יוקי גיל לא עלה על מטוס כבר ארבע שנים. במעמד הכלכלי שאליו הוא משתייך – מייסד ובעלים של חברה בעלת מחזור מכירות העומד על כ־300 מיליון שקל בשנה – מדובר בבחירה מאוד לא שגרתית.
ואכן, האיש שהמציא לפני 34 שנים את סנדלי שורש – וגם היום מוכר מהם בישראל כ־200 אלף יחידות בשנה – עשה בשנים האחרונות כמה בחירות לא שגרתיות בעליל. "זה קשור לפרופורציות ולהסתפקות במועט", הוא אומר, "אפשר להגיע לאושר ולמימוש עצמי בהרבה פחות.
"אני מנסה להעביר מסר שכל אחד מאיתנו צריך להתייחס לחותם הפחמני שלו. כדי להגיע לאיפוס פליטות ולבלום את משבר האקלים אנחנו חייבים לצאת מאזור הנוחות".
עם כל הכבוד למשבר האקלים ולפליטות המטוסים, במדינה חנוקה כמו ישראל לנסוע לחו"ל זה גם צורך בסיסי להתאוורר, לחוות נופים ותרבויות.
"טיילתי בשנים האחרונות בסיני, בירדן וגם בארץ. אני לא מרגיש שאני חייב לנסוע לסוף שבוע של קניות בפראג. אני לא מרגיש סובל או קורבן, להיפך – אני מרגיש חלוץ".
עובדתית, יוקי (במקור יורם) גיל הוא אכן חלוץ. הוא הוביל את שורש – או בשמה הרשמי "שורש ערכות נוודים" – להיות החברה הראשונה בישראל הנהנית מעצמאות אנרגטית, בדרכה לאיפוס פחמני.
"30 שנה לא הסתכלתי על חשבון הדלק שלנו", אומר גיל, "לקחתי את ההוצאה הענקית הזו – שעמדה על יותר מ־200 אלף שקל בשנה – כנתון. היום אני יודע שמכונית חשמלית זו ההשקעה הכי טובה לחברה"
כשאני מגיע עם מכונית הבנזין הישנה שלי למתחם הגדול באזור התעשייה של טירת הכרמל, בו ממוקמים מטה החברה ומתקני הייצור, אני מרגיש כמו שגריר של עידן קדום ומזהם. על קיר אחד הבניינים מותקנת שורה של עמדות טעינה, וצי הרכבים החשמליים של החברה – 15 בסך הכול – לוגם קילוואטים שיאפשרו לו להתנייד בדרכים בלי לשרוף ליטר אחד של דלק.
"30 שנה לא הסתכלתי על חשבון הדלק שלנו", אומר גיל, "לקחתי את ההוצאה הענקית הזו – שעמדה על יותר מ־200 אלף שקל בשנה – כנתון. היום אני יודע שמכונית חשמלית זו ההשקעה הכי טובה לחברה, השקעה עם תשואה של שתי ספרות באחוזים".
ההתלהבות ותחושת השליחות של גיל כשהוא מדבר על המסע להצלת כדור הארץ, מתחרות רק בתשוקה שבה הוא מספר על מפעל החיים שלו, תרתי משמע. היזם והאוטודידקט בן ה־65, יליד חיפה, נזכר איך הכול התחיל בדירת חדר שכורה ברחוב פרוג בתל אביב, בתום טיול של אחרי צבא במזרח אסיה עם שותפתו לחיים ולעשייה, דניאל בונזיליו.
את הדגמים הראשונים של סנדלי שורש הוא הכין במכונת תפירה ביתית שקנה מחסכונות הבר מצווה. למרבה האירוניה, שמו של אחד המותגים המזוהים בישראל כלל לא מצוין על גבי הסנדלים עצמם, ובעולם בכלל קוראים להם Source ("סורס"), אחרי שחלק מהגויים התקשו בהגיית השם הישראלי.
כשאני עוקץ אותו ומעיר שקיימות ומלחמות לא בדיוק הולכות ביחד, הוא טוען שמדובר אך ורק בציוד הגנתי מציל חיים, ושלהבדיל מתעשיית הנשק הישראלית המשגשגת, הוא עובד רק עם מדינות דמוקרטיות
את עיקר הכנסתה, האימפריה של גיל עושה היום דווקא מייצור של מעטפת ציוד ללוחמי חי"ר – קסדות, אפודי מגון, תרמילים, מימיות וכיו"ב, אחרי שזכתה במכרז ענק של הצבא הבריטי.
כשאני עוקץ אותו ומעיר שקיימות ומלחמות לא בדיוק הולכות ביחד, הוא טוען להגנתו שמדובר אך ורק בציוד הגנתי מציל חיים, ושלהבדיל מתעשיית הנשק הישראלית המשגשגת, הוא עובד רק עם מדינות דמוקרטיות ומתרחק כמו מאש מעסקים עם משטרים מפוקפקים.
גיל, כפי שניתן להסיק מהסנדל שהפך אותו לאדם אמיד, תמיד היה מחובר לאדמה ולטבע. אולם, בשנים האחרונות הצלת כדור הארץ הפכה ממש למשימת חייו. "לפני כמה שנים התחלנו בחברה לשאול את עצמנו מה חשוב לנו מעבר לשורת הרווח. מה מערכת הערכים שאנחנו רוצים לפעול לאורה.
"אנחנו תורמים 5% מהרווחים שלנו כל שנה לקהילה הקרובה, כאן בטירת הכרמל, שזה בערך פי 10 מהתרומה הממוצעת של חברות גדולות בישראל. אם כל התאגידים היו תורמים 5% אפשר היה לפתור את כל הבעיות של המדינה.
"אני כבר מזמן לא משלם חשבון חשמל ומדי חודש מרוויח ממכירת החשמל העודף לחברת החשמל. מדברים על יוקר מחיה – אני חוסך כל חודש על חשמל ודלק 2,100 שקלים"
"לפני חמש שנים לקחתי במרכז השל לקיימות קורס על משבר האקלים והחיים שלי השתנו. אנחנו מתקרבים לנקודת האל־חזור, אבל אין תחושת דחיפות. אם גזי חממה היו נראים לעין כולם היו מבינים שחייבים להחליף דיסקט".
את פרויקט האיפוס הוא התחיל ליישם בביתו הפרטי בעין הוד. הוא הסתער על המשולש האחראי לרוב הפליטות שלנו – חשמל, דלק, פסולת. על גג הבית הותקנה מערכת פאנלים סולאריים, המכונית המשפחתית הוחלפה בחשמלית והפסולת האורגנית הופכת לדשן עבור הבוסתן או לגז בישול באמצעות מתקן ביוגז.
"אני כבר מזמן לא משלם חשבון חשמל", אומר גיל, "ומדי חודש מרוויח ממכירת החשמל העודף לחברת החשמל. מדברים על יוקר מחיה – אני חוסך כל חודש על חשמל ודלק 2,100 שקלים. מה שאני מנסה להראות, גם בבית וגם כאן, זה שמעבר לעניין הסביבתי הבחירה הזו הרבה יותר כלכלית – וככל שהולכים על זה באופן יותר הוליסטי, יותר מלא, היא יותר כדאית".
זה נכון בטווח הארוך אבל יש צורך בהשקעה ראשונית גדולה, שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו.
"ההשקעה מחזירה את עצמה מהר מאוד, ולפאנלים סולאריים, למשל, אפשר לקבל היום כיסוי כמעט מלא בהלוואה מהבנק".
אל האתגר המורכב יותר, איפוס הפליטות של המפעל, גיל ניגש כמו שהוא ניגש לכל פרויקט – חמוש במספרים, נתונים וטבלאות אקסל. הפרויקט מתועד לפרטי פרטים, ויש המון פרטים טכניים, יבשים ומייגעים, אבל חיוניים עבור מי שירצה ללכת באותה דרך.
גם כאן הפרויקט כלל את שלושת ראשי החץ: צי המכוניות הוחלף והגגות במתחם כוסו בשדות סולאריים המחוברים למערכת ניהול חכמה ולמתקן אגירה, שמווסתים את הייצור מול צריכת האנרגיה של המפעל בכל רגע נתון, שומרים רזרבה לשעות ולעונות שבהן אין שמש ומוכרים עודפים לחברת החשמל.
בנוגע לפסולת, בכל אחד ממתחמי הייצור יש נאמן מחזור. כל אחד מסוגי הפסולת שנוצר בתהליך הייצור נאסף בקפדנות – ומיועד לצרכים שונים. עודפי הגומי מסוליות הסנדלים, למשל, כבר ממתינים בחצר ובקרוב יוכנסו למתקן גזיפיקציה שהובא מגרמניה ועתיד להפוך אותם לאנרגיה.
אם להיות דקדקנים, בשביל איפוס אמיתי של ההשפעה הסביבתית צריך לטפל במרכיב נוסף – מדיניות הרכש והצריכה של החברה. החל מהשאלה איזה כיסאות היא קונה ועד סוגיית ארוחת הצוהריים של העובדים
אם להיות דקדקנים, בשביל איפוס אמיתי של ההשפעה הסביבתית צריך לטפל במרכיב נוסף – מדיניות הרכש והצריכה של החברה. החל מהשאלה איזה כיסאות היא קונה ועד סוגיית ארוחת הצוהריים של העובדים.
גיל מודע לכך ואומר שבעתיד יתמודד גם עם האתגר הזה. בנוגע לאוכל, הוא מספר שלפני כמה שנים, כשהחברה התחילה לגדול (כיום היא מעסיקה 300 עובדים), הוא החליט שהגיע הזמן להקים חדר אוכל/מסעדה במקום שהעובדים יביאו אוכל מהבית.
אולם, הוא התעקש שהאוכל שיוגש יהיה בריא, צמחוני ומקיים – והעובדים כנראה פחות התחברו. "זה היה ממש טעים, והמבחר היה נהדר, ביום הראשון כל העובדים באו, בשבוע השני חצי ובשבוע השלישי כבר היה די ריק. אנשים העדיפו לקנות לאפה עם שווארמה. אז בסוף סגרנו. קשה לשנות הרגלים".
ובכל זאת, זה בדיוק מה שגיל מנסה לעשות בימים אלה – לשנות הרגלים ותפיסות. מפעל שורש בטירת הכרמל הפך למתחם הדגמה. יזמים, תעשיינים, בעלי חברות ומפעלים מגיעים לשם כדי לסייר ולקבל סקירה מהמארח הירוק.
גיל מקבל את פניהם עם מצגת מפורטת ועתירת נתונים, ומנסה לשכנע אותם שכל אחד יכול להגיע לעצמאות אנרגטית בתוך שלוש שנים: "בעבר, הדלק, החשמל והתשלום על פינוי הפסולת עלו לנו ביחד 1.1 מיליון שקל בשנה. הפליטות שלנו היו 921,250 קילוגרם פחמן דו־חמצני בשנה.
השקענו בפרויקט 5.4 מיליון שקל, כשתקופת ההחזר עומדת על ארבע שנים. החל מהשנה החמישית אנחנו מרוויחים 1.35 מיליון שקל כל שנה. בעתיד הקרוב, אגב, נוכל להתחיל להרוויח גם ממכירה בשוק של מכסות פחמן"
"השקענו בפרויקט 5.4 מיליון שקל, כשתקופת ההחזר עומדת על ארבע שנים. החל מהשנה החמישית אנחנו מרוויחים 1.35 מיליון שקל כל שנה. בעתיד הקרוב, אגב, נוכל להתחיל להרוויח גם ממכירה בשוק של מכסות פחמן – אנחנו מייצרים 570 אלף קוט"ש בשנה, יותר מכפי שאנחנו צורכים, ולכן אנחנו בעודף של 416 אלף קילוגרם פחמן דו־חמצני".
איך האורחים מגיבים לנתונים האלה?
"מנהלים חוששים שהם לא יכולים לעשות את השינוי הזה כי זה דורש הרבה ידע – זה לא, בסך הכול מדובר בטכנולוגיות פשוטות ובמספרים פשוטים. הם חושבים שיצטרכו להביא מומחים מבחוץ, אבל במקרים רבים כוח האדם הקיים בחברה מספיק לגמרי.
"הם גם חוששים שהמדינה תערים קשיים וחסמים. התפקיד שלי זה לתת את הביטחון ולהראות שזה אפשרי, אני אומר להם שמי שיקפוץ ראשון על העגלה הזאת ירוויח. יש כמה מפעלים וחברות שכבר התחילו תהליכים, אני חושב ש־HP אינדיגו הכי מתקדמים".
השבוע הגיעה למפעל אורחת נוספת, השרה להגנת הסביבה עידית סילמן. היא באה כדי להעניק לשורש ולגיל אות כבוד כמי שמשתתפים בפרויקט "מנגנון שעת האפס", במסגרתו המשרד מזמין חברות להיכנס לתהליך של איפוס פליטות עד 2050. קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שבשורש מתקרבים לאיפוס פליטות כבר עכשיו. מעניין מה יוקי גיל מתכנן לעשות ב־27 השנים הבאות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם