1
הדבר הראשון שאני מבחין בו בארצות הברית הוא הריח, במיוחד באזור המכונה "מיד ווסט", אבל לא רק. משהו בריח של ארה"ב שונה, אבל את זה קשה להעביר בכתב. את תחושת המרחב לעומת זאת קל יותר להסביר.
תחושת המרחב באמריקה היא פשוט, שונה. זה לא נכון בכל מקום, אבל ברוב האזורים ממערב לניו ג'רזי (וגם בחלק מהאזורים מצפון ומדרום) ישנה תחושה כי שטח הוא לא מצרך מתכלה. זה נשמע הזוי לישראלים, וזה באמת הזוי. מבני ענק, חניות מוגזמות, פרברים עד האופק, מבלי להיכנס להיבט האורבני של זה, התחושה המובהקת היא של בזבוז ראוותני של שטח.
זה לא רק השטח. כישראלי, עצם היכולת ההיפותטית לקחת את הרכב ולנסוע איתו במשך עשרות שעות מבלי שאיש יעצור אותך היא תופעה עוצרת נשימה. כמובן שהתנועה כלפי חוץ היא גם התנועה כלפי פנים – חווית חיים של "שלך שלך שלי שלי" מאפשרת תחימה של המרחב החברתי (המושפע מהמרחב הפיזי) לאזורי נוחות חברתיים, פוליטיים, ותרבותיים. יש לתופעה זו היבטים שליליים רבים, אבל לא בהם אתמקד היום.
זה לא רק השטח. כישראלי, עצם היכולת ההיפותטית לקחת את הרכב ולנסוע איתו במשך עשרות שעות מבלי שאיש יעצור אותך היא תופעה עוצרת נשימה
אם נחזור למונח ה"חירות", הרי שלפנינו מתקיימת החירות כמרחב. מרחב בו לכל אדם יש מספיק מקום כדי לנשום, מספיק אזור מחיה כדי להתנהל, בלי לדרוך על אצבעות חברו, בלי משחקי סכום אפס.
זוהי חירות של נשימה עמוקה ומרחב תזוזה, של ליברליות במובנה הפרקטי ביותר של המילה, כלומר פיצול נוח של שוני לבועות קטנות של שייכות המאפשרות לכל אחד לחיות בגן עדן הקטן שלו. (ומשום שאני לא מסוגל בלי מעט ציניות, לגן העדן הזה גם חייבת להיות חניה צמודה, 2 מכוניות ו-1.5 ילדים).
2
ישראל של החודשים האחרונים הייתה בצד השני המוחלט של תחושה זו. כל תזוזה של צד פוליטי אחד דורכת על אצבעותיו (וליבו) של הצד השני. גם כישראלי שלא נוכח פיזית בארץ חוויתי את המאורעות הפוליטיים האחרונים דרך הבטן, פיזית ממש.
חוסר המרחב, הפוליטיקה שתופסת כל סנטימטר מקיבולת הריאות והמוח, והעתיד שמזדחל אל ההווה בצורה של מחשבות ייאוש. כל אלה צבעו את החודשים האחרונים בתחושה של מחנק, של צפיפות.
חוסר המרחב, הפוליטיקה שתופסת כל סנטימטר מקיבולת הריאות והמוח, והעתיד שמזדחל אל ההווה בצורה של מחשבות ייאוש. כל אלה צבעו את החודשים האחרונים בתחושה של מחנק, של צפיפות
אלא שגם מתוך מאורעות אלה עלתה בי תחושת חירות. (רוצה להגיד בכנות, אני מתנגד לרפורמה במצבה הנוכחי מאוד מאוד, היא מפחידה אותי והלוואי שתהפוך לאירוע חוקתי חיובי. אני גם מבין את הכאב של אנשים בצד השני, בהם אנשים שאני אוהב מאוד. לא מסכים, אבל בהחלט מרגיש).
מה חירות יש כאן, אתם שואלים? ובכן, בתחילת "האדם המורד" של אלבר קאמי הוא כותב על הרגע שבו העבד לא יכול יותר, ולא מתוך אקטיביות, אלא דווקא מתוך חוסר היכולת להישאר פאסיבי הוא קם על אדונו. רגע זה, על פי קאמי, הוא רגע שמשרטט את גבולות העצמיות, רגע של חירות.
אל תיקחו את המטאפורה בצורה ישירה למצב הפוליטי בישראל ולשאלה מי העבד ומי האדון, זו ממש לא הכוונה. הכוונה היא דווקא להציע תפיסה של "חירות מתוך צפיפות". דרישה לחירות, בצורה קולקטיבית או קהילתית, הנובעת דווקא מתוך חוסר המקום. מתוך הצורך באוויר והמאבק בשביל לנשום.
עבורי, זה היה הצד מעורר ההשראה של החודשים האחרונים, השראה שהשתלבה בפחד גדול וחששות מהשלכות עתידיות. זוהי השראה הנובעת מהעובדה כי פחד אמיתי שהתעורר באנשים (גם לשיטת מי שחושב שהוא לא מוצדק) הוביל אותם לצאת מארבע האמות שלהם, להצטרף לקבוצה גדולה יותר ולהיאבק למען מה שהם רואים כדרך הטובה ביותר עבור החברה שלהם. "שלהם" לא רק משום שהם שייכים לה, אלא משום שיש להם אחריות עליה.
פחד אמיתי שהתעורר באנשים הוביל אותם לצאת מארבע האמות שלהם, להצטרף לקבוצה גדולה יותר ולהיאבק למען מה שהם רואים כדרך הטובה ביותר עבור החברה שלהם
חירות של צפיפות זו היא חירות סטרילית פחות, אגרסיבית יותר, ודי מפחידה. במיוחד בארץ קטנה כל כך (ושנתיים בוויסקונסין הגדולה פי-חמש מדגישות את קוטנה) עם אנשים שונים כל כך. היא גם מיוחדת ומרגשת ומעוררת תקווה, אבל מעל הכול, היא שוחקת ונשחקת. כי את האמונה, התקווה והרצון לשנות יש בשני הצדדים (איפה שלא יהיו, ועל אף שלדעתי אחד מהם טועה ומסוכן), והארץ הזאת כל כך קטנה, קטנה מדי.
3
וזו מחשבה אפשרית לחג הפסח המסתיים היום. כי למרות הרצון הישראלי לתקן, ולשנות, ולא להתייאש, אני מציע לנו ללמוד גם את אומנות נתינת המרחב. זה לא יהיה פשוט, זה מרחב שאין לנו, "ספייס" שלא קיים.
איך יוצרים אלכימיה של מרחב? איך מייצרים נחת ורוגע במקום של צפיפות ובלגן? אלה שאלות שדורשות תשובה, ולא מענה מעצבן כמו זה שצריך "איזון". תשובתי הניצחת לכך היא: דינמיקה ניו יורקית. אל דאגה, אנסה להסביר.
הצפיפויות הפיזית, החברתית והאידיאולוגית הן נתון בחברה הישראלית, ומול הנתון הזה ניתן להיאבק, אבל אפשר גם לעמוד מול ולנסות להפוך אותו לחומר חיובי. מצד שני, אסור ליצור אידאליזציה שלו (דמיינו קול של יאיר לפיד/סיוון רהב מאיר וכו': ההוא שדוחף אותך בתור וקורא לך שמאלני בוגד/ימני פשיסט/דוקר אותך? הוא בעצם אח שלך!).
אנחנו מוכרחים לשאוף לשיווי משקל של צפיפות ומרחב, שיווי משקל שאפשר ללמוד מבתי קפה בסוהו ובנחלאות, של דירות קטנות ויפות בלואר איסט סייד לעומת הטירות חסרות החן של הפרברים החדשים.
אנחנו מוכרחים לשאוף לשיווי משקל של צפיפות ומרחב, שיווי משקל שאפשר ללמוד מבתי קפה בסוהו ובנחלאות, של דירות קטנות ויפות בלואר איסט סייד לעומת הטירות חסרות החן של הפרברים החדשים
ג'יין ג'ייקובס (אלא מי) מדברת בספרה על היכולת ליצור שכונה עירונית בטוחה. היא מתארת את שיווי המשקל בין החלל הביתי הפרטי והנפרד מן החוץ, ובין הרחוב בו עיניים של עוברי אורח זרים משמשות חלק ממארג של הגנה ועזרה הדדית. במצב כזה, אותם זרים הופכים לסוכנים של בטיחות ולא לאיום.
בשביל זה היא טוענת, חייבים:
- לשמור על ההפרדה הברורה בין הפנים לחוץ, מקביל לענייננו לתחושת הביטחון בכך שאף כוח פוליטי לא יפלוש לי למרחב הפרטי.
- לחיות באזור צפוף ובעל דינאמיות, זה דווקא לא חסר בישראל. היכולת לחזור לארבע האמות שלי אם ארצה בכך, מאפשרת לי להכיל ברשות הרבים אנשים שונים ממני בהרבה בחינות, ולהפוך את המגוון והצפיפות לחיות וביטחון חברתי.
בשביל לייצר מצב כזה, יש צורך לשרטט קו ברור לתחימת האידאולוגיה, קו שיבהיר כי ישנה רשות יחיד מוגנת ובלתי תלויה לכל אזרח. מחוץ לגבולות אלה, ננסה ליצור מארג בו המגוון מתפקד כגורם מאתגר – אך – מיטיב, ולא רק מפחיד – עד – אימה. במצב כזה, יהיה ניתן להכיל גם קולות לא בהכרח קונבנציונליים, יכולת קשה בהרבה כשביתך פרוץ לחלוטין. איך ליצור את זה ברמה הפרקטית? שאלה טובה.
אנחנו חייבים להבין: לא תהיה לנו ליברליות נוסח אמריקה במדינה שלנו. צפוף כאן מדי. אבל אולי יש לנו סיכוי לליברליות נוסח ניו יורק.
עוז בן נון הוא שליח בקהילה יהודית בויסקונסין, בוגר תכנית "עמיתי ברונפמן" ויחידת "אגוז". כותב ויוצר תוכן בעמותת "הברית הישראלית-דמוקרטית" הפועלת לחיזוק יחסי ארה"ב-ישראל על בסיס ערכים ליברליים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם