אם הוצאת "מודן" במצוקה מו"לית וקשיים נוכח שוק מתכווץ, כפי שפורסם, "מדורת ההבלים" מאת טום וולף הוא כתם השמן המסמן את מקום טביעתה. 600 עמודים בכריכה קשה שהם אירוע ספרותי חשוב.

המו"ל לקח על עצמו משימה קשה במיוחד. ספר על ניו יורק מסוחררת ומתגלגלת לאבדון, ניצבת מתנדנדת, כשראשי מגדליה נעוצים באוזון המידלדל ורגליה תקועות ברפש הגטו. ניו ג'ורנליזם (הנה המלה הגסה הזו) מחופש לספרות יפה, מאת הגורו הדיגיטלי בכבודו ובעצמו.

מה יעשה עודד הנודד עם "מדורת ההבלים" מול מקדמי עוינות כה מובהקים בישראל 89', הנהנית, פשוט ששה, לבעוט באמריקניזמים בחדווה של ספורט לאומי. מי יציל את מודן מהחשבון הנוקב שייערך על גבו עם אותו ניו ג'ורנליזם מעוות ומשחית? הנה הם משחיזים את הסכינים הקהות, לפני שהם יוצאים לג'יהאד על הז'אנר העיתונאי היצירתי והאסוציאטיבי ששינה את העיתונות הכתובה מקצה ועד קצה.

ההימור על טום וולף עשוי להתפרש ככוחנות לשמה, אולי גם כחמדנות. מודן הרי שילם כ־2,000 דולר עבור זכויות התרגום. האם זו היא התרסתו העקרונית־איכותית כלפי אלה המנהלים שיחות חולין, גבם אל קברו, כשהם מהדקים את האדמה בתנועות קטנות בעקבי נעליהם? אלמלא האנלוגיה המדויקת והמפתיעה שערך תום שגב ("הארץ") לפני כשנה, שקיבלה חיזוק מאשתי האמריקאית, שבינה לבין שגב אין דבר וחצי דבר, ספק אם הייתי רואה את האור.

הכתבה "מי זה בכלל טום וולף" כפי שהופיעה במקור בעיתון "חדשות" ב-21 ביוני 1989

שגב כתב על הדמיון בין העלילה הניו יורקית – הבדלים מעמדיים, עשירים וחוטבי עצים, גטו הגובל באזורי עושר מופלג, הפגנות אלימות המתארגנות בזריזות עבור מצלמות הטלוויזיה – לבין מה שקורה אצלנו. כלומר, על קרבה מסוימת בין המצוקה היאפית והאינתיפאדה.

על מודן מוטלת מלאכת תיווך בלתי אפשרית, הצגת התעודות והתחמושת של טום וולף. כמה הוא טוב, מוכשר וחשוב. כיצד לא היו מתאפשרים העיתונים בהם אנו כותבים בלעדיו. וכל זאת עם שנורקל גומי וכדור פינג־פונג לבן בקצהו.

על מודן מוטלת מלאכת תיווך בלתי אפשרית, הצגת התעודות והתחמושת של וולף. כמה הוא טוב, מוכשר וחשוב. כיצד לא היו מתאפשרים העיתונים בהם אנו כותבים בלעדיו

ארבעה טומי־גאנים מייצגים כיום, בחלוקה סכמטית במקצת, את הספרות האמריקאית:

1. טום מק'גוויין, המבוגר בין הסופרים הצעירים, שהחל מגבש את כתיבתו הרזה והצינית בתחילת שנות ה־60 וכיום הוא סופר ותסריטאי הפועל מגלות כפרית במונטנה;
2. טום רובינס, ש"אפילו בוקרות מקבלות בלוז" ו"טבע דומם עם נקר" שלו, היו הספרים שהצילו את שנות ה־70 משיממון ספרותי והרימו את הלפיד ששמט קורט וונגוט;
3. טום קלנסי, אבי ז'אנר המותחן הטכנו־גרעיני ("המרדף אחרי אוקטובר האדום"), שרונלד רייגן שומר את ספריו ליד המיטה;
4. וטום וולף.

הסופר טום קלנסי ב-1985 (צילום: AP Photo/Bill Smith)

מתוך הארבעה, ובזיקה מלאה למצב החומר המקומי, קלנסי הוא הסופר היחידי שספריו מתורגמים בזריזות ובעקביות. העותקים המקומיים של ספריו של רובינס מהוהים מרוב ידי מו"לים, שמיששו והפכו בהם וסיכמו בעצב כי הם טובים ומשעשעים ומהנים אך אין להם שוק בארץ.

גאולתו הקודמת והבודדה של וולף אירעה בזכות ההוצאה לאור של משרד הביטחון, שהוציאה את "החומר הנכון" בשמו הצה"לי, "הצוות המובחר". "מערכות" כפה על הספר את דבר מפקד חיל האוויר דאז, עמוס לפידות, פרולוג ציוני לגבורת חלל פרוטסטנטית.

הניו־ז'ורנליסט טום וולף, כמו עמיתו הגונזואיסט העיוור ממזקלין וג'ק דניאלס, הנטר תומפסון, נוטה לתאר את המתח הגואה ומיצי קיבתו הסוערים מול מחוגי הגיליוטינה של הדדליין של עיתונו.

הניו־ז'ורנליסט טום וולף, כמו עמיתו הגונזואיסט העיוור ממזקלין וג'ק דניאלס, הנטר תומפסון, נוטה לתאר את המתח הגואה ומיצי קיבתו הסוערים מול מחוגי הגיליוטינה של הדדליין של עיתונו

הניו־ז'ורנליסט ער כל הלילה, הוא חובט במקשי מכונת הכתיבה כמטורף, קירות החדר סוגרים עליו, הנוף מתערפל מבעד לחלון המוטל הזול ומוכה הניאון, העורך צורח ומשתולל בטלפון, מאיים עליו באלף מיתות, ותומפסון, כמו וולף, צף בתוך צנצנת של פורמלין, לא ייפרד מיצירתו עד אשר תהיה משוכללת ומטורללת לשיטתו, סהרורית וקשה לחדירה עבור אלה המחפשים טקסט עיתונאי שהוא משנה סדורה.

האנטר תומפסון (עומד, במרכז) בחברת עיתונאים בפלורידה, 1982 (צילום: The Palm Beach Post/ZUMA Wire via Alamy)

הניו־ז'ורנליסט יודע כי טקסט מסעיר ואטרקטיבי איננו לגו. המלים אינן קוביות אותן אתה מניח, אחת על גבי השנייה, כשקווי המתאר שלהן ישרים ומשעממים.

מי שרוצה למסור עובדות בלבד, לייבש את מה שראה וחש, מי שרוצה לזקק את תחושות הבטן שלו למאתיים מילה מרותכות נירוסטה, שיעבוד באיתורית. עשרה עיתונאים יפגשו את אריק שרון, ורק אחד מהם יכתוב עליו: מנסה לתקן, במשיכות עזות, את רוכסן מכנסיו התקוע בואכה קריית שמונה.

האם ראוי, יתלבט הניו־ג'ו, ליחס לדימוי החנות בקדמת מכנסיו של השר את אחת מפעולות השיטור האלימות שהוא ממליץ עליהן ככלי לדיכוי האינתיפאדה. לרתך את החנות, לאטום אותה, להרוס אותה או לגרש את יושביה.

טום וולף היה המתעד והאנתרופולוג של שנות ה-60 וה-70 באמריקה. הוא הבין שכדי לתאר תופעות חברתיות חדשות ופרועות כמו סמים, רוקנרול, כיתות ואחרות, אינך יכול להצמיד את אפך אל זכוכית חלון הראווה מבחוץ ולשרבט בפנקסך הכתום אבחנות קליניות קרות. עליך להיכנס עד צוואר למים של וודסטוק, סן־פרנסיסקו, ברקלי והדרום המתעורר.

וולף היה המתעד והאנתרופולוג של שנות ה-60 וה-70 באמריקה. הוא הבין שכדי לתאר תופעות חברתיות חדשות ופרועות עליך להיכנס עד צוואר למים של וודסטוק, סן־פרנסיסקו, ברקלי והדרום המתעורר

הסופר טום וולף ב-1986 (צילום: AP Photo)

וולף היה הנסיוב נגד תסמונת אד סליבן, מארח טלוויזיוני נודע שבמהלך שנות ה־60 אירח בתוכניתו הפופולרית את אלביס, הדלתות, הביטלס ודומיהם, כשהוא מציג אותם ביד אחת, ובשנייה אוטם את אפו ואחר נמלט מהבמה.

כדי לכתוב על חבורת הלצים הפסיכדלית של קן קיזי, שסובבה בארה"ב באוטובוס קומונלי צבוע בזרחן וחוותה חוויות גיבוש של גרעין נח"ל, הצטרף וולף אליהם, כתב על חייהם המשותפים מתוך פתחו המרוכסן של שק השינה, לקח ל.ס.ד כדי להבין את ההזיה הכימית, העדיף לחוות אותה מאשר לכתוב עליה מספר לימוד רפואי.

סדרת הכתבות על קיזי וחבורתו הבשילה לספר, "מבחן הל.ס.ד של הזרם החשמלי" (68'), וחשיבותו נמדדת בערכים שונים, כולל בעובדה שקיזי לא היה איזה חפיפניק עם זמן חופשי, אלא סופר חשוב ("קן הקוקייה"), איכר מלידה, אמריקאי מלומד שלא היסס לחפש, עד שהשתקע באורגון וחזר לחקלאות.

בזריזות ובדייקנות הבין וולף את משמעותה המלאה של העווית האפילפטית הקשה שחלפה בגווה של אמריקה. הניעור התרבותי־חברתי הזה הפיל מצמרות העיתונות את חבורת המאובנים האריסטוקרטית, אשפי הדיווח הקורקטי.

בזריזות ובדייקנות הבין וולף את משמעותה המלאה של העווית האפילפטית הקשה שחלפה בגווה של אמריקה. הניעור התרבותי־חברתי הזה הפיל מצמרות העיתונות את חבורת המאובנים האריסטוקרטית

החל משנת 65' ועד תחילת שנות ה־80, שינה וולף במו־ידיו את העיתונות האמריקאית, חזר והגדיר אותה, מגדיל את שטח המחיה של העיתונות החדשה.

וולף היה הראשון שהגדיר את דור האני, אותו עשור סוער בו פנו הצעירים לעסוק בעצמם. טענתו של וולף הייתה כי מה שהתרחש באמריקה, הצריך את תשומת לבם וכתיבתם של סופרים. רק הם היו מצוידים, בעיניו, ביכולת האבחנה והניתוח של התהליכים הדרמטיים. אלא שהם, לפי וולף, "היו דחוסים כולם בתוך תא טלפון אחד", מתעלמים מהתהליכים.

הסופר טום וולף ואישתו שילה מגיעים לארוחת ערב בבית הלבן, 16 בנובמבר 1988 (צילום: Ron Sachs / CNP/MediaPunch via Alamy)

מי שמחפש קרבה משפחתית בין אגו מפותח ומפונק וניו ג'ורנליזם, ימצא אותם שוכנים, ובמנות נדיבות, אצל טום וולף. כשהיה בן תשע החל כותב ביוגרפיה של נפוליאון. הפריע לו שהעולם התנהל על־ידי אנשים בגודל מלא, והוא נמשך אל הקיסר הקטן. וולף הכין, בערך באותו גיל, ספר ילדים מאויר על מוצרט.

וולף נולד ב-1931 בריצ'מונד, וירג'יניה. מצד ייחוסו המשפחתי הוא משתייך לאצולה הכפרית הדרומית, אצולה נחותה משהו מהאצולה העירונית. אביו היה עורך העיתון "הזורע הדרומי", עיתון חקלאי.

וולף הוא ג'נטלמן דרומי, שחדירתו לניו יורק, מעוז הליברליזם הצפוני, מסבירה את הקרב המר שהתרחש על הטריטוריות של המילה הכתובה. ניו יורק הסתייגה מהמשכיל המושחז מווירג'יניה, שכתב על אורחותיה בידענות של טכנאי רנטגן, וגם הרס, באותה הזדמנות, את המבנה התחבירי והסיפורי של העיתונות הממסדית.

ניו יורק הסתייגה מהמשכיל המושחז מווירג'יניה, שכתב על אורחותיה בידענות של טכנאי רנטגן, וגם הרס, באותה הזדמנות, את המבנה התחבירי והסיפורי של העיתונות

בין השנים 1981-1965 כתב וולף עשרה ספרים תיעודיים, חלקם מבוססים על סדרת כתבות שכתב בהזמנת מגזינים שונים. ב"המילה הצבועה" (75') עסק וולף בהיסטוריה של האמנות המודרנית, והציע ביקורת נוקבת וממזרית על האופן בו עברה לשרת את האופנה במקום את האנושות.

הסופר טום וולף חותם על ספריו ביריד ספרים בסאות'המפטון, ניו יורק, ב-2003 (צילום: Gordon M. Grant / Alamy)

וולף הגדיר את ההיררכיה של האמנות המודרנית, והראה כי היתה מרוקנת מחשיבות ללא הביקורת הכתובה של התרבותניקים הניו יורקים. הממסד האמנותי הגיב באלימות הצפויה.

ב"מהבאוהאוס לביתנו" (81') הראה וולף מה השתבש בארכיטקטורה האמריקאית בחמישים השנה האחרונות. הממסד הארכיטקטוני הגיב באלימות צפויה. ב"שיק רדיקלי" (70') הוא תיאר את העילית החברתית של מנהטן מזמינה את פעילי הפנתרים השחורים למסיבות חברה.

יותר משהם רוצים להיות שותפים לסדר חברתי צודק, כתב וולף, שואפים העשירים המנותקים להתנסות בחוויה המשכרת של "כמה שיק אנחנו". הממסד החברתי הגיב באלימות צפויה.

יותר משהם רוצים להיות שותפים לסדר חברתי צודק, כתב וולף, שואפים העשירים המנותקים להתנסות בחוויה המשכרת של "כמה שיק אנחנו". הממסד החברתי הגיב באלימות צפויה

היית מצפה ממי שהיה המשקיף המיומן והמוכשר ביותר של שנות ה־60, שיתלבש כמו ג'ון אירווינג או וודי אלן. ז'קט קורדרוי עם מרפקי עור, מכנסי קורדרוי עם סיב רחב וחנות עם כפתורים, חולצת ג'ינס עם טיק־טקים ונעלי טימברלנד. טום וולף, הג'נטלמן הדרומי, הוא אחד הגנדרנים המתועדים ביותר בניו יורק.

הסופר טום וולף ב-2004 (צילום: AP Photo/Jim Cooper)

חליפות לבנות או בהירות, וסטים ממשי בתכלת או בלבן, ז'קטים צחים כשלג, מכנסיים לבנים ונעליים לבנות עם חותלות. כובע הומבורג עגול, מקל הליכה בקיץ ומטריה בחורף. העיתונאי והסופר, שעטו היא הכלאה בין תער וחרב סמוראי, מתלבש כאציל דרומי שעדיין לא שילח לחופשי את עבדיו, והסובל מניוון מוחי גנטי שמקורו בדורות של נישואי קרובים.

לוולף העיתונאי הייתה אוזן נפלאה לדיאלוגים ולאנגלית מדוברת, היתה לו התאמה של זיקית, והוא היה שמח בתפקידו כבובת הפיתום על ברכי המרואיין. סגנון הכתיבה "האפור חיוור", שעמם אותו עד מוות, והוא נשמע לו כ"מונוטון חדגוני של קריין, מטרטר ומתמשך". וולף היה מבשר לקוראיו, כי "הכריז על קיומו העיתונאי בעזרת נפשו הפלגמטית ואישיותו השקופה".

וולף ודומיו לא היו מוטרדים מיכולתו של הקורא לצלוח את כתיבתם מבלי לטבוע. הם רצו אותו מפרפר וחובט בידיו, פיו מלא מים. הם רצו כי יתענג על משפטים ארוכים ומתפתלים כמו גבינה מותכת בתוך קערת פונדו. המאכל השוויצרי שהוא גם משחק חברתי. מי שנופלת לו קוביית הלחם מהמזלג, צריך להסיר פריט לבוש. אם תרצו, ניו ג'ורנליזם הוא פונדו, נועז ורותח, ואילו העיתונות הישנה היא שניצל, בטוח, מוכר ומשעמם.

וולף ודומיו לא היו מוטרדים מיכולתו של הקורא לצלוח את כתיבתם מבלי לטבוע. הם רצו אותו מפרפר וחובט בידיו. הם רצו כי יתענג על משפטים ארוכים ומתפתלים כמו גבינה מותכת בתוך קערת פונדו

שישה חודשים בהה וולף במעבד התמלילים עליו היה צריך לקרום עור וגידים "מדורת ההבלים", הרומן הראשון הגדול והנוקב שלו על ניו יורק.

הספר "מדורת ההבלים" של טום וולף (צילום: CBW / Alamy)

בימים הנוראים של חסימת המעיים הספרותית, הפך וולף מומחה לאמרות שפר של סופרים תקועים. הוא סיפר על עיתונאי ותיק שנשאל כיצד הוא יושב יום יום, חמישה ימים בשבוע, וכותב טור לעיתון. "זה שומדבר," ענה העיתונאי. "אתה יושב מול מכונת הכתיבה וחושב, ואם לא הולך לך אז אתה פותח וריד".

בתום שישה חודשים הפך וולף מומחה לסדקים בקיר חדר העבודה שלו. אז צלצל הטלפון, ויאן וונר מ"רולינג סטון" הציע לו פתח מילוט. וונר הציע לחלק את "מדורת ההבלים" לעשרים ותשעה פרקים שיפורסמו במגזין. הדדליין העיתונאי היה שפה שוולף הבין, וגם שכר הסופרים, 200,000 דולר, היווה תמריץ.

וונר הציע לחלק את "מדורת ההבלים" לעשרים ותשעה פרקים שיפורסמו במגזין. הדדליין העיתונאי היה שפה שוולף הבין, וגם שכר הסופרים, 200,000 דולר, היווה תמריץ

"רולינג סטון" הקרין חגיגיות ויוקרה כאשר הכריז ב־85' על שובו של וולף. הסאטירה הנוקבת של וולף על ניו יורק, יאפים, כסף, יוהרה ומאבק מעמדי, הייתה עלה התאנה על ערוותו של וונר, שהפך את "רולינג סטון" מעיתון רדיקלי לוחם לוול־סטריט של הרוקנרול.

במגזין שהלך והפך דל יותר משנה לשנה, תפס ספרו בהמשכים של וולף מיקום נכבד יותר, אולי אף נכבד מדי. התגובות נעו מהתלהבות גדולה עד לחוות דעת קצרה ביידיש: דרעק. בסוף הריצה ב"סטון" ישב וולף שנה וחצי וכתב את הספר מחדש.

מהדורה ראשונה הופיעה בנובמבר 87' ונדפסה ב־150,000 עותקים. במשך למעלה משנה טייל "מדורת ההבלים" ברשימת רבי־המכר באמריקה, כשהוא מפנה לעתים רחוקות בלבד את המקום הראשון.

מהדורה ראשונה הופיעה בנובמבר 87' ונדפסה ב־150,000 עותקים. במשך למעלה משנה טייל "מדורת ההבלים" ברשימת רבי־המכר באמריקה, כשהוא מפנה לעתים רחוקות בלבד את המקום הראשון

במשפט אחד, "מדורת ההבלים" הוא סיפורו של שרמן מקוי, ליברל מיופייף מפארק אווניו, שנחשף כנואף מורשה בעת משפט סנסציוני המתנהל נגדו באשמה שגרם לפגיעה קשה בצעיר שחור בתאונת פגע־וברח בברונקס, שם מתקיימת "צורת החיים הנחותה ביותר בניו יורק".

ניו יורק של וולף, על כל נגזרותיה הייצוגיות והציבוריות, חושפת שיניים חדות ונוגסת נתחים בריאים מישבנו האריסטוקרטי של מקוי. ספק אם הייתה ניו יורק מקבלת בחיבה והבנה כה גדולות ביקורת קשה ממישהו אחר. העובדה שוולף בחר סוף־סוף לעסוק בה, ובגדול, היא מחמאה המכסה על האשמה.

העיתונאי החדש, הצעיר, האגרסיבי, מרצד בתוך הכוונת, קופץ מנושא לנושא, מעניין לעניין; הוא אינו תחום בז'אנרים מקובלים, התמחותו אינה ספציפית, הוא מבין במספר נושאים, הוא ילך אל פוליטיקאי ויחזור עם ראיון ודעה אישית, הוא יכתוב על פורנוגרפיה באותה מידה של עניין. אין לו ברירה אלא להתעמק ולהבין בספורט, אמנות, טלוויזיה, קולנוע, פוליטיקה, ביטחון, אוכל. הוא אינו מדען מדופלם של תחומים אלה, אך הוא רשאי לעסוק בהם באופן אינטליגנטי.

הסופר טום וולף ב-2016, כשנתיים לפני מותו (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)

כותבים טבעיים, כאלה שאינם צריכים לאלף את מעבד התמלילים שלהם לעמוד על רגליו האחוריות ולכשכש בזנבו, מגישים לעורכיהם ניו ג'ורנליזם מבלי לדעת את שמו. טום וולף, עכשיו סופר, פרץ עבורם את הדרך.

כותבים טבעיים, כאלה שאינם צריכים לאלף את מעבד התמלילים שלהם לעמוד על רגליו האחוריות ולכשכש בזנבו, מגישים לעורכיהם ניו ג'ורנליזם מבלי לדעת את שמו. טום וולף, עכשיו סופר, פרץ עבורם את הדרך

ואלה ארבעת הדיברות: ספר את הסיפור בעזרת סדרה של סצנות, ולא דרך רצף סיפורי היסטורי אחד. השתמש בדיאלוג אותנטי. תאר סמלים מעמדיים, פריטי לבוש, מניירות, יחסם של מבוגרים לילדים – כל הדברים המצביעים על מיקומו של אדם בחברה. הבע דעה אישית וחוות דעת, כתוב כתיבה מעורבת, ולא אובייקטיבית ומרוחקת. היה מוכן להפצצות מן האוויר.

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1989