בחירות 2019 ישראל בצומת דרכים

בני גנץ בכנס בחירות של כחול-לבן בתל אביב, ב-9 בספטמבר 2019 (צילום: פלאש90)
פלאש90
בני גנץ בכנס בחירות של כחול-לבן בתל אביב, ב-9 בספטמבר 2019

כמעט הגענו לרגע האמת (בפעם השנייה). מי ינצח – ביבי או בני?

התקשורת מתמקדת בסקרים ובגדלים היחסיים שלי שני ה"בלוקים", אבל העיסוק בכך עלול להוביל לחוסר הבנת חשיבות הפער האמיתי בין שני ראשי הממשלה הפוטנציאליים: שני חזונים שונים עבור המדינה.

בני גנץ מחויב, במילותיו שלו, ל"מדינה יהודית ודמוקרטית לאור החזון הציוני כפי שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות – הוא מתייחס לדרישות הברורות במגילת העצמאות להקים מדינת לאום של העם היהודי, לצד מחויבות ל"שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". נתניהו, לעומת זאת, התחייב לבסס מחדש קואליציה של ימין קיצוני, שתמשיך את המתקפה על שלטון החוק, תפגע בהפרדת הרשויות ובחופש הביטוי.

קואליציה חדשה בראשות נתניהו תהיה איום אמיתי למעמדה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית מערבית. נתניהו מתכוון להעביר "פסקת התגברות" שתאפשר לרוב פשוט של הכנסת לבטל פסיקה של בית המשפט העליון. לעומת זאת, דמוקרטיה ליברלית אמיתית מחייבת הפרדת רשויות, מערכת משפט עצמאית, ושלטון החוק.

חוק מסוג זה יפגע מהותית מערכת העדינה ממילא של איזונים ובלמים, המסייגת במעט את עוצמתה של הרשות המבצעת הזוכה באופן כמעט אוטומטי לתמיכתה של הרשות המחוקקת. בשפה פשוטה, המשמעות היא שדבר שלא ימנע מ-61 חברי כנסת לחוקק חוקים שמטרתם הספציפית היא לפגוע בזכויותיהם של 59 הנותרים.

מפלגת כחול-לבן מייצגת את המשכיות הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שהגו אותו ציונים מהרצל ועד בן-גוריון וז'בוטינסקי, וכפי שהובטחה במגילת העצמאות. הסיסמה של המפלגה, "מעבר לשמאל ולימין", נשמעת כמו מס שפתיים, אך היא בעצם מתייחסת לעובדה שעמדותיה מייצגות את המרכז הפוליטי בחברה הישראלית.

מפלגת כחול-לבן מייצגת את המשכיות הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שהגו אותו ציונים מהרצל ועד בן-גוריון וז'בוטינסקי, וכפי שהובטחה במגילת העצמאות

רוב הישראלים מבינים שחלומו של הימין על ארץ ישראל השלמה עלול להוביל אותנו למציאות דמוגרפית של מדינה דו-לאומית – שזהו סופו של החלום הציוני למדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. מנגד, הם גם מבינים שחלומו של השמאל ל"שלום עכשיו" מוביל לסיכון האמיתי של "עזה 2.0", אבל אימתנית יותר: מדינת טרור שמחזיקה את שטחי הגובה האסטרטגיים של יהודה ושומרון, כאשר כל מדינת ישראל בטווח שיגור טילים.

עבור האישה או האיש המזהים עצמם בימין המתון, ומבקשים ממשלה שתשלוט בביטחון, יש כאן מפלגה שבראשה שלושה רמטכ"לים לשעבר, כשאחד מהם היה גם שר הביטחון מטעם הליכוד.

רבים מכם הזדעזעו מניסיונותיו הקודמים של נתניהו להכניס גזענים מ"עוצמה יהודית" אל הכנסת – אנשים שמעריצים את יגאל עמיר וברוך גולדשטיין. אלה שמבוגרים מספיק, אולי זוכרים תקופה שבה ראש ממשלה מטעם הליכוד, יצחק שמיר, קם ויצא מהכנסת כאשר מאיר כהנא קם לדבר. אולי תסכימו עם ותיקי הליכוד בני בגין ומיכאל איתן, ששניהם הצהירו בשבוע שעבר שלא יוכלו להצביע למען הגרסה הנוכחית של הליכוד.

ומהצד השני, אמנם רבים מהשמאל ייטו להצביע עבור מפלגת העבודה או המחנה הדמוקרטי, אך אם המניע שלכם הוא בעיקר צדק חברתי או ליברליזם בנושאי דת ומדינה, חשוב לזכור שבאותה המידה שכחול-לבן תקיפה בענייני ביטחון, כך היא גם ליברלית לגבי נושאים חברתיים.

מדיניות כחול-לבן שמה דגש רב על נושאי חינוך, בריאות, והגיל הרך. היא תומכת בנישואים אזרחיים ובשוויון עבור להט"בים, בפלורליזם יהודי בכותל המערבי, ובביטול החקיקה שיצרה כפייה דתית ושמנעה מעיריות לקבוע כיצד תיחגג ותישמר השבת בערים וביישובים שלהן.

כל זאת, בלי להתייחס לפיל שחדר: השחיתות.

נתניהו הבטיח לא לקדם אישית חקיקה שתאפשר לו חסינות מתביעה. אבל בעזרת תכסיס פוליטי אופייני, הוא גם רמז שהוא יקדם בברכה אם חקיקה כזו תקודם על-ידי מישהו אחר. הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להישאר בעמדת כוח על מנת להמשיך ולהסית נגד המערכת המשפטית, כדי שכאשר כתבי האישום יגיעו, והם יגיעו, הם ייראו כלא-לגיטימיים על-ידי חלק מהאוכלוסיה.

בין אם יצליח בניסיון זה ובין אם לא, הוא לא יוכל למלא את תפקידיו של ראש ממשלה באופן שמתקרב לסטדנרט הנדרש בזמן שיהיה עסוק בקידום מאמצים אלה להציל את עורו שלו.

נתניהו לא יוכל למלא את תפקידיו של ראש ממשלה באופן שמתקרב לסטדנרט הנדרש בזמן שיהיה עסוק בקידום מאמצים להציל את עורו שלו בתביעות נגדו

לכחול-לבן יש שפע של הצעות שמטרתן לוודא שלא נצטרך לסבול עוד נתניהו כזה בעתיד, ובכלל זה הגבלת קדנציה כך שראש ממשלה לא יוכל להישאר בתפקיד יותר משמונה שנים רצופות, או שלוש קדנציות (מה שקצר יותר). לעולם לא יהיה לנו, שוב, ראש ממשלה שכל כך הושחת על-ידי כוחו שלו, כך שהוא חושש לקיומה של המדינה בהעדרו.

לכל אחד מאתנו יש את השיקולים הספציפיים  וסדרי העדיפויות האישיים שלו, אבל שאלת המאקרו האמיתית היא: לאיזה כיוון הולכת המדינה ביום שלאחר הבחירות: לקראת שוויון זכויות אזרחי ושלטון החוק, או לקראת שלטון בלתי-מוגבל של הרוב, הדוחה עקרונות דמוקרטיים מערביים בסיסיים? לכיוון אג'נדה של סולידאריות חברתית ואחריות לאומית, או לכיוון הסתה פופוליסטית, פילוג חברתי והעצמת הגזענות? ולבסוף, האם אנחנו בוחרים במדינת ישראל שתוקפת שחיתות, או מדינת ישראל שמשמרת אותה?

כל מערכת בחירות נראית קריטית, אך מעולם לא היה לנו ראש ממשלה נוכחי שרץ להיבחר מחדש תוך שהוא מבטיח לקדם קואליציה המורכבת כמעט לגמרי ממתנגדים לערכים הליברליים הבסיסיים שישראל חלקה עד היום בגאווה עם בנות הברית המערביות שלה. זוהי בחירה בכיוונה העתידי של ישראל במובן בסיסי ביותר. אני מעודד אתכם לבחור בכחול-לבן.

פול גרוס הוא כותב ומרצה על הנושאים של ההיסטוריה והפוליטיקה הישראליות. מאמריו פורסמו במגוון כלי תקשורת בישראל, בריטניה, ארה"ב וקנדה. לפני שהוא עלה לישראל מבריטניה, עבד פול בשגרירות ישראל לבריטניה במחלקה לענייני ציבור, וככותב הנאום של השגריר. יש לו תואר שני בתחום פוליטיקת מזרח התיכון מ-SOAS, באוניברסיטה של לונדון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 769 מילים
סגירה