנגנה לה מוזיקה בערבית, נראתה לי כסצנה מתוך סרט מצרי של יום שישי. סרט מהסוג שהיה מוקרן בערוץ היחיד של הטלוויזיה בישראל בשנות השישים המאוחרות, אירוע שהפך  מסורת בהרבה משפחות ולא רק של עולי מצרים.

הניב המצרי של הערבית המדוברת, להבדיל מניבים אחרים של הערבית המדוברת באזורים אחרים, מתנגן ברכות, כמו בסרטים. הדייל שניצב בכניסה למטוס ברך אותנו בברכת ערב טוב, ערב של ורדים. ואני עניתי בברכת ערב טוב, ערב של חלומות.

ניסיתי להחיות את שרידי השפה הערבית שלא עשיתי בה שימוש למעלה מחמישים שנה, וכמו במשחק, הדייל בכניסה השווה והעלה, וענה לי בצרוף עשיר יותר, חיכה לראות אם אני אוכל להשיב. הרמתי ידיים, חייכתי, ונכנסתי פנימה.

הכנות אחרונות לפני המראה. הוראות בטיחות, חגורות הצלה, ופתחי חירום, ואז מערכת המולטימדיה במטוס ברכה את ברכת הדרך, בערבית, כשעל המסך על גב הכסא שלפני הופיע המצפן המורה לכיוון העיר מכה – למקרה שנרצה לשאת תפילה משלנו.

ניסיתי להחיות את שרידי השפה הערבית שלא עשיתי בה שימוש למעלה מ-50 שנה, וכמו במשחק, הדייל בכניסה השווה והעלה, וענה לי בצרוף עשיר יותר, חיכה לראות אם אני אוכל להשיב. הרמתי ידיים, חייכתי, ונכנסתי פנימה

שעה וקצת של טיסה ולקראת חצות הגענו לקהיר. הפעם עם דרכון ויזה. עמדתי דקה בפתח המטוס, מרגיש לשנייה אחת כמו הנשיא אנואר אל סאדאת כשהגיע לשדה התעופה בן גוריון במוצאי שבת אחת בשלהי שנת 1977.

*  *  *

בפרק הבא:

תזמורת צבאית לא ניגנה לכבודי את ההמנון ולא נפרש שטיח. צביקה המדריך זרז אותנו אל האוטובוס שהמתין על המסלול. חזרה לקהיר.

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 903 מילים
סגירה