ושוב הם צעדו בסך אל אולפני החדשות, שעברו במהירות למתכונת חירום ופתחו נקודת שידור על אי תנועה באמצע כביש נטוש בעוטף עזה, כדי "לשדר מהשטח". מעילי רוח כהים כמעט תמיד מחמיאים לגברים.

פניהם חמורי סבר. שפתיהם מכווצות. העברית שבפיהם מאובקת כמו שטח אימונים בצאלים. וכבר הם מתווכחים על שינוי פרדיגמה ועל העברת היוזמה לידינו ועל חדשנות טקטית, שאינה סותרת יצירתיות אסטרטגית, או להיפך.

הם מזכירים שעם כל הצער על מותה של ישראלית ברחובות ומותם של נשים וילדים בעזה – שהם קוראים להם נזק אגבי מצער אך בלתי נמנע, כי אין מה לעשות, כשחוטבים עצים מתים ילדים – אסור לשכוח את העיקר, והעיקר הוא להגיע ליצירת מאזן אזורי חדש, שיאפשר תקופת רגיעה נוספת, שאחריה מבצע נוסף שיחזיר את השקט, אחרי סבב מהלומות בלתי נמנע, שלא חייב להיות בהכרח ארוך.

אז נמשיך להיות ערוכים, נמלא את הנחיות פיקוד העורף – כולל אתה, אביב גפן – נפעל באופן ממוקד ונחוש. כי כאלה אנחנו. ממוקדים ונחושים וחיים בלופ.

אז נמשיך להיות ערוכים, נמלא את הנחיות פיקוד העורף – כולל אתה, אביב גפן – נפעל באופן ממוקד ונחוש. כי כאלה אנחנו. ממוקדים ונחושים וחיים בלופ

הם מהללים חשיבה מחוץ לקופסה, אבל חיים בתוך הקופסה. מדקלמים את אותם טקסטים מהסיבוב הקודם ומזה שלפניו ומזה שקדם לו. מה שלא מפריע להם לפרכס זה את זה ולהחמיא לראשי מערכת הביטחון, כי "כשמגיע מגיע".

ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של שר הביטחון יואב גלנט ביום השני של מבצע "מגן וחץ", 10 במאי 2023 (צילום: חיים צח/לע"מ)

לא מן הנמנע שתעלה איזו אנקדוטה מעברם המפואר. שלא נשכח חלילה, שגם היו שם פעם, בחדרים שבהם זה קורה. החדרים שבהם מקבלים את ההחלטות החשובות באמת. הם לא פוסלים על הסף אפשרות שהם עוד יחזרו לשם פעם, אם כי אין טעם לדבר עכשיו על תרחישים היפותטיים, וזה בטח לא הזמן לזה. כשזה יהיה רלבנטי, יונית, תזמיני אותי לאולפן ואני מבטיח לבוא.

הם גנרלים בדימוס. או מומחי ביטחון. או היסטוריונים של הסכסוך הישראלי פלסטיני. או עיתונאים שראו הכול. או עיתונאים שלא הבינו דבר. או אקדמאים שתפסו ג'וב חלומי במכון מחקר שמייצר ניירות עמדה. או חברי כנסת לשעבר, שרק יצאו לעשות לביתם, ותיכף ישובו. הם יודעים דברים.

והם כאן כדי לדבר רק על דבר אחד. כי יש רק דבר אחד חשוב עכשיו. יש רק דבר אחד חשוב תמיד. הרתעה. חייבים לשקם את ההרתעה. חייבים לבסס את ההרתעה. חייבים להחזיר את ההרתעה.

יש רק דבר אחד חשוב עכשיו. יש רק דבר אחד חשוב תמיד. הרתעה. חייבים לשקם את ההרתעה. חייבים לבסס את ההרתעה. חייבים להחזיר את ההרתעה

כי יונית, אם יורשה לי רק עוד משפט אחד קטן, ואני מבטיח לקצר – ההרתעה נשחקה. לא צריך לקרוא חומרי מודיעין מסווגים כדי לדעת את זה. זה גם ההפגנות, אין מה לעשות. ודאי שהן לגיטימיות במשטר דמוקרטי, אין חולק על כך, אבל צריך לזכור שאויבינו מפרשים אותן אחרת מאיתנו.

שלא לדבר על הסרבנות. בצד השני מזהים את זה כחולשה ישראלית. חייבים להבין את זה. וחולשה רעה להרתעה. חייבים להבין גם את זה. תשלחו כתב לכל רחוב מקרי, תפתחו מיקרופון ותקבלו מונולוג על זה שההרתעה נשחקה. כולם יודעים את זה. בשדרות ובאשקלון, כמו בעזה וברפיח. ולכן חייבים לשקם את ההרתעה.

שרי הקבינט התבקשו לתת גיבוי להפסקת האש. ישראל אולי לא יצאה עם הרתעה משמעותית, אבל בהקשר הפוליטי נתניהו הצליח להרגיע לפי שעה את הקואליציה שלו @shemeshmicha #חדשותהערב pic.twitter.com/9YPhbtNp8l

— כאן חדשות (@kann_news) May 10, 2023

חלפו עברו הימים שבהם היו מייצרים הרתעה כמו שצריך. הרתעה שהחזיקה מעמד שנים. הרתעה שחוץ מאיזו מלחמה אזורית פעם בכמה שנים, עם כמה אלפי הרוגים ונזקים כלכליים כבירים, אפשר היה להשתמש בה שוב ושוב.

אבל זה היה פעם, כשאוגדות שריון נלחמו באוגדות שריון. היום, בעידן של ארגוני טרור והפרד ומשול ומלחמות פרוקסי, ונזק אגבי, וכטב"מים והפרעות קשב ופייק ניוז, גם את ההרתעה מייצרים מפלסטיק. זו הרתעה זולה. הרתעה מעלי אקספרס. הרתעה שלא מיועדת להרתיע יותר מכמה חודשים, לפני שהיא מתחילה להתפרק לך בידיים. ואז צריך להחליף אותה בהרתעה חדשה. זו השיטה. אין מה לעשות.

היום, בעידן של ארגוני טרור והפרד ומשול ומלחמות פרוקסי, ונזק אגבי, וכטב"מים והפרעות קשב ופייק ניוז, גם את ההרתעה מייצרים מפלסטיק. זו הרתעה זולה. הרתעה מעלי אקספרס

מאז קום המדינה אנחנו אומה של מרתיעים ומורתעים. דוד בן-גוריון הסביר פעם מעל דוכן הנואמים בכנסת – כשהמדינה הייתה רק בת עשר וכבר אחרי שתי מלחמות, הסכמי שביתת נשק, כיבוש סיני, נסיגה מסיני וכמובן מלחמת חורמה בפדאיון, אבות אבותיהם של המחבלים, שהפכו לטרוריסטים, שהקימו את החמאס והג'יהאד, חד גדיא חד גדיא – ש"העיקר הוא יצירת כוח הרתעה", כי "אנו חייבים לטפח כוח צבאי, אשר ירתיע את האויב. ואין לנו עדיין כוח כזה מבחינת כמות הנשק שבידינו, וצריך שהעם וידידינו בעולם ידעו על כך".

אז בנינו הרתעה. וזו לא הייתה הרתעה סתם, אלא הרתעה שהייתה לה מטרה אחת: להשיג שלום. את זה אמר עוד ב-1966 בהרצאה מיוחדת לפני המכון ההנדסי בתל אביב האלוף יהושפט הרכבי, שהיה אז הממונה על המחקרים האסטרטגיים במערכת הביטחון. "כדי לקדם את עניין השלום בין ישראל וארצות ערב, יש להעמיק את לימודי האסטרטגיה של ההרתעה", הוא אמר, והמהנדסים מולו הנהנו.

פרופ' יהושפט הרכבי ב-1976 (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

שנה אחר כך רבים מהם התגייסו למילואים וכבשו בסערה את רמת הגולן, את הגדה המערבית, את רצועת עזה ואת סיני, כשישראל הרתיעה לעולם הערבי את הצורה בשישה ימים.

וארבע שנים אחר כך, כשישראל המרתיעה נשענת לבטח על "גבולות ההרתעה" החדשים שלה, הסבירה ראש הממשלה גולדה מאיר, בראיון מיוחד ל"טור השבועי" של קול ישראל, כי "ככל שיהיו לנו גבולות אשר יביאו את הערבים לידי רתיעה ממלחמה, כך נתקרב יותר לשלום אמת". כעבור שנתיים פרצה מלחמת יום כיפור.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, לעבור ממבצע אנטבה למבצע ליטני, מראש ממשלה לשר ביטחון, מרמטכ"ל לראש שב"כ, ומיועץ אסטרטגי לפרשן לענייני ביטחון, ולהזכיר איך שוב ושוב מדיניות ה"הרתעה" הזו התפרקה לנו בידיים, לא הרתיעה אף אחד, ולא הובילה אלא לסיבוב הדמים הבא, זה שהיה אמור להימנע בדיוק בזכות אותה הרתעה פלאית, שאנחנו ממשיכים לרדוף אחריה, כמו אחרי שיקוי פלאים שיפתור את כל בעיותינו.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, ולהזכיר איך שוב ושוב מדיניות ה"הרתעה" הזו התפרקה לנו בידיים, לא הרתיעה אף אחד, ולא הובילה אלא לסיבוב הדמים הבא

ובינתיים, בשעה שאנחנו תרים אחרי נוסחת ההרתעה המושלמת, מעולם לא עצרנו לברר עם עצמנו: מה אנחנו בעצם רוצים, חוץ מלהרתיע? איזה עתיד אנחנו מציעים למיליוני היהודים והערבים שחיים בין הים התיכון לנהר הירדן, בחבל ארץ המדמם הזה? ומה אנחנו עושים כדי להגיע אל העתיד הזה?

אבל אלה שאלות אינפנטיליות של טיפוסים נאיביים. וכשמטחי הטילים יורדים, המוזות שותקות – חוץ מהמוזה של אביב גפן, שלא סותמת את הפה לעולם.

גם ה"סיכולים ממוקדים" – חיסולם מרחוק של ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים שאחראים לירי רקטות – הם הרי כבר עניין ותיק למדי. והשנה הקדנציה שלהם כראשי נחש התקצרה מאוד. בן אדם לא מספיק להיכנס ללשכת ראש הנחש ולהבין מי נגד מי, ובום – נוחת עליו טיל חכם.

מי זוכר בכלל כמה ראשי נחש רוצצנו עד היום כדי להשיג הרתעה בין "קשת בענן" (2004) ל"גשם ראשון" (2005) ל"גשמי קיץ" (2006), ל"חורף חם" (2008), ל"עופרת יצוקה" (2009), ל"עמוד ענן" (2012), ל"צוק איתן" (2014), וכן הלאה. זו רשימה ארוכה מאוד.

כוחות צה"ל בגבול עזה במבצע צוק איתן, 25 באוגוסט 2014 (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

והנה אנחנו שוב כאן. אלפי ישראלים נטשו השבוע את בתיהם ואת מקומות העבודה שלהם בדרום, ובתי הספר נסגרו מחשש מפני תגובה מרתיעה במיוחד של הארגונים הפלסטינים – על המכה המרתיעה במיוחד שהם ספגו השבוע. ואז ירדו מטחי הרקטות והטילים ופגשו את כיפת ברזל וקלע דוד. וחיל האוויר תקף את בנק המטרות. והמצרים לחצו להגיע להפסקת אש.

אז אולי מותר כבר בשלב הזה לתהות, בנימוס ובזהירות המתבקשים, האם כל אסטרטגיית ההרתעה הלאומית הזו – עם כל ניירות העמדה שמגבים אותה, הנאומים שמהללים אותה, והפאנלים נוטפי הטסטוסטרון שמצדיעים לה – אכן משיגה את התוצאות המובטחות?

אז אולי מותר כבר בשלב הזה לתהות, בנימוס ובזהירות המתבקשים, האם כל אסטרטגיית ההרתעה הלאומית הזו אכן משיגה את התוצאות המובטחות?

יאללה יאללה, נשמעות עכשיו נהמות של כעס ביציע. מה אתה מציע, אה? כי למתוח ביקורת בציניות מהבית המוגן שלך בעוטף עזריאלי זו חוכמה קטנה מאוד. יש לך איזה רעיון אפקטיבי, ממשי, שאפשר גם ליישם אותו? או שאתה עוד חכמולוג היפי מחורבן, שבלע פטריית הזיה ושר קומביה מול הירח?

כי אם אין לך הצעה פרקטית, עדיף שתסתום. אתה רוצה עוד נסיגה חד-צדדית כמו שרון מעזה ב-2006 וברק מלבנון ב-2000? או אולי עוד משא ומתן עם הפלסטינים כמו רבין ופרס באוסלו? כי ראינו לאן הם הובילו. לעוד אש. לעוד רקטות. לעוד הרוגים. לעוד קורבנות. לעוד פיגועים. את האוטובוסים המתפוצצים כבר שכחת? אז לא תודה. מזה כבר היה לנו מספיק.

אנחנו במזרח התיכון, חביבי. כדאי שתכניס את זה טוב טוב לראש. כאן מבינים רק כוח. הרתעה, זה מה שצריך. והשבוע – על אפך ועל חמתך השמאלנית הבוגדת – איחדנו את העם, חיזקנו את הקואליציה, השלמנו עם שר הביטחון, וחיזקנו את ההרתעה מאוד. ותשקוט הארץ 40 דקות.