רק לאחרונה חזרתי להשתין בעמידה.

לאחרונה אני נזכר שלא לנצח נגזר עליי לשלשל מכנסיים ותחתונים ולהתיישב על האסלה בציפייה מפרכת, כאותה ילדה חמודה וארוכת תלתלים שרגליה אינן מגיעות לרצפה והן מטלטלות באוושה רכה וקצובה שעה שהיא סופרת את אצבעותיה. כשאני נזכר שזה מכבר נגאלתי מהישיבה המתארכת, אני מזרזף לי להנאתי עם המוזיקה.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כאשר נדמה היה לי שחלקו הקשה של תהליך הגמילה עבר, היה להתקין מערכת סטריאופונית בחדר האמבטיה. בגמילה הפכה האמבטיה לאחד המפלטים המעטים שהיו לי. כמה נעים היה לצוף בה, בגוף מרוסק מכאבים ונפש דואבת, ולהאזין לניל יאנג שר על "המזרק והנזק שנעשה" ו"הלילה הוא הלילה".

כאמור, רק לאחרונה חזרתי להשתין בעמידה. זאת לא הפגיעה בגבריות שהפריעה לי. מעולם לא היה מקומי עם גברים הנוטעים רגליהם בפישוק קל, פותחים באבחה חדה את חנותם, מפשפשים בקדמת תחתוני הביקיני שלהם, שולפים את האבר וללא היסוס או פחד קהל, מחוררים בחדווה מצ'ואיסטית את החרסינה של המשתנה כשעיניהם נודדות למטה ולצדדים בסקרנות המבקשת לנצל את מעשה ההתרוקנות הטבעי לשם השוואה סטטיסטית.

אני לא נותן טוב שתן עם בני מיני. ברגעים הלוחצים הללו, קופאים מימי בצינורותיהם כמו הייתי ניצול "טיטניק" שנפל למים הקרים. תמיד אחפש את אותו תא בודד עם אסלה מוכתמת ודלת התלויה מציר אחד, כלינץ' שלא עלה יפה. כל עוד עמדתי – ניחא. אבל מאז אפריל והגמילה; מאז שהתכנסתי אל עצמי ושילמתי את מחירה המלא של ההתמכרות; מעשה מובהק של הזנחה תפעולית ששפע תירוצים הפכו אותו לכוח טבע נבזי; נגזר עלי להשתין בישיבה.

זה לא היה הנורא שבתסמינים, הנחותה שבתופעות הלוואי או המבוכה הגדולה ביותר. זה היה דבר מה נוסף, מעליב כשלעצמו, שהמומחים והרופאים שהיו מופקדים על גמילתי, שכחו לומר לי; שחודשים רבים אשתין בישיבה.

כאשר אתה שואל את רופאיך "הגומלים" – אותם גברים בעלי ארשת פנים אינטליגנטית הטובעים באוקיינוס של ידע תיאורטי אך לא חטפו בחייהם זריקת מורפיום בישבן או נטלו גלולת M.I.R – למה עליך לצפות ברמה של כאבים, תופעות לוואי, תסמיני גמילה ושאר עלבונות מרים לנפש ולגוף, הם מכחכחים בגרונם המלומד כמעשה חכמים, ואומרים כי חוץ מעשרת הימים הראשונים מדובר בתקופה של "אי נעימות קלה", עד שהגוף שב ומוצא את איזונו הטבעי. אחרי חודש גיליתי ש"אי נעימות קלה" זה כמו לכנות מחנה ריכוז "תקופת מעבר".

כל מי שחלה באמת (לא שפעת חורף) יתרעם ודאי ויטען (בצדק) כי להשתין בישיבה זה לא סוף העולם. בעקרון אני מסכים. ג'ק ניקולסון ב"הכל אודות שמידט" השתין בישיבה רק כדי שלא לריב עם אשתו על מכסה האסלה עם עקבות הטפטוף הצהוב.

הבעיה היא שאחת המערכות הראשונות שמשתגעות בגמילה – מי היה מאמין – היא האזור הכללי של שלפוחית השתן וכל הקשור בנתינתו. לא מתים מזה חוץ מהפעמים שכן, אבל נסו לחזור לחיים פוריים ויצירתיים כאשר השלפוחית שלך, או מקומה המשוער, משדרים לכם אותות מצוקה לוחצים בדבר פינוי דוחק המתגלה כלעג לרש וזעקת שווא כאשר אתם ממהרים לסור לשירותים.

בפעם העשרים ביממה, עלה בדעתי שאם אשכב במיטה די זמן ואניח לאותו גירוי שקרי להתפתח לצורך אמיתי באמצעות שתייה מרובה, אולי אצליח להתרוקן. לפעמים זה עבד ולפעמים לא. היו לילות שפסע היה ביני ובין חדר המיון, שם היו תוקעים בי קטטר, מכיוון שרופאים לא אוהבים מה שנקרא "אצירת שתן". שזה דומה לאצירת תערוכת אמנות בישראל: מדברים איתך עליה שלוש שנים ובסוף אין תערוכה, או שהאמן מת.

אחד הרופאים האנושיים הבודדים שפגשתי בגמילה היה פרופ' ג'ק בניאל, מנהל המחלקה האורולוגית בבית החולים "בילינסון". "בילינסון" אינו חביב עליי בשל זיכרונות אישיים מרים, אבל היה זה פרופ' בניאל שאליו הגעתי באחד מאותם בקרים שבהם התניידתי לרופא זה או אחר בחיפוש אחר תשובה אינטליגנטית שתסביר את המיחוש החדש שפקד אותי כמי שגופו המציא עצמו מחדש באמצעות כאב.

פרופ' בניאל הסביר לי, במאור הפנים האנושי שלו, כי באזור שלפוחית השתן נמצאים קולטנים ועצבים רבים, והם ממהרים להתנדב ולהשתגע כאשר הסם עוזב את הגוף. אלמלא המכובדות שאווירתו הסקנדינבית המרוהטת באלגנטיות נורדית של "בילינסון" המשופץ השרתה על הפגישה, מזכירתו שהכניסה אותי ונוכחותו האנגלו-סקסית המרגיעה של פרופ' בניאל, ודאי הייתי בוכה כהרגלי באותם חודשים.

גם זה – בסטייה מדיון מרתק כשלעצמו בנפלאות האורולוגיה – דבר שקרה לי בעת הגמילה. התחלתי לבכות. עבור מי שלא הצליח להזיל דמעה גם ביום שבו קבר את אביו אלא געה בבכי שנים מאוחר יותר בשל הזניחה שבעילות; בכי, עם דמעות שוטפות, גרון ניחר, רטיבות כללית, השתנקות חונקת, רעד כתפיים ותחושת התפרקות עצומה, לא היה מוכר לי. לא כערך ולא כחוויה אישית.

אפילו היבשושי באדם מוצא את דמעותיו ברכבת השדים של הגמילה, כאשר זו נכנסת למנהרה שחורה ומתחילה לדלג על צוקים משוננים. הייתי שוכב במיטה הזוגית הכפולה ובוכה אל כריתי כשאשתי נכנסה, נשכבה מאחוריי וחיבקה אותי. יש רגעים מקסימים שבהם נוזלי הגוף שבני זוג מחליפים הן דמעות.

כל מערכות הגוף והנפש מתפרקות כאשר אתה נגמל ממשכך כאבים, כדור נרקוטי שקיים אותך שנים רבות בערמומיות כימית, וגרם לך להחזיק מעמד באופן מלאכותי אך אפקטיבי, מול תובענות החיים. אין דבר מביך יותר מאותה התפרקות טוטלית, גוף-נפש. כאשר נמצא מישהו שהחזיר לי את ההד הבודד של קיומי הקלוקל מקירות החדר שבדרך כלל נמקתי בו בגפי, הייתי מתפרק ובוכה את המרירה מגופי, כמבקש טהרה.

חודשים רבים עוברים עד שמחשבתם של נגמלים חוזרת לסדרה. זמן רב נדמה להם שביום שבו חדלו לקחת את התרופה הם הפכו לשוטה הכפר וכי מצחם התכסה שיער סמיך הצומח מאישוניהם.

נגמל הוא אלוף העולם בקפיצה מנושא לנושא. במהלכה של שעת רביצה אחת, מדלגות המחשבות בין נושאים כה רבים, שאינך יודע אם אתה אלברט איינשטיין או ג'ון דמיאניוק. בעיקר אינך זוכר האם התקלחת הבוקר או שמא היה זה שלשום. שלא לדבר על כך שהמטבח והצורך להכין בו כריך, נראים כמשימה בלתי אפשרית.

בחודשי הגמילה נשרו ממני 15 קילוגרמים תמימים ועיניי הצטללו, מה שגרם לאנשים לחשוב שאני גרסה מעומלת, שרירית וצלולה של עצמי. שעה שמאחורי החזות המגוהצת התקיימה נשמה מבוהלת, מושפלת ומוכה, מושלכת בשפל המדרגה.

אני הולך לשירותים עשרים פעם בלילה, אמרתי לפרופ' בניאל וראיתי שהוא מבין, ואני יושב, לא עומד. אני חושב שזו בעיה קשה של ריכוז, כי כאשר אני יושב והאבר שמוט מטה, בתוך האסלה, וכל מערכות השרירים הטבעתיים של הגוף מעורבות, אני מצליח להתרכז ולהפעיל לחץ, שזו חוויה נוראה אם תשאל אותי. מסתבר שהגירוי היה סתמי ואין מאחוריו ולו טיפה ארורה אחת. לפעמים, אחרי עשר דקות, אני מצליח לייצר קשר פורה בין ריכוז והתאמה, שריר הפינוי ועוצמת הגירוי, ומזרזף קילוחים דקים ורפים. מה יהיה? שאלתי נשמעה כה יפחה של כבש שמאכלת תלויה על צווארו.

הרצפטורים שלך משוגעים, אמר בניאל, זה יעבור.

מה שהוא אמר היה כה נדיר, כה מתוק וכה מדויק, שהייתי זקוק לכל כוח הרצון המועט שלי כדי שלא ליפול על צווארו.

הפגישה עם פרופ' בניאל לא היטיבה את מצבי. אנשים כמוני יוצאים מצילום רנטגן ששלל גידול, רק כדי ששמחתם תושבת דקות מאוחר יותר בידיעה עובדתית שבשעת השיקוף החל גידול מרים את ראשו האפור במקום אחר. שמחתו של השוטה לעולם לא תימשך יותר מחודשים ספורים מהצ'ק-אפ האחרון שלו.

גמילה – ואת זה היה עליי ללמוד להגיד בקול רם כילד המשנן את מלותיו הראשונות – היא מעשה מובהק של אומץ לב. השלכותיה הנפשיות, הפסיכולוגיות והקיומיות, הן סוג של בונוס. אם תנווט יפה, רבים סיכוייך לצאת ממנה אדם טוב יותר משנכנסת. ודאי טוב יותר מהזומבי הלא קומוניקטיבי שהיית בהתמכרות.

אמרו לי שחשוב להדגיש היכנשהו במהלך האפוס המלודרמטי-פרמקולוגי הזה, כי לא הייתי מכור לסמי-פנאי מובהקים מהסוג של קוקאין, הרואין, אקסטזי או אחרים. שחשוב להדגיש שהייתי מכור למשכך כאבים לגיטימי, מהסוג שרופאים רושמים ללא נקיפות מצפון ואתיקה. בעיקר מאז שהגיעה הרפואה המתקדמת להכרה שיותר אין היא יכולה לעמוד בחיבוק ידיים מאחורי הגישה הרפואית לפיה נגזר על חולה כרוני לסבול כאבי תופת רק כדי שנטילת משככי כאבים נרקוטיים לא תהפוך אותו למכור לכדורים זמן רב אחרי שהכאב הכרוני האקוטי הסתלק מחייו.

משככי כאבים נרקוטיים נכנסים היום לחיינו אחרי מרבית הניתוחים הגדולים, ודאי סרטניים ואורטופדיים; גורלו של הנוטל אותם נגזר מאישיותו. הסכנה היא שבמשוואה בין כאב כרוני מתמשך ובין התמכרות למשככי כאבים, האבחנה מטשטשת.

הפסקתם באחת של משככי כאבים גורמת לאפקט נורא המכונה ריבאונד. כל המיחושים והכאבים, גדולים כקטנים, ששכבו מתחת לשמיכת הנרקוטיקה, מתפרצים אל פני השטח באפקט מוגבר ובכפולות של עשר ויותר. לא רק עם הבלאי המחריד של הגמילה על תסמיניה השונים והמגונים עליך להתמודד, אלא גם עם הריבאונד.

זה מה שהצחיק אותי – בניגוד לדברים רבים שהרגיזו – כאשר ישבנו, אשתי ואני, במשרדו של רופא ב"סביוני קיראון", או שמא זה היה "קיראוני סביון", וצפינו בו מרצין את קלסתרונו הקירח. בפגישתנו המקדמית שהוקדשה לשיחת רקע שבעקבותיה הייתי מלא תקווה שבפגישה הבאה ירעיף עלי הדוקטור ה"גומל" שטף של מידע רלוונטי מהסוג המכלכל ספקנים כמוני שעה שהם נלחמים בשדיהם, הוא אמר לי "להביא את האישה" לפגישה שבה עמדה להיקבע שעת השי"ן. חשבתי שזה יפה ונאור מצדו לרצות את אשתי לצדי.

ראו, הוא אמר, אחת מתופעות הלוואי של התרופה החלופית שנוטלים במקום משכך הכאבים הנרקוטי, שהיא מדכאת מערכות רבות. יש מקרים שבהם התפקוד והיצר המיני נחלשים וזה לא הולך.

הבטנו בו בתמיהה. מסיבות רבות אגב. בעיות בתפקוד מיני לא ניצבות בראש מעיניו של הנגמל, שברבות השבועות אינו יודע להגיד האם זה יום, לילה או איזה חודש. נזכרתי באותה אמירה אגבית אך מוחצת של ויליאם סטיירון הנפלא בספרו הדק "חשכה נראית", שהפך לתנ"ך האישי שלי ממנו אני מצטט.

"זאת ועוד", כך אמר לי ד"ר גולד ישר בפנים, "הכדור במינון האופטימלי שלו עלול להביא לתוצאות לוואי של אין-אונות". עד לאותו הרגע, למרות שכבר הייתה לי קצת בעיה עם האישיות שלו, לא חשבתי שהוא לחלוטין חסר יכולת ראייה; עכשיו לא הייתי עוד בטוח בכך כלל. כששמתי את עצמי בנעליו של ד"ר גולד, תהיתי אם באמת חשב ברצינות שהנכה למחצה הזה, חסר הלחלוחית והמעונה, עם גרירת הרגליים וגניחת-הקדמונים שלו, אכן קם כל בוקר מתרדמת ההלציון שלו כל כולו מוכן לקראת כיוף הבשרים.

מוטל במיטתי, הרביתי להגות בשאלה מדוע היה חשוב לרופא לציין את הנתון הסטטיסטי המר הזה. האם נראינו כזוג אתלטי שאפתני המצליח לשמר את רמת החשק שלושים שנה, גם בפני מחסומי דרך מונומנטליים כמו תחושת הדחייה שמשרה על סביבתו המכור הממוצע? או שאולי זיהה הד"ר את הליבידו האקטיבי שלי מבעד לעיניי המטושטשות ומבעד לבעיותיי הדרמטולוגיות המחריפות שהינצו על פניי בשנה האחרונה, כסימפטום של ההתמכרות וכתגובה ישירה לכדור?

שמא הייתה זו נעיצה בלתי אנושית מכוונת למי שהתגלה כלא אנושי לאורך כל הדרך ולא ראה אותי, ולו פעם אחת, מאז התחלתי לקחת את התרופה החלופית שרשם לי, ברשלנות אגב, ושלא כנדרש על פי החוק הנוקשה, מרשם שגרם לי להמתין עשרה ימים מהיום שבו החלטתי שעלי להקיא את הסם מגופי ובין היום שבו התקשרה אליי הרוקחת החביבה מבית המרקחת "הקרייה", אחד היחידים המורשים בגוש דן לנפק את תרופת הגמילה "סובוטקס".

* * *

גמילה היא הרעבת הגוף והנפש מסם, תרופה או אלכוהול, שעליהם התקיים הגוף זמן כה רב עד שהפכו לחומר חיוני לתפקודו, והחלפתם ביסוד כימי חלופי שאמור לחקות, באופן מועט ויחסי, את השפעות הסם כשהוא מעקר את אלמנט ההתמכרות.

"סובוטקס" היא תרופה שאושרה לפני כשנתיים לשימוש בארץ. השימוש בה ממושטר בקפדנות כמעט חולנית על ידי אגף הרוקחות של משרד הבריאות, שבימים טובים – נטולי חופשים, מועדים ועיצומים – מאויש על ידי ארבעה פונקציונרים.

על היקף האבסורד הבא אעמוד בהרחבה בהמשך, אבל בתמציתו: איפה שהחוק נלחם עד חורמה בסמים שהמוניטין שלהם מלוכלך, סמי רחוב המופצים ונמכרים נגד החוק, הבעיה של אגף הרוקחות והרוקחים עם תרופות נרקוטיות הנרשמות על ידי רופאים כדת וכדין, הוא אותו כעס תת-קרקעי נטול היגיון של מי שרואים את הכיף הגדול חולף דרך ידיהם לטובת מי שוודאי לא מגיעה להם ההקלה הזאת.

זה הרבה יותר מורכב מזה; פרקודן למשל, או בשמו המקצועי אוקסיקודון, הכדור הנרקוטי שנטלתי כחמש עשרה שנה, הוא תרופה שהייתה ונשארה להיט פארמקולוגי באמריקה. תפוצתה והמוניטין שלה כה גדולים, שברבות השנים היא חדרה במנות גדולות למוצרי תרבות כספרים, סרטים וטלוויזיה. רק מי שרגיש כמוני לצלצול השם פרקודן, ואף ערך רשימות מפורטות של כל הספרים והסרטים שהכדור הצהוב האפקטיבי הזה מוזכר בהם, יכול להעיד על האחיזה שקנה בתרבות המערבית.

רוקחים, בעיקר ישראלים, מכלכלים חשד וטינה טבעיים לפרקודן. האינסטינקט הראשוני שלהם אומר להם שהמרשם מזויף. שהמרשמים גנובים. שהמשתמש הכבד מעסיק צוות גדול של רופאים הרושמים לו מרשמים מקבילים. כדי למנוע תפוצה גדולה מדי של הכדור – לטעמו של אגף הרוקחות המנוע על פי חוק מלכופף את שיקול דעתו של רופא מומחה שקבע שהחולה שלו זכאי לפרקודן – מתנכלים הרוקחים לפציינט.

מעמידים את הלקוח בצד כפלסטיני הממתין במחסום. קוראים ומעיינים במרשם בכובד ראש ובשבע עיניים. מוודאים שהוא רשום כהלכה (מרשם נרקוטי נרשם בשני עותקים והוא כתוב במילים ובמספרים בשפה מיוחדת שאם הרופא סוטה ממנה כמלוא הנימה יושבו פני החולה ריקם). אחר כך מעבירים את המרשם כאורניום מרשרש לעיונו של הרוקח הבכיר המעביר את המרשם לעיונו של מנהל המשמרת הספון במשרדו בירכתי בית המרקחת. עד כאן חלפו להן עשר דקות.

אחר כך יוצא מנהל בית המרקחת, מסמן לך בעיניו לסור לפינתו מאחורי הדלפק, ומבקש ממך להזדהות בתעודות מתאימות. אחר כך הוא הולך לבדוק במחשב שמא לא קנית בסניף סופרפארם אחר את אותו כדור עצמו בעשרת הימים האחרונים. גם זאת יש לדעת; נרקוטיקה סובלת מאמברגו של זמן ורדיוס. אתה יכול להגיש מרשם אחד פעם בעשרה ימים. המרשם יכול להיות רשום ל-60 כדורים. אם תנסה לבוא באותה תקופה עם שישה מרשמים לעשרה כדורים כל אחד, לא תקבל.

מפלטו האחרון של הרוקח, אחרי שניסה עליך את כל התעלולים בספר, הוא לקחת באנחה קורעת לב את המפתח הגדול של כספת הנרקוטיקה מהמגירה הסודית – וזה בפעמים שלא השתמשו עליי בתירוץ השחוק שאחראית המשמרת האחרונה לקחה בטעות את המפתח הביתה – להיעלם לשעה ארוכה שבסופה הוא שב, מבט עצוב בעיניו, ומודיע לך שהכדור אזל.

בבתי מרקחת פרטיים שבהם מכירים אותך ומתקיים בהם יחס אישי בין לקוח לקליינט, רבים הסיכויים שלא יהיה זובור. למרות שהרוקח הליברלי ביותר לא יסתכן לעולם בלתת לך פרקודן ללא מרשם מחשש שביקורת פתע של משרד הבריאות תתפוס אותו קצר בכדורים ותשלול את רישיונו.

בסופר-פארם התפחתה ברבות השנים גישה עניינית למדי, חוץ מאשר בפעמים שבהם דוללה בחשד שאומת והחיש את תהליך החלטתי להיגמל. בניאו-פארם בתשעה מקרים מתוך עשרה, יגידו לך שהכדור חסר. שזו הדרך הקלה ביותר עבור בית מרקחת שלא להסתכן במגע עם כדור שבלעדיו היו חולי סרטן מתים מות ייסורים.

גמילה היא תהליך מפוקח, מבוקר ונשמר על ידי רופאים מומחים, שעל פי הכשרתם והשכלתם מותר להם לעסוק בנושא, והם אפילו רבי ניסיון בו ויודעים מה הם עושים. בכל גמילה, גם כזו שאינה לקוחה מסרטים שהסצנות המרכזיות בהן הפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל תרבותיים ופארמקולוגיים, יש את האלמנט של ה"קריז", למרות שאינו מוביל ל"קולד טרקי", סממנה הבולט של גמילה נטולת פיקוח וחלופה. הקריז הוא אותו תהליך אלים ומכוער של שאיפת הגוף לקבל את המנה שהוא מורגל בה, ושהיעדרה ומניעתה משבשים לחלוטין את תפקודו ומשבשים את דעת בעליו.

בשיאו של הקריז, כך הסביר לנו ד"ר גולד כשהוא פונה לאשתי, כאילו גזר עליה אחריות שילוחית על תהליך הגמילה שלי, את תצטרכי לקבוע ולהחליט, בהתייעצות איתי כמובן, מתי לתת "לו" את המנה הראשונה של התרופה החלופית "סובוטקס".

מה שהוא לא סיפר לנו, ומה שהיה ברור לי בביקור האחרון במשרדו, שבמרפאה לגמילה מסמים ולאלכוהוליזם שאותה הוא מנהל, הוא נתקל בהרבה רעות חולות, אבל בפרקודן – כדור מובהק של העשירון העליון בעל גישה לרפואה נאורה ומתקדמת – לא פגש כלל או לעתים רחוקות בלבד.

חוסר הידע המסוים הזה, הוא שעמד מאחורי המינון השגוי, בעיקר הבהול והקצר מדי, מה שה"גומלים" קוראים פרוטוקול, שהותיר אותי נעוץ בציפורניה של תסמונת גמילה מכוערת מסוגה, שהיא שם מכובס לקריז כאוב ומתמשך שבמקרה שלי ארך חודשים במקום 24 שעות. על כך אינני סובלני ואסיר תודה כלל. ההפך.

בזמן שחלף מאז שנגמלתי – ואם מישהו מתעניין באמת, אני נקי כמו עור ישבנו של תינוק – למדתי שהתמכרות לפרקודן נחשבת לקשה ולנבזית במיוחד; שמה שהופך את הכדור הנרקוטי הזה לתרופה כה ערמומית, היא העובדה שמנתו והרכביו הכימיים קצובים ומדויקים משום שנוצרו במעבדה, בניגוד לאיכותם המשתנה של סמי רחוב; שהספרות המקצועית בנושא הפרקודן, כולל אתרי אינטרנט, מינימלית עד לא קיימת; כי מסטטיסטיקה שולית במיוחד שקיבלנו מאת המומחה היחיד שעורר בנו אמון, עלה כי אחוז ההצלחה בגמילה מפרקודן עומד על הנתון המייאש ומרפה ידיים של שלושה אחוז.

רוב המשתמשים חוזרים לכדור אחרי זמן קצר בלבד ונעלמים בנוף האורבני שממנו הגיחו כאשר באו לבקש עזרה. על רקע זה הבנתי את המבטים הסקפטיים העקומים שניתנו בי כאשר יצא והעדתי על העובדה, המרגשת עבורי, שנגמלתי מפרקודן אחרי שנות התמכרות ארוכות.

לפני שלוש שנים החלטתי ביני לביני כי אני מכור למשכך כאבים נרקוטי בשם פרקודן. החלטתי ולקחתי עצמי לרופא מומחה. הגעתי אליו בהצלבת מידע בתום חיפוש נואש אחרי גאולה.

מכורים מסרבים בדרך כלל להכיר בהתמכרותם. עניין מובהק של הגנה עצמית. למרות מה שנחשב ברבים ל"סגנון חיי", מעולם לא גיליתי נטייה להתמכרות. חוץ מאשר שנה אחת בלבד, שמלחמת יום כיפור עמדה במרכזה, לא עישנתי. מה שאומר ששלושים שנה בדיוק לא באה סיגריה בין שפתיי. אוסף היין הגדול שלי הולך ומתחמצן בתנאים לא נאותים, משום שיותר מלגימה מבוקרת של יין אדום מציתה בראשי מיגרנה תעשייתית, שהיא הסיבה שבגללה הפך פרקודן לידיד נפש.

גם בתחום הסמים הבידוריים הרכים אני לא ג'רי גרסיה המנוח. אפילו לא בוב דילן. בפעמים הבודדות שעישנתי משהו, לרוב בניגוד לשיקול דעתי ותחת לחץ חברתי כבד, טענתי שזה לא עשה לי כלום וכי לא הרגשתי דבר. כאשר החלטתי, לפני שלושים שנה, ששום סם לא יעבור יותר את מפתן ביתי, כך היה. מה שמכונה "אישיות בלתי התמכרותית". עובדה שכבר לפני שלוש שנים הבנתי שיחסיי עם הפרקודן אינם יחסי ידידות מזדמנים, מצב הצבירה הראשון בדרכו של המכור. גם לא של תלות, מצב הצבירה השני שלו. אלא של התמכרות טוטלית.

את ההתמכרות ההיא לקחתי במעלה מאה המדרגות שהובילו לדירתו דאז של הדוקטור, מול מגרש הכדורסל הישן של מכבי תל אביב. אחת מאותן פינות קסומות ונסתרות מן העין. שלוש שנים מאוחר יותר הזכרתי לו את הדירה ההיא כאות ומופת לעובדה ששלוש שנים לפני פגישתנו המחודשת באתי אליו, נקי כפיים ומלוכלך כימית, ואמרתי לו ללא כחל ושרק וללא הצטעצעות, שאני מכור לפרקודן וזקוק לעזרה.

לא הייתי זקוק לזיכרון הפנומנלי שלי, שכן הוא שלף תיק אישי מכוסה בכתב ידו המשורבט, וקרא ממנו את שזכרתי ללא העזר הטקטי; שאחד רון מיברג, עיתונאי במקצועו, בן 46, בא אליו בשנת 2000 והתלונן על כך שהוא נוטל כדורי פרקודן רבים מדי לדעתו, וכי מיברג טוען שהוא מכור.

כאשר נשאל לשם מה הוא נוטל את התרופה הנרקוטית, שהיא בעצם סוג של מורפיום סינטטי, ענה מיברג כי מגיל צעיר הוא סובל ממיגרנות קשות שלעתים נאלץ להתמודד איתן באמצעות פנייה לבית חולים, שם מזריקים לו משכך כאבים לווריד, וכי בשנים האחרונות התווספה למיגרנה מחלה כרונית נוספת, פרוסטטיטיס שמה, שבעטיה הוא סובל מכאבים ומאי נוחות מתמשכת בשלפוחית השתן ובמערכת השתן כולה. לטענתו משמש הפרקודן כמשכך כאבים לשני מוקדי הכאב הללו.

הכול היה נכון. חוץ מהאבחון ומהתבוסה הקיומית הגדולה שהתחבאה בין השורות היבשות. כפי שהמשיך וציטט מתיקי האישי, ולמרות שזכרתי את דבריי באורח ציורי יותר משום ששבתי וחזרתי עליהם במקומות רבים כצידוק לגיטימי לעצמי, קבע הדוקטור שטרם שיושלם הבירור הרפואי ותמוצה חקירת בעיותיי הגופניות, נטילתו של הפרקודן הנה לגיטימית.

אי אפשר להעיד עליי שאינני יודע לתאר את מצבי או לתנות את צרותיי באוזני הזולת. אני מסוג החולים שתיאורם את מצבם כה מפורט, דעתני ומלומד, שרופאים רבים קבלו באוזניי כי קשה לטפל בי ולאבחן אותי משום שבאנמנזה אני שותל בתודעתם את שורשי הדיאגנוזה.

לא חסכתי מהד"ר את השכנוע הפנימי העמוק שאני מכור. לא ניסיתי להסתיר את ההתמכרות שלי לפרקודן מאחורי מיחושים לגיטימיים. אפילו הפלגתי כהרגלי בטרמינולוגיה שכל תכליתה לתת בי ובאופיי החלש סימנים, וכל מגמתה להבהיר כי למרות כאביי אני גורס כי ההתמכרות וסיפור האהבה שלי עם הפרקודן, המריאו זה מכבר והשתחררו מחוקי המשיכה של כדור הארץ והרפואה.

חוץ מאשר לחקות את הנחות בנרקומנים כמו תפקיד אורח בסרט רע, עשיתי הכול. אילו ידע הרופא לאיזה תעצומות נפש נזקקתי כדי לגרור את עצמי במעלה גרם המדרגות מקצר הנשימה שלו ולשטח בפניו את סיפורי האישי האומלל, ואיזו טינה וכעס נשפו בעורפי, כולל טינתי העצמית וכלימתי, ספק אם היה פוטר אותי מעל פניו באותה קלות בלתי נסבלת של מי שאינו מזהה מכור אמיתי הניצב לפניו.

שלוש שנים תמימות ומיותרות לחלוטין חלפו עד שהבנתי כי מה שידעתי בשנת 2000 על התמכרותי, הלך והחמיר בשנת 2003. אם בשנת 2000 לקחתי עשרה כדורים בשבוע, פחות או יותר, הרי שב-2003, רגע לפני הגמילה, כבר עמדתי על 60 כדורים בשבוע, שזה שש חפיסות של עשרה כדורים. לצערי ידוע לי שמספר הכדורים האסטרונומי שלקחתי, אינו מגרד את מאות הכדורים שנוטלים בכירי המכורים בארץ ובעולם.

הדיוטות ברפואה סוברים שכמות כדורים פנומנלית כזו היא מתכון בטוח למוות ודרך מועדפת להתאבדות. זה לא נכון. צריך כמות בלתי סבירה של פרקודן כדי שזאת תהרוג אותך, כולל אלמנטים מופקרים נוספים, איפה שכדורי שינה רבים מדי יפילו אותך לתרדמת ואחריה למוות. פרקודן הוא חומר כימי כה מדוד ומדויק, שאתה יכול לסבוא ממנו מנות גדולות. אתה יכול להיות מכור לפרקודן כל חייך, ולא בטוח שהכדור הממזר הזה הוא שיהרוג אותך.

* * *

בחייו של כל נרקומן יש רגע, צלול, בהיר ומהדהד כקול ירייה, שבו הוא מבין את טיבו, עומקו ונחיתותו של בור האשפה שבו שקעו חייו. רגע היקיצה הערנית הזאת, אם לא תניחו לו לחמוק מידיכם, עשוי להיות המנוף שיציל אתכם. קו האופי הבולט של התמכרות, הוא הכחשה. רק מכחישים מקצועיים ומי שנוהגים לתת הנחות לעצמם, יכולים לחיות את הסיפור הנורא של התמכרות. לכן משמש רגע ההכרה כמבחן: או שעברת או שנכשלת.

הרגע שלי, אולי לא במקרה, היה מרופד. בתחילת השנה לקחתי את עצמי לניו יורק. מרץ הוא החודש האהוב עלי ביותר במנהטן. עדיין קר וניתן לראות שלג מאפיר על המדרכות. מרץ בניו יורק מניח לי להיות במיטבי. סוודר, מעיל, מגפיים. תחפושת מושלמת. חלק מהזמן רבצתי בסוויטה של חבר, משקיף על סנטרל פארק. חלק מהזמן עמדו לרשותי מכונית ונהג צמודים.

לא החזקתם את החיים בביצים עד שלא יצאתם מבלומינגדייל'ס בידיים עמוסות שקיות חומות מהזן שידיות החבל שלו משאירות בכפות ידיים קפואות חתכים אדומים עמוקים, הישר למכונית שחורה מחוממת שנהגה מחזיק את דלתה האחורית פתוחה עבורכם, כמו הייתם וודי אלן עם סון-יי.

לרוב אני ממצה את חוויית ניו יורק בארבעה ימים, בעיקר מאז שהפסקתי לבלוס כל מה שזז וכבר אינני אחוז תזזית וצורך בלתי ניתן לשליטה לנתר צעד קולינרי אחד לפני מדריך "זאגאט". לרוב מתנקשת בי ניו יורק אחרי ארבעה ימים.

במרץ היה נהדר. הזמן חלף בלי שהשגחתי. התחלתי להשגיח רק כאשר פשפוש מבוהל בתיק התרופות שלי העלה שמניין החפיסות האפורות-לבנות של "תרו" התדלדל עד כדי כך שחישוב זריז הבהיר לי שנותרו לי יותר ימים ולילות בניו יורק מכדורים.

עבור מי שמורגל בנטילת אספירין, אופטלגין, טמיגרן, מיגרלב, אדוויל, טיילנול ושאר דברי מתיקה לא אפקטיביים; עבור מי שטרם חצה את המגרש הפרה-אופיאטי ועבר לנרקוטיקה כבדה; ניו יורק היא דיסנילנד של הרוקחות. עבור מי שתרופה משככת את כאביו באה מידו הקפוצה של רוקח אחרי שקרא שלוש פעמים את המרשם, מפלס כדורים יורד הוא עניין לפאניקה אמיתית. מי כמוני ידע את שני צידי המשוואה: או שאני משיג פרקודנים, או שעליי לקצר את שהותי.

דבר ראשון – ללא ספק אולי אחד ההרגלים המגונים יותר הנשזרים בצידה של התמכרות – ערכתי חיפוש שגרתי בבית שבו התארחתי. במקרה זה דירתה של גיסתי. ארון התרופות באמבטיה של חדר השינה הגדול הניב בעבר תרופות משכנעות מהזן הנרקוטי, כפי שדירות ניו יורקיות, אולי מרכז התרופות הגדול בעולם, מתנהלות משחר היאפים. לא בכדי אני פורץ בצחוק גדול של הזדהות ב"חדר הפחד", סרטו של דייויד פינצ'ר עם ג'ודי פוסטר, כאשר אחד השודדים שנכווה קשות בפניו, בוזז את ארון התרופות בדירה הנהדרת ומלין על כך שבכל דירה ניו יורקית השווה את משקלה בזהב יש פרקוסט (תאומו של הפרקודן רק ללא אספירין).

חשוב להבין את האימה הקיומית היורדת על מכור כאשר מפלס הכדורים שלו הולך ופוחת ובדיקה שיטתית של הבית – בהנחה שהוא יודע את שמן של התרופות באנגלית – מעלה חרס בידו. בעבר הפעלתי את אשתי שהשתדלה אצל חברתה הפסיכיאטרית של אחותה, שרשמה לי עשרה פרקודנים בעת צרה שפקדה אותי באחד מביקוריי. הפעם הייתי לבדי. על פי הכרתי, המקסימום שעמד לרשותי היה כדור שינה מזורגג בשם אמביין, ומשהו לא מוכר שתוויתו רבת האזהרות, הסגירה חומר טוב שלא הצלחתי לפצח.

ראוי לדעת שרבים הם הבתים בהם מאחסנים אנשים תרופות חדשות באריזות ישנות. לא תמיד מעידות התוויות על התרופה בקופסה. יש משהו בהכרתו המעורערת של המכור הכבד, שמוכן להסתכן בבריאותו – או שמא בחייו – וליטול תרופה שאין הוא מכיר את הרכבה ואת אופי פעולתה. זה קרה לי פעם. בדיעבד נדמה לי שלקחתי בטעות – כלומר לא בטעות כי אם בכוונת תחילה קרה כקרח – תרופה שהייתה הכלאה של מורפיום וכדור שינה של סוסים. התעוררתי אחרי עשרים וארבע שעות עם תחושה של מוות מחומם ומראה של מי ששכב שבוע במגרת חדר קירור באבו כביר.

הייתי בניו יורק. לבד. היו לי פחות כדורים מימים. במחצית מרץ עמדו "האחים אולמן", להקת הרוק האהובה עליי בעולם, להתחיל את סיבוב ההופעות השנתי שלהן באולם "ביקון" במנהטן. היו לי כרטיסים. האם יש מפתח לפיו מחשב נרקומן את מספר הכדורים שנותרו לו בניסיון לנחש לכמה ימים יספיקו? לא ממש. זהו בעצם הלוז של התמכרות.

מה שהחל ככדור שהייתי לוקח להילחם במיגרנה קשה או באחד מאותם התקפי ערמונית מייגעים, הפך בסופו של תהליך למציאות עגומה שבה הגוף אכל כדורים כשם שאלכוהול שותה אלכוהול אצל אלכוהוליסט. זה אינו רצוני; זה בלתי נשלט; זה לא בידיך; זה נעלם מעינו של הזולת; זהו הרגל מגונה ונבזי הזוחל לאיטו ומשתלט עליך מבלי שתהיה מוכן.

יום אחד אתה מוציא את חפיסת הפרקודן שלך כמו אתרוג, מפצח מעטיפת הכסף כדור צהוב אחד שאותו אתה חוצה לשניים בדחילו ורחימו, נוטל בחרדת קודש ומחכה רבע שעה שהברכה הנרקוטית תדכא את הכאב ותישא אותך לשעתיים נפלאות של אופוריה, טיים-אאוט קצר מאכזריות החיים השוחקים ומלאי האכזבות.

יום אחר, עשור לאחר מכן, אתה נוטל שני כדורים ביחד, בתנועת יד מיומנת שפיתחת, שגם עשרה מתבוננים מקצועיים לא ישגיחו בה, מחכה רבע שעה ותוהה לאן נעלמה האופוריה שפעם הניחה לך להתחבא מהעולם.

הייתי בניו יורק. רחוק ממעיין המרשמים. רחוק מהרוקחים שהכירו אותי. חשוף לזעפנותם הסרבנית של רוקחי מנהטן, שלעולם לא יתנו לך פרקודן ללא מרשם. התחלתי במסע השני שבו פוצחים נרקומנים אחרי שבזזו את ארונות הבית ולא העלו דבר. התחלתי להפעיל לחץ לא מתון על סביבתי הקרובה וסביבתה של סביבתי הקרובה, כדי שמישהו, מלאך מיטיב בלבן, יקמבן לי כמה כדורים.

סביבתי התרבותית הקרובה החזירה לי בחיבה את הד התמכרותי. באותם ימים ממש השליכו "האחים אולמן", אולי המסוממים בין להקות הרוק, את דיקי בטס, הגיטריסט האגדי שלהם, בגלל שהתמכרותו לאלכוהול יצאה מכלל שליטה ואיימה על שלום הלהקה.

דעתי הייתה נתונה, כתמיד במקרים כאלה, לכדור האחרון. זה אולי הקטע הקשה ביותר בסיפור של התמכרות. טיב ומהות הקשר שפיתחתי עם הכדור. היד הנשלחת מאליה בלילה, מתוך שינה, אל חפיסת הפרקודן באחד ממקומות המסתור שלו.

כמו סנאי חרוץ, נרקומן מחביא את כדוריו מעצמו. במגירות שלפי השקפתו רק הוא פותח אותן. ארבעה כדורים באריזתם גזורים ומונחים דרך קבע בכיסו. שני כדורים בכיס העור הסודי של הארנק. חפיסה אחת חבויה לימי חירום. ארבעה כדורים בתא הכפפות במכונית. תמיד ידעתי בחוש שישי מיוחד, מתי תגיע אספקת החמצן שלי לסופה.

פרקודן מניע את המכור הכבד לשעתיים-שלוש, ואחר כבה כלהבת זיקוק. כדי לשמור על גובה שיוט סביר – חשוב להבהיר שאין מדובר בריחוף או במה שמסוממי-פנאי מכנים סוטול, היי או כל כיף אחר, אלא בתחזוק הקיום הבנאלי והאלמנטרי ביותר – הייתי זקוק ליותר מעשרה כדורים ביום. אף אחד מחוג מכריי יודעי הח"ן לא טס אותם ימים לניו יורק כדי שאוכל להיעזר בו במשלוח מהארץ.

הקטע הקשה ביותר של התמכרות, ויש בה מאות וקיומה הגורף הוא מסכנות גדולה, הוא המקום שבה נע המכור מהסבירות אל הקיצוניות הלא מבוקרת והמופקרת.

איפה שפעם הייתי לוקח כדור אחד עם התפתחות כאב, בסוף הדרך נטלתי כדור על החשבון; לטובת הידיעה הברורה שמתישהו במהלך היום יכאב לי משהו שבאותן שנים לא היו לי את הפנאי הפיזי והנפשי להתמודד איתו. בעיקר משום שעבדתי תחת לחץ של דדליין מטורף בסביבה בה אתה נמדד על פי תפוקתך ואיכותה. רציתי לגרש את הכאב מחיי ובאותה הזדמנות גירשתי מעליי את היכולת להרגיש, לאהוב, לחלוק חוויות, לתקשר ולהתקיים.

שנים רבות דעכתי עד שהדעיכה הפכה מורגשת. לא אצל כולם, אגב. בעיקר אצל הקרובים אליי ביותר. כמו אשתי. האחרים – בעיקר מי שלא הכירו אותי לפני הכדורים – הניחו שהתנהגותי הנרגנת, הפלגמטית, הרטנונית, המיזנתרופית, הנשרכת והנגררת, היא חלק מאישיותי הציורית כפי שהשתקפה בכתביי ובחיים שבניתי במחוזות הדמיון.

זו הייתה תרמית שאותה חייתי עד הסוף, כאשר הטובים שבמאבחנים, כולל פסיכולוגים מן השורה הראשונה, לא הצליחו לזהות את ההתמכרות הקשה שקוננה בי והלכה וכיבתה את קיומי, גנבה את אישיותי ומחקה את מי שהייתי עבור מי שאהבו אותי כאשר הכירו אותי פיכח. אשתי.

בעיצומה של ארוחת דגים במסעדה איטלקית במנהטן, דחקתי מי מהנוכחים לפינה. קשה להאמין כיצד ידעתי לנווט את הסתמית בשיחות אל הצורך שלי בפרקודנים. כיצד מדלגים מלובסטר לנרקוטיקה. היום זה נראה לי מעשה קסמים. אז זה היה הגיוני.

מישהו בשולחן הגיב כפי שרק פרקודניסטים ותיקים יודעים להגיב על חיזורי המשחק המוקדם של אח לצרה. למרות שאותו יהודי לא היה ידוע בקפדנותו בקיום הבטחות אגביות, הצלחתי לחבר אותו לחשמל. למחרת, רגע לפני שהאספקה הצהובה שלי התייבשה, הוא העביר לי שקית ניילון שקופה ובה 17 כדורים.

במבט מקצועי ראשון – האבקה שהתפוררה מהם בשל גילם המתקדם הייתה מוכרת לי במרקם שלה – הבנתי שבמקרה הטוב ניתנו בידי 17 פרקוסטים. כדורים שעובדים להפליא על הזולת אבל אינם עושים לי דבר. אכזבתי הייתה גדולה. אחרי כמה לבנים שאותם נטלתי בקמצנות המאפיינת את המכור שאינו יודע מניין יבוא המרשם הבא שלו והיכן יוכל למלא אותו, הבנתי שאכלתי אותה. הלכו "האחים אולמן". הלכה ניו יורק. הלך האביב המרהיב. עליתי על המטוס הראשון הביתה.

במקרה זה היה בואינג 767 חדש של "אל על", "כרמל" שמו, בטיסת בכורה ממפעל בואינג בסיאטל, דרך ניו יורק בה אסף נוסעים, הביתה לנתב"ג. לפני העלייה למטוס לקחתי כהרגלי את הכדור האחרון וכדור שינה, לקצר את המסע המייגע. כהרגלי, שמרתי את תיק התרופות שלי איתי. מעט אחרי ההמראה הבנתי שלתל אביב לא אגיע. ודאי ללא עזרה. מכיוון שהייתה לי היסטוריה של מקרי חירום ב"אל על", ידעתי לאיזה פינה אינני רוצה להיקלע.

טרם סיפרתי שהפרקודן היה קו ההגנה האחרון של מתחם האל-כאב שלי. למרות התמכרותי, לא הייתי מופקר. היו לי קווי הגנה קדמיים לכאב: אלגולזין פורטה, וולטרן, ויוקס ואחרים. לפני אותה טיסה, בפשיטה הטרום-טיסתית על בית המרקחת והצטיידות כפייתית בשלל תרופות, הייתה לי הברקה: לקחתי חמש זריקות וולטרן באמפולות זכוכית וחמישה מזרקים.

בחלומי הטוב ראיתי אחות רחמנייה דוקרת אותי בישבן. מגיל צעיר התפתחה אצלי פוביית מחטים. בבדיקות דם הייתי מתעלף ונופל לרגלי האחיות כעץ גדוע. בחור גדול כמוך, הן היו אומרות ומצקצקות בלשונן. בכל זאת קניתי זריקות.

כשה"כרמל" התאזן בגובה של 35,000 רגל והקברניט הפסיק לבמבם בכריזה, החל המוח שלי שורף שמן באוברדרייב. בין להגיע לתל אביב, לנחות בזגרב או למות באוויר, בחרתי בתל אביב. ידעתי מה עליי לעשות כדי להגיע. הייתי צריך להזריק לעצמי.

מי שמכיר אותי, יודע שלהזריק לעצמי כלל לא הייתה אפשרות. ממש במקרה שאלתי מספר שבועות קודם לכן את הרופא שלי, כיצד מזריק רופא לעצמו. בירך, הוא אמר. תראה לי, דרשתי. הוא לפת את שריר הירך, הרים אותו ועשה תנועת הזרקה.

אינני יודע כיצד נראו פניי כאשר נטלתי את תיק התרופות וסרתי לשירותי המטוס. בעיני רוחי כך נראים חוטפים רגע לפני שהם שולפים את הקלצ'ניקובים. נכנסתי לשירותים ונעלתי את הדלת. שלשלתי את מכנסיי. הוצאתי את אמפולת הוולטרן מנדנה. הבנתי שהנקודה הלבנה המצוירת על צווארה היא המקום שעליו מפעילים לחץ עם האגודל כדי לשבור את הראש. זה עבד למרות שריטה מדממת קטנה. משאבת המזרק והמחט באו בנפרד. את המשאבה קילפתי בקלות. בניסיון לחלץ את המחט מהפלסטיק הירוק, בשל הלחץ שהפעלתי ואפקט ההדף החוזר, דקרתי את עצמי.

דברים שזכרתי התערבבו במוחי באימה גדולה. הסיפור על אלה שמזריקים לעורק בועת אוויר שעוצרת את הלב. זיהומים. הזרקה ישר לווריד. מה ידעתי כבר על זריקות? ירכי הלבנה נראתה לי קטנה וצרה יותר מהגומה שבה נחתה אפולו 11 על הירח. גם יותר קודרת ומסוכנת. לקחתי את האו דה קולון או הדיאודורנט איתו מרססים אחרי שעושים צרכים כדי שהנוסע הבא ירגיש כמו שמישהו חרבן בחורשת אורנים, וריססתי את הירך. מרחתי את הרסס עם נייר טואלט.

בידיים רועדות הכנסתי את המחט אל האמפולה ושאבתי את מרבית הוולטרן. אלא שבקצה העליון של המזרק, שעה שהחזקתי אותו עם המחט מצביעה מעלה, ראיתי בועה גדולה של אוויר. דחקתי את האוויר החוצה עד שהנוזל הגיע למחט. כרוצח מקצועי עם דוקרן קרח וגם קר ונחוש כמותו, דקרתי את עצמי בירך, סחטתי באיטיות את המשאבה, והנוזל התחפר בשריר הירך בבועה נפוחה שאותה עיסיתי שעה ארוכה. כאשר שלפתי את המחט, אפילו טיפת דם לא בצבצה על העור. מזל של מתחילים.

לבי החל הולם בפראות. בדמיוני נעה בועת אוויר קטלנית לעברו. חשבתי שאם אשאר ניצב, היא לא תגיע. בסוף השלכתי את כל הפרפנליה, שנראתה כעדות של נרקומן, ושבתי למושבי. כשהשענתי את ראשי לאחור והרגשתי כיצד מתפזר הוולטרן בגוף ועושה את פעולתו הברוכה, ידעתי בבירור את שידעתי שנים קודם לכן: שהיכנשהו בדרך להישמר מכאבים מסיחי דעת, הפכתי למכור לתרופות נרקוטיות.

שם באוויר, במטוס "כרמל", החלטתי שאני זקוק לעזרה. שם החלטתי שעליי להיגמל.

כאשר פתחו את הדלתות אחרי הנחיתה, קהל רב של עובדי "אל על" המתינו על המסלול מוחאים כפיים ומשליכים ורדים. לקחתי את הוורד שנתנה לי הדיילת בפתח המטוס, למרות שהייתי הנוסע שהכי פחות הגיעה לו שושנה. מקסימום הגיעה לי סטירה. זה היה במרץ. באפריל התחלתי בתהליך הגמילה.

באמצע ה"קריז" בניו יורק נקבעה לי ארוחת ערב עם אהוד ברק במלון "פלזה אתינה". חשבתי שזה לא חכם שראש הממשלה לשעבר יראה אותי במצבי הירוד. לא היו לי את מספרי הטלפון שלו בעיר, אז לא הגעתי. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להתנצל בפניו.

* * *

אחת החוויות המהממות ביותר שקרו לי אחרי הגמילה, הייתה קביעתם של אנשים ששוחחתי איתם בטלפון שלא זיהו את קולי. לטענתם נשמעתי צעיר בעשרים שנה. מקולי נעלמו הכבדות והלשון הנשרכת בעייפות שהיו סימן ההיכר שלי.

בחודשים המייאשים והמתמשכים של הגמילה חייתי על דיאטה של סרטי DVD, בעיקר הופעות רוקנרול, ספרים (מרשם המשקפיים שלי השתנה באחת; פתאום נזקקתי למשקפי קריאה) ומוזיקה. קראתי, האזנתי וצפיתי בשנה אחת יותר משקראתי, האזנתי וצפיתי בכל העשור הקודם. בצד המיטה שלי יש שקע ארוך המסגיר את תבנית גופי. היו ימים שלא יכולתי לאכול דבר חוץ ממזון מלכות שאשתי האכילה אותי בכפית. ואני שונא דבש.

הרבה לפני ששבו הפונקציות הגופניות שלי לתפקד, שבו התחושות. איפה שמעולם לא מצמצתי בסרטים, עכשיו הגעתי לסוף של "תלמה ולואיז" עם דמעות מכסות את לחיי.

כשהחלטתי להיגמל שלחתי פקס לאריק קלפטון במרכז הגמילה שלו באנטיגואה. אחרי יומיים ענו לי אנשיו. הם לא מקבלים עיתונאים לגמילה מחשש לפגיעה בפרטיותם של הנגמלים האחרים. מקובל עליי.

הרמן גרינג, סגנו של היטלר, מפקד הלופטוואפה ובכיר נאשמי נירנברג, לקח פרקודן. לא קראו לזה פרקודן בזמנו, אלא פאראקודאין. במהלך מלחמת העולם השנייה טלטל עמו גרינג ארגז ובו עשרים אלף גלולות, מהן נטל כעשרים ביום.

מרטין שין, כנשיא ארצות הברית בסדרה "הבית הלבן", התמוטט במהלך פרקי העונה הראשונה אחרי שלקח (בטעות) קוקטייל של ויקודין ופרקוסט. הוא לא ידע שאסור לערבב אותם.

ב"גלויות מן הקצה", הסרט המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של קארי פישר (הנסיכה ליאה), מגיעה מריל סטריפ (בתפקיד פישר) למסיבה אחרי שלקחה מנת-יתר של דמרול, פרקודן ודארבון.

ג'ון פיצג'רלד קנדי, נשיאה ה-35 של ארצות הברית, נטל פרקודן לשיכוך כאב הגב הכרוני ממנו סבל. מה שמעלה כמה סברות מרתקות: אם מנהיג העולם החופשי מסוגל לתפקד תחת השפעה בשיא עידן המלחמה הקרה וגם לנווט את ארצו בשלום ממשבר הטילים בקובה, כנראה שאפשר לחיות עם משככי כאבים; הנרקוטיקה לא מיתנה את היצר המיני שלו; אם היה טעון בכדורים בעת ההתנקשות, רבים הסיכויים שמת ללא כאבים.

"היא הצליחה לקחת פרקודן ובלעה אותו בתחושת אשמה"(מתוך "כלבי מלחמה" מאת רוברט סטון)

"הוא לקח לפחות שתי גלולות פרקוסט שנותרו לו מטיפול בפגיעת גב שסבל בשנה שעברה"
(מתוך "המשורר" מאת מייקל קונלי)

"שמעתי שמילט שואל שאלות, חצי זרוק על פרקודן"
(מתוך "אפס מוחלט" מאת צ'אק לוגן)

"ארל הפסיד בעימות עם האחות בניסיון לשדרג את מרשם הפרקוסט שלו למורפיום…פרקוסט כבר לא עשה לו את זה. הוא היה זקוק למורפיום. הוא החל בונה את טיעוני הקייס שלו כדי להציגו בפני הרופא
(מתוך "אפס מוחלט")

"יאנג שמח במיוחד להיגמל מכדורים. 'ניל שנא את הפרקודנים', אמרה סנודגרס, 'הוא לא מישהו שאוהב להיות מסטול'"
(מתוך "שייקי", הביוגרפיה של ניל יאנג מאת ג'ים מקדונו)

"מה אכלתי בלילה שגרם לי להקיז דם מהלשון? איפה הפרקודן?"
(מתוך "ממלכת הפחד" מאת הנטר טומפסון)

בסתיו שעבר עזבתי את הבית. כשגברים אומרים שעזבו את הבית, הם משתדלים שבני שיחם ייראו ניצוץ ניצחון בעיניהם. הניצוץ הזה משדר המולה הורמונלית המבקשת לומר: נמאס לנו ממנה; אנחנו מחליפים שנתון; גבר אינו חיה של אישה אחת; הילדים גדלו; הצרכים שלנו אינם תואמים; הרגיז אותה שנסעתי לבנגקוק; אני כבר לא אוהב אותה; פגשתי עורכת דין צעירה במשרד.

גברים ישראלים שעוזבים את הבית אינם מודים שרעייתם זרקה אותם או שביקשה מהם בנימוס לעזוב. הם לא יודו בפרהסיה שלא חדלו לאהוב את האישה שאתה העבירו את שלושים השנים האחרונות במונוגמיה מבורכת, ולא יניחו לאף אחד לתפוס אותם ברגע של חולשה עם דמעות מרטיבות את דשי חולצתם.

לעומת נסיעתי ליפו בסתיו שעבר, עם תיק קטן, לב שבור ונשימה רדודה, הייתה הוויה דולורוזה של ישו הנוצרי פיקניק. למרות מה שמקובל לחשוב עליי – טעות נפוצה שאני אשם בה כאשר כתבתי פעם שעוינות היא מצב הצבירה הטבעי שלי – האמת שאני גבר אוהב, מסור, נאמן, נפגע בקלות, שברירי כקליפת שום ומחויב למשימות חיים ארוכות. החיים סידרו לי אכזבות ומעידות, אבל אף אחת לא הייתה מרעישה ומפתיעה יותר מהיום שבו הבהירה לי אשתי כי אינה מסוגלת להמשיך לחיות איתי.

אם מות אבי בגיל 55 דרדר אותי לתהומות היפוכונדריה, שהיא התשתית וקרקע הגידול שממנה צמחה ההתמכרות שלי למשכך כאבים בשילוב קטלני של פחד מוות בלתי ניתן לשליטה לצד אימוץ תסמיני מחלת הסרטן, דרישתה של אשתי שאעזוב את הבית מסיבות שהבנתי רק באופן שטחי, מוטטה אותי.

איפה שדירת רווק בפרויקט אנדרומדה ביפו, עם אוושת ממטרות על הדשא, חדר כושר, בריכת שחייה ושקיעות ארגמניות בסתיו, נחשבת בעיני אחרים כמימוש חלום גיל עמידה רטוב, בעיניי היא הייתה המקום הקרוב ביותר לסוף העולם.

עד אותו זמן לא כלכלתי מחשבות אובדניות. לצד ייאוש הממהר להתפרץ, מתקיימת בי תחושת אחריות עילאית למשפחתי. לא עלה בדעתי להשאיר את משפחתי להסתייף עם החיים בגפה. עד אותו סתיו לא חשבתי שאחרי שלושה ימים של רביצה פתטית במיטה והתבוננות בקיר הקרוב, יכול להיות שאגע בסוף.

תחושת אובדן, כפי שיאמר לכם כל פסיכולוג, אינה אופרטיבית בהכרח. היא הייתה ההשתמעות הקיצונית של ההכרה שאינני מסוגל לחיות לבדי. ההכרה הזאת, שהיא מתוקה ונהדרת כשם שהיא משעבדת ומייאשת, הבהירה לי שמשך כל חיי הבוגרים ולאורך כל חוויותיי המעצבות, הייתה אשתי המראה בה השתקפו הישגיי וכישלונותיי.

שנים רבות היא הצליחה להכיל אותי עד שכשל כוחה כאשר הפרקודן השתלט עלי וגירש אותי מגופי. את החיים המייאשים הללו, עם הכלי נטול התוכן של מי שהיה מושא אהבתה וכעת נשדדה האינטליגנציה שלו, סירבה אשתי להמשיך. היא ניסתה להעיר לי על כך שנים רבות קודם לכן, כאשר טרם הגיעה בעצמה להבנה מלאה לגבי טיבה של הישות שהחליפה אותי. כשכלו כל הקיצים, היא דרשה ממני לעזוב.

הבאתי איתי ליפו שברון לב, ייאוש, כעס, טינה וחוסר הבנה. לא פחות חשוב, הבאתי איתי כדורים. אינני יודע כמה כדורים נטלתי באותם חודשים של גלות יפואית. רבים, אני מניח. הייתי פסיבי. חשבתי שאשתי תישבר. לרגע, אגב, לא חשבתי שהפסיקה לאהוב אותי.

בערבים, כאשר היה נדמה לי שאני מתחיל להסריח את הדירה ברביצה מסוכנת לבריאות הגוף והנפש, הייתי מתגלגל בירידה אל משולש המסעדות האהובות עלי. שאול אברון השקה והאכיל אותי. בינו גבסו העמיס עלי אוכל וחברות. מרגרט תייר הכינה לי סלט טרי עם הרבה נענע וסרדינים ממולאים.

למרות שהבאתי איתי ליפו מחשב נייד שעליו התכוונתי לכתוב ספר, לא פתחתי אותו. עבור אנשים כמוני, מראה מחשב סגור הוא כמראה כיסא חשמלי מושבת במדינה שביטלו בה את עונש המוות. כשהדלקתי בסוף את המחשב, כתבתי עליו – באנגלית – מכתבים לאשתי. את רובם מעולם לא נתתי לה.

לילה אחד כתבתי שיר. אמרתי פעם לרוני סומק שאינני מבין מדוע הוא כותב דברים נהדרים כל כך בשורות קצרות. בחודשי הגמילה היה "סם סטון" מאת ג'ון פריין (1971) השיר החביב על בני ביתי. הפזמון החוזר מתחיל כך: "יש חור בזרועו של אבא שבולע את כל כספנו…"

אנשים רבים שעברו חוויות מטלטלות יוצאים איתן לפומבי. יש מי שיחשדו בהם שהם תאבי פרסום. גם שלילי. מי שחושבים כך, שינסו ללכת למכולת אחרי שכתבו בעיתון שהיו מכורים למשהו. יש חוויות שהערך המוסף של חשיפתן הוא אלמנט ההתראה והענקת ידית אחיזה פומבית למי שנתונים בחוויה דומה ואינם יודעים עד כמה היא מזיקה או כיצד ניתן להיחלץ ממנה. צריך לא מעט מולקולות של רוקנרול בדם, כדי להבין את החשיבות של האאוטינג.

* * *

אשתי מכנה את ד"ר איקס ד"ר מנגלה. וזה ממי שאינה נוטה לקיצוניות. היא הזכירה לי כי בסוף הפגישה המכרעת ב"קראוני סביון", פגישה בה הסכמנו על מועד הפסקת השימוש בפרקודן ועל תחילת הגמילה, פגישה בה רשם ד"ר איקס מרשם לא שלם של "סובוטקס" שגרם לי טרטור מיותר, היא שאלה אותו האם עשה פעם גמילה שלא באשפוז. ד"ר איקס ענה באותו אורח אגבי ובלתי מתחייב שלו, שזו הגמילה האמבולטורית הראשונה שלו, וכי הוא מצפה מאשתי שתתפקד כשליחתו בבית.

כדי להסביר את עצמו, הבהיר ד"ר איקס כי בלילה הקודם לגמילה מפסיקים את נטילת הפרקודן. למחרת מתחיל הגוף להשתוקק לתרופה, אבל היא נשללת ממנו. אז נכנסים לקריז. במקרה מתון הקריז הוא סיוט של צמרמורות, כאבי שרירים, זיעה קרה ותחושה רעה מאוד באופן כללי. את הקריז מושכים עד נקודה מסוימת שהוא הזמן שבו מתחילים לקחת "סובוטקס".

"כיצד מזהים את הרגע הזה?" תהתה אשתי, שרפואה אינה חלק מהשכלתה. "הוא יראה רע", אמר ד"ר איקס, "אי אפשר להחמיץ את זה. האישונים שלו יהיו מורחבים". "וההחלטה על המועד היא שלי?" הקשתה אשתי. "את כמובן יכולה להתקשר אלי", אמר ד"ר איקס ונתן לה את מספר הנייד שלו.

יש מי ש"בעטו" בהתמכרות כזאת או אחרת, הורידו את הקוף מעל גבם, בשיטת המאצ'ו המכונה באנגלית "קולד טרקי". כלומר, לבד בחדר סגור, בחריקת שיניים וללא עזרה תרופתית. אילו הייתי גבר כזה, ודאי הייתי מתנדב לשייטת ולא לנח"ל.

משהחלטתי להיגמל, ראיתי עצמי זכאי לכל סיוע רפואי ופסיכולוגי. זאת הרפואה שקברה אותי והרפואה שאמורה הייתה להציל אותי. אז הבנתי שכל האנשים הטובים שמשכו בשרוולי במרוצת השנים וניסו לעניין אותי באדישות הפושעת של הממסד הרפואי למכורים למיניהם, ביקשו לעניין אותי בנושא קדוש שלא נחשב בעיניי סקסי דיו למסע צלב עיתונאי. רק בביתו של התלוי מדברים על החבל.

ד"ר איקס לא ראה אותי ולו פעם אחת מאז ששילמנו לו על היעוץ הרפואי ועל המרשם. מתוך תהומות הייאוש שהיו עולמי בחודשים הבאים, התקשרתי אליו פעם או פעמיים בניסיון להציל ממנו מידע בדבר הפער הבלתי ניתן לגישור בין הבנליזציה שעשה לגמילה ובין נבזותה, עד שחדלתי. קשה להאמין עד כמה קשה היה להעיר אותו מאדישותו.

כאשר היה נדמה לי שהחולי והדיכאון מאיימים להפוך לדרך חיים, יצאתי למסע חיפושים אחרי הצלה. לא חסרים בארץ רופאים בכל תחום ועניין. רופאים ופסיכיאטרים המתמחים בגמילה – יש מעטים בלבד. זה מתקשר לתיאוריית הקונספירציה של מי שמזהים את כוחה המצמית של תעשיית התרופות.

ישראל היא מדינה שבה נותן לכם הרוקח השכונתי ואליום ללא מרשם בגלל שהלכתם איתו לבית ספר. מאות אלפי ישראלים לוקחים ואליום. מאות אלפים נוספים לוקחים תרופות אנטי דיכאוניות. מאות אלפים אחרים לוקחים כדורי שינה. לכל הכדורים האלה מתמכרים בקלות. תרופות נרקוטיות ממכרות יותר, מכיוון שהן מעניקות את העונג הרב ביותר עבור כסף. עשר גלולות פרקודן עולות 20 שקל.

לא מדובר רק באופי חלש. התמכרות היא גם עניין גנטי. שאלה של הרכבים כימיים. למרות נטייתי להחמיר עם עצמי, מהרגע שעברתי למשטר צפוף של פרקודן, אף אחד לא היה יכול להציל אותי.

רופא אחד שאני מכיר כחבר אישי של בוב דילן ושהזהיר אותי בעבר מפני משככי כאבים שלדבריו ניכרו בחזותי ובהתנהגותי ושאליו הגענו בחיפוש אחרי הצלה, גער בי על שלא נגמלתי בשיטה שלו המבוססת על הרדמה מלאה ועל ניקוי תרופתי של קולטני המוח.

הרעיון של הרדמה מלאה הפחיד אותי. מה שהבנתי ממנו, כפי שהבנתי מ"גומלים" אחרים, היה שהוא לא מקבל תיקונים. בשל חיבתנו המשותפת לענייני מהפכה וצ'ה גווארה, הוא המליץ לי להיות קובני מזוקן ולחרוק שיניים בהרים לפני שאני יורד להדיח את בטיסטה. לחילופין גרס שאני יכול לחזור ולקחת פרקודן, למכר את עצמי מחדש כדי שיוכל לגמול אותי כפי שצריך. הרעיון לשוב ולקחת פרקודן, נדמה היה בעיניי כרעיון רע ופסיכוטי במיוחד.

פסיכיאטר חביב אחד שעבד פעם עם חברו של צ'ה ועובד היום עם ד"ר איקס, היה מוכן לקבל אותי לטיפול שמהלכו היינו מפצחים, כן או לא, את הסיבות שגרמו לי להתמכר. הוא היה אדם נעים ומלא כוונות טובות, ואני נוטה לו חסד. אינני מתנגד חלילה לטיפול פסיכולוגי. אבל מה שהייתי זקוק לו היה לחזור לבריאות טובה. דרכו נראתה בעיניי ארוכה ומפותלת מדי.

פסיכיאטר מומחה נוסף, שהקדיש לנו זמן ותשומת לב ללא הגבלה, אמר בסוף את מילות הקסם: שהתמכרות לפרקודן קשה יותר מהתמכרות להרואין. בהרואין אפשר לבעוט בשלושה ימים קשים. פרקודן מתחפר בגוף לשהות ארוכה ומאמללת חודשים ארוכים אחרי שמפסיקים לקחת אותו. הוא הצביע על הסטטיסטיקה הנמוכה והקשה של הגמילה מהכדור.

מצד שני, הוא הסכים איתי שאינני מועמד טבעי לקחת תרופה המונעת חזרה להתמכרות. יש תרופה כזאת. נותנים אותה לאלכוהוליסטים ולנרקומנים. גם אם יישתו וייקחו סמים, התרופה מונעת את השפעתם. הוא חשב שהפתרון המומלץ הוא להאריך את לקיחת הסובוטקס לחודש נוסף וגם נתן לי מרשמים. העדפתי להתנזר. חשיפה ארוכה לסבל יוצקת לעתים פלטינה אפילו בגוו של נמושה.

* * *

בקיראון, בירת המכשפים, הסיעה אישה תמוהה מגנט מחובר למחשב על פלג גופי העליון ולחצה עם ברזלים על אצבעותיי. המחשב צפצף ורשם מספרים שמהם היא הסיקה שיש לי אלרגיה חמורה לסוכר, למוצרי חלב, לאלכוהול ולכל מה שטוב וטעים בחיים. בשבוע לאחר מכן היא נסעה לקליניקה שלה באירופה.

השותף שלה התעלם מהנתונים שהיו מונחים לפניו והחליט לעשות לי מסאז' בצוואר ובעורף. שכבתי כשפני נתונות בחור במיטה, שעה שאצבעות הפלדה הגרומות שלו טחנו לי את חוליות הצוואר. הוא זיהה בהן מתח רב.

כשהייתי בן 16 נפלתי בעת משחק כדורגל ושברתי את יד ימין בשלושה מקומות. זה היה המפגש הראשון שלי עם כאב. זכורה לי חוויה מוזרה: הזמן שלקח לכאב להגיע מהיד המרוסקת, שנראתה כפותחן בקבוקי יין, אל המוח ומערכת העצבים.

גם כשהגיע ונרשם במלוא עוצמתו, היה בכאב דבר-מה בלתי נסבל, אבל גם ממכר במידה מסוימת; הכאב היה כה חודר ופולשני, שהוא המם את יכולת הסבל וגרם לגוף לעכל ולאמץ את הכאב במלואו; ברבות השנים הבנתי כיצד מתמכרים למתיקותו של הכאב.

הופתעתי מהאימה שנשקפה מעיני אבי כאשר העירו אותו מתנומתו והניחו אותי ואת זרוע הבייגלה שלי בחיקו. מאבי ירשתי יכולת התעשתות מהירה, תנועה עיוורת, מבוהלת אך מיומנת ומכוונת במרחב, ותחושת שליחות עליונה: לעשות הכל כדי שילדיי לא יסבלו. כמו באירועים דרמטיים אחרים בחיי, אני זוכר את אבי ואותי. כאילו נמוג העולם אל הצללים ורק קשר האהבה בינינו הוא שנותר.

הוא נשא אותי אל המכונית אמריקאית הישנה שלו, כורע תחת כובד משקלי, והצליח להניח אותי, מייבב מתוך ערפילי עלפון, במושב האחורי; מרמת חן לתל השומר, אפילו בשנת 70', היה עניין של עשר דקות, שאבי קיצר לחמש בשל מיומנות נהיגתו הפנומנלית.

מחריקת הבלמים שחדרה את הכרתי המטושטשת עד לרגע שבו הונחתי בשוויון הנפש שבו מתייחסים רופאים ואחים אורטופדיים לשברים, על סד עינויים, חלפו רגעים ספורים. כשאני מעולף מכאבים וידי מכפילה את קוטרה, שמעתי את הרופא מסביר לאבי שבשבר מורכב מהסוג שלי נהוג לקבע את היד במקומה על ידי מתיחתה בכוח והחזרת הפרקים למקומם.

אילו היה אבי יודע שמותר לו לדרוש שיזריקו לי קודם מורפיום וכי כאב אינו בן לוויה בלתי נמנע אלא תוצאה הרסנית של החלטה שרירותית של הרפואה הבן גוריונית שגרסה כי צברים מסוגלים לעמוד בכל וכי ניצולי שואה סבלו יותר, ודאי היה עושה זאת.

אבי לא היסס כאשר אח לא-רחמן-כלל אחד תפס את פלג גופי העליון והצמיד אותו למיטה; אח שני תפס בלפיתת ברזל את רגליי והאורתופד התארגן בתנוחה מתאימה ליד הבייגלה. בשל יכולת ההתנגדות הצווחנית שלי, לא נסתייעה משיכת הקיבוע הראשונית. עצם אחת שבה למקומה; עצם אחת נתקעה באמצע; שבר אחד קובע; שניים אחרים לא; אינני רוצה לנחש מה ראה אבי בעיניי הקרועות לרווחה. במשיכה השנייה חזרו כל העצמות למקומן והיד הושמה בגבס.

כאשר הוסר הגבס אחרי שישה שבועות והאורתופד הביט במעשה ידיו להתפאר, הסתבר למגינת לב שני הצדדים, כי פרק היד קובע לא טוב וכי כף היד יושבת מעל הזרוע בסטייה של סנטימטר שלם. מיד עלתה ההצעה לשוב ולשבור את הפרק כדי לקבעו כשורה. אבי הטיל וטו.

באותה שנה החלו מיגרנות לפקוד אותי.

* * *

כתבות עונתיות ומוספים חודשיים שעניינם רפואה, מרבים לעסוק לאחרונה בכאב בחיינו. בעיקר אוהבים עיתונאים ומומחים להידרש לכאבי ראש. פריצות דרך רבות קרו בתחום. מומחים מסווגים כאבי ראש. ממפים אותם כמגלי ארצות. נוירולוגים ממליצים על טיפולים מונעים. דראלין למשל, תרופה לבעיות לב ולחץ דם שאם לוקחים אותה כל בוקר, יש בה משום תועלת למניעת הישנות מיגרנות כרוניות.

בשנה שבה החלו מיגרנות לתקוף אותי – נטלו מיגרנוטים ותיקי קרבות ליליים שפעמים רבות הסתיימו בזחילת גחון אל השירותים בהם תחב המיגרנוט המסכן את ראשו אל תוך האסלה והקיא את נשמתו – אופטלגין. אופטלגין!? האמת שעד היום טבועה בי יראת כבוד מסוימת אל התרופה הזאת, באריזתה הצהובה, שמתוך בקבוקוניה הזעירים מונים חמישים טיפות אל כוס מים ובולעים את מנת המרורים בתקווה שהשטן ירפה את אחיזתו.

במקרים קיצוניים – ככל שחלפו השנים וסוג של פינוק החל חודר אל חיינו – היה נקרא רופא קופת חולים מאוחדת, ד"ר פלח, קשיש מיטיב, אנושי ורך סבר, שהיה מזריק אופטלגין ביד מלאך. בלילות בהם הוחלט שלא להטריח את הדוקטור, דובר אצלנו על שתיית זריקת אופטלגין.

לא חקרתי את זה, אבל הדעת נותנת שמדובר היה בשבירת צוואר אמפולת אופטלגין ובשתיית תכולתה. לא בכדי מכריזה תווית של זריקות אופטלגין, וולטרן ואחרות, שהן מיועדת להזרקה תוך-שרירית. אם ניתן היה לשתות אותן, וודאי אפשר היה לחסוך את הזריקה.

גם כאבי שיניים פקדו אותי. תמיד בלילה. אחרת לא הייתי זוכר את פני אבי נכנסים ויוצאים מתוך מעגלי אור צהובים ודלוחים, כשהוא מניח צמר גפן טבול בוויסקי על השן הכואבת, או כאשר ישב על מיטתי וליטף שעה ארוכה את רקותיי ההולמות.

בניסיון להבין מדוע דווקא אני נפלתי שבי במלכודת הפתאים של הפרקודן ופיתחתי נהייה כה מסוכנת אחרי הקסם הנרקוטי, הבנתי שהעולם נחלק לפחות לשניים: לאלה שלוקחים כאב בקלות, מנתקים עצמם מהטרדתו, בולעים שני אספירין, עוצמים עיניים לחצי שעה או מחטטים בבשר הירך כדי לשלוף ממנו את הקליע שהתקמט על העצם; ולאלה שאינם מסוגלים לחיות עם כאב. שכאב מפיל אותם למשכב. שמשהו במבנה הפסיכולוגי-רגשי שלהם, כמה לחיים נטולי כאב. בהיעדר פתרון אורגני הם משתעבדים למשככי כאבים המסירים מדרכם את הזמזום המייסר והממאיס עליהם את חייהם.

אחד הפסיכיאטרים שפגשתי בגמילה, היטיב להגדיר עבורי את בעייתי. הוא אמר את זה באנגלית: The total lack of well being. "היעדרה המוחלט של התחושה הטובה". כאשר אנחנו קמים בבוקר אין אנו אמורים להרגיש את גופנו. אדם ממוצע מתעורר בבוקר מבלי שחלק זה או אחר מגופו ימהר להכריז על קיומו. אנחנו אמורים להניח את כפות הרגליים על השטיח מבלי שהן ישדרו גלי כאב למוח.

כשאנחנו פוקחים את עינינו, נחמד לעשות כן בראש שנפחו וקווי המתאר שלו אינם מוגדרים על ידי כאב. אנחנו אומרים להירדם בפרק זמן סביר יחסית ולא לבהות מדי חצי שעה במחוגיו הזרחניים הזוחלים של השעון אל השעות הקטנות של הבוקר. אנחנו אמורים לשכב פרקדן מבלי שחומצות קיבה יפלטו מבעד בקע בסרעפת רפלוקס חומצתי. איננו אמורים לקחת שני משככי כאבים, בנאליים כשיהיו, רק משום שהעבר הקרוב מוכיח כי בלעדיהם יעיר אותנו כאב ראש באמצע הלילה, כשכבר מאוחר מדי.

נרקוטיקה חוקית ורשומה למהדרין, למי שרוצה להיות הדיוט ונבער בעניינה, נתפשת בעיני המשתמש כתרופת קסם שעונה על כל בעיותיו. נרקוטיקה במינון גבוה ומתוחזק בתבונה ניהולית, מונחת כשמיכת פוך על כל המיחושים והתחלואים ויוצרת תחושה מלאכותית, אך קיימת בעליל, של חיים טובים.

אם מתעלמים מהשפעותיו ההרסניות של פרקודן על ההתנהלות הבינאישית והשתבללות הנוטל בשריון שבתוכו מערכת היחסים הרלוונטית ביותר לחייו היא זו שהוא מקיים עם הכדור, הרי ש-40 שקל קונים שבוע נטול טלטלות. הקו הישר, אותו מישור שבשל שימוש יתר הוא נטול אופוריה וריגושים, מבטיח שהחיים לא יושבתו בגלל בגידת הגוף.

כאשר אתה מבקש להחליף את השגרה המטמטמת הזאת בחזרה לחיים רגילים מבלי שהצלחת להיפתר מהסיבות הלגיטימיות שדרדרו אותך לכדור, תגלה שזה לא עולה יפה.

גמילה היא יותר מהפסקתה של התמכרות לכדורים. גמילה היא הבנה של הסיבות שהביאו מישהו כמוני להתחבא מהחיים מאחורי פרגוד עבה של קהות. מי שרוצה להרגיש לא יכול להיות מכור.

אינני יודע אם נגמלתי כדי לא לאבד את אשתי או כדי להציל את עצמי. כרומנטיקן, אני מעדיף את האפשרות הראשונה. הצלת עצמי הייתה בונוס. אלמלא עמידתה העיקשת, הייתי ממשיך את חיי בצליעה הנרקוטית שאליה דעכתי.

רבים מנופי חיי התכערו בשנים האחרונות עד כדי כך, שהייתי חייב להביט בהם מבעד לעדשה מרככת. פרקודן הוא דברים שונים וערמומיים, אבל הוא בעיקר עדשה מרככת. כל עוד אשתי הייתה לצדי, לא ידעתי אם נגמלתי או שאני משחק תפקיד של נגמל.

ביום שהפסקתי לקחת את הכדורים, שמתי בידיה את שארית הכמות שהייתה לי בבית. 13 כדורים בדיוק. חפיסה אחת שלמה שנותנת לאדם פרטי תחושת עוצמה אומניפוטנטית של מעצמה עם עשרה טילים גרעיניים. וחפיסה אחת עם שלושה כדורים.

במקום להשליך את הכדורים מהבית הרחק ככל האפשר, החביאה אותם אשתי וגם אמרה לי שהחביאה. נשים אינן שוחות בעודפי דמיון וחזון כשזה מגיע להחבאת חפצים. בקיץ נסענו לאמריקה. אני והבנים חזרנו לארץ לפניה. אשתי נשארה. זה היה חודש קשה מכל הבחינות. לא ידעתי אם אני כשיר לטוס לניו יורק ולשהייה בעיר שהורגת אותי בתשלומים. אחר כך גיליתי שכן. אחר כך חזרתי ובדקתי כיצד אני מתפקד לבדי אחרי חודשים ארוכים בהם הסיעה אותי אשתי לכל מקום. על הצד שלה במיטה נערמו עיתונים, ספרים, תקליטים ושאר חפצים. המאמץ הניו יורקי השאיר אותי מרוסק.

יום אחד, במהלכו של כאב ראש גרוע במיוחד, נכנסתי לחדר הארונות ושמתי עצמי בראשה של אשתי. פניתי לצד שלה בארון ופתחתי את מגירת הלבנים שלה. יכול להיות שהייתי עושה את זה גם אלמלא הייתי מחפש את הפרקודן. כפי שניחשתי, שכבו שתי חפיסות הכדורים בירכתי המגירה. אינני בטוח שאני יודע להסביר למי שלא היה שם, כיצד נראות שתי חפיסות נירוונה כשהן מונחות על מצע משיי של לבני נשים.

הבטתי בכדורים דקה ארוכה. אחר סגרתי את המגירה והתקשרתי לאשתי כדי להגיד לה שמצאתי. לא לקחתי, אמרתי לה. לא חשבתי לרגע שתיקח, ענתה. אחרי שחזרה, הוצאתי את הכדורים מהמגירה נגד עיניה, שמתי אותם במעטפה ושלחתי אותם במונית. מאז אין לנו פרקודן בבית. ברגעי הפחד שלי אני חושב מה יקרה חלילה אם אזדקק יום אחד, בגלל סיבה לגיטימית כמובן, לתרופות נרקוטיות. מה יקרה איתי?

הכתבה פורסמה במקור בשני חלקים ב"העיר", 2004