ספינת תחנת הרדיו "קול השלום" ב-1988 (צילום: משה שי/פלאש90)
משה שי/פלאש90
ספינת תחנת הרדיו "קול השלום" ב-1988

קול השלום, השבר והחלום

זו הייתה תחנת המוזיקה הראשונה בישראל, למרות ששידרה מחוץ למים הטריטוריאליים ● "קול השלום", שהוקמה בדיוק לפני 50 שנה ונסגרה כעבור 20 שנה בלבד, הייתה חלומו של אייבי נתן - איש גדול מהחיים שאהב פרסום ורדף שלום, אבל לא הבין דבר ברדיו ● שלום הוא לא הביא, אבל התחנה שינתה לחלוטין את הרדיו בישראל - הרבה לפני גלגל"צ, רשת ג', 88fm והרדיו האזורי

רב החובל הצרפתי פרנסואה בונזון חלץ את הפקק מבקבוק השמפניה. ההגאי הפיליפיני וקצין הספינה היוגוסלבי הרימו את הכוסות, בעל הספינה והשדרן האנגלי טוני סמית, בן 23, פתח את השידורים ואמר את מילות הקסם: "This is The Voice of Peace".

כך החלו ב-18 במאי 1973 שידוריה של "קול השלום" – תחנת הרדיו הפיראטית ששידרה מספינה שעגנה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל והוקמה על ידי פעיל השלום אייבי נתן. בעשרים שנותיה, הפכה "קול השלום" לחלק משמעותי מהתפריט המוזיקלי והתרבותי של כל מי שהתבגר בשנות שנות ה-70 וה-80.

כוח שכנוע אדיר

בדצמבר 1972 פורסם בעיתון "על המשמר" כי העיתונאי הנורווגי אנדרס סאנדוויק עתיד לנהל תחנת רדיו חדשה שיקים של אייבי נתן, וכי הצוות בתחנה יהיה מעורב – ערבים ויהודים. בפועל, "קול השלום" הוקמה קצת אחרת.

הרבה תקלות, קשיים, בעיות טכניות ויחסי אנוש גרועים; מהנדס שהתחשמל למוות, צוות שלם שהתפטר וירד לחוף, הפסקות חשמל, הפוגה בשידורים בזמן מלחמת יום הכיפורים, מצוקה כלכלית מתמדת, מלחמות במפרסמים, תמיכה ותרומות של חברים, מריבות של אייבי נתן עם כל מי שהיה בסביבתו, ועוד.

אלה היו הימים האחרונים של הנשיא זלמן שזר בתפקידו. ב-24 במאי נכנס פרופסור אפרים קציר לבית הנשיא. ראשת הממשלה הייתה גולדה מאיר. מדינת ישראל הייתה בשיא חגיגות ה-25 לקיומה. זמן קצר לפני כן, ביום העצמאות, נערך המצעד הצבאי האחרון שהתקיים בישראל.

מצעד צה”ל ביום העצמאות ה-25 למדינה, 7 במאי 1973 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
מצעד צה"ל ביום העצמאות ה-25 למדינה, 7 במאי 1973 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

באותם ימים הוקם מחדש תיאטרון החאן הירושלמי במבנה ששימש בעבר כאכסנייה לחניית לילה של שיירות. הממשלה אישרה את הקמת האוניברסיטה הפתוחה ובעיתון "העולם הזה" החל להופיע מדור סאטירה מושחז בשם "ZOO ארץ".

בג'רוזלם פוסט החלה להתפרסם רצועת הקומיקס Dry Bones ובאתונה זכתה מלכת היופי של ישראל, לימור שריר, בתואר סגנית מיס תבל. בעיתון "מעריב" נכתב על הרדיו החדש של אייבי נתן. הסקרנות הייתה רבה.

"אלפי ישראלים ישבו על החוף ופתחו את מקלטי הרדיו הניידים", נכתב ב"העולם הזה", "כדי לקלוט את שידורי התחנה המסקרנת של אייבי נתן ואת צליליה".

גדי ליבנה, איש השידור הציבורי ומי שהיה כוכב רדיו מאז שנות ה-60 ושידר ב"קול השלום" בשנות ה-70, נזכר: "אייבי היה איש איום ונורא, אבל כל כך כריזמטי שאנשים נכנעו לו בקלות. הוא ידע להקסים אבל גם היה אדם לא מתחשב.

"בוס קשוח מאוד. איש שאהב מאוד את הפרסום ואת התהילה. ללא ספק הכוח שלו היה ביכולת לחלום ולהגשים, והתחנה הנפלאה שהוא הקים שינתה את התרבות הישראלית. הוא באמת רצה שלום, אבל גם רצה יח"ץ".

"בוס קשוח מאוד. איש שאהב מאוד את הפרסום ואת התהילה. ללא ספק הכוח שלו היה ביכולת לחלום ולהגשים, והתחנה הנפלאה שהוא הקים שינתה את התרבות הישראלית. הוא באמת רצה שלום, אבל גם רצה יח"ץ"

גדי ליבנה כששידר בגלי צה”ל בשנות השישים (צילום: פייסבוק)
גדי ליבנה כששידר בגלי צה"ל בשנות השישים (צילום: פייסבוק)

נתן התקשר אליו בוקר אחד, אחרי שהשתחרר מגלי צה"ל. "גרתי בחיפה והוא אמר שהוא זוכר אותי מהרדיו, והציע לי לשדר אצלו", משחזר ליבנה. "אמרתי שלא בא בחשבון, כי גם ידעתי מי האיש, וחוץ מזה – מה השתגעתי עכשיו ללכת לשדר מלב ים. אני אוהב ים, אבל יש גבול. אבל אייבי התעקש, והיה לו כוח שכנוע. הוא התקשר שוב ושוב.

"הוא אמר – יש לי רעיון, בוא לסוף שבוע, תנסה, תשדר כמה שבא לך, כמה שעות שמתחשק לך, ותחליט אחר כך. הסכמתי, כי זו הייתה חוויה.

"הגיע טנדר עם שני שדרנים וטכנאי, עלינו על האונייה ובשישי בלילה ובשבת כבר שידרתי כמה שעות של קלאסיקות אנגליות – הביטלס, רולינג סטונס, הקינקס, אלטון ג'ון – וגם אריק איינשטיין וכוורת. ואני יושב באולפן כשהכול קופץ, הכול רוקד, הפטיפונים זזים בגלל הגלים. טירוף.

"שידרתי כמה שעות של קלאסיקות אנגליות – הביטלס, רולינג סטונס, הקינקס, אלטון ג'ון – וגם אריק איינשטיין וכוורת. ואני יושב באולפן כשהכול קופץ, הכול רוקד, הפטיפונים זזים בגלל הגלים. טירוף"

"אחרי זה, אייבי שאל: נו, איך היה? אתה נשמע מצוין. אחד מהתחנה. האנגלית מושלמת. אז אתה מתחיל לשדר אצלנו.

"לא, אמרתי, לא. אני לא.

"אבל למה? אייבי התחיל לצעוק, עמד מולי, הייתה תחושה שעוד מעט הוא יכה אותי מרוב עצבים. אמרתי לו שאני לא סובל את התנודות ואת הים. וזה לא בשבילי. אבל אני מודה שהיה לו כוח שכנוע אדיר".

ליבנה היה גם אחראי לאירוע חריג שקרה בתחילת יולי 1976.

ימים ספורים קודם לכן נחטף מטוס "אייר פראנס" שהיה בדרכו מישראל לצרפת ובו 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות. המטוס נחת באנטבה. כעבור חמישה ימים, שוחררו החטופים במבצע נועז של צה"ל.

חזרתם של החטופים ששוחררו במבצע אנטבה, 4 ביולי 1976 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
חזרתם של החטופים ששוחררו במבצע אנטבה, 4 ביולי 1976 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

"קיבלתי ידיעה על כך שהשתלטנו על המטוס והשבויים שוחררו, ולא ידעתי בכלל שיש איסור חמור של הצנזורה הצבאית והמוסד לא לפרסם כלום עד שהמטוס נוחת בישראל", מספר ליבנה.

"אני על הספינה באותו זמן, משדר 'עוד יהיה' של אריק איינשטיין, ו'יא חביבי אייבי, בהצלחה לך', וגם עושה בילד-אפ מטורף לצה"ל ולמחלצים הגיבורים, ואיזה חבר'ה יש לנו, איזה קומנדו נפלא! – כשבכל התקשורת הישראלית הייתה דממה גמורה בנושא".

עשו לך משהו?
"לא. הרי לא עשיתי את זה בכוונה, ולא יכולתי לדעת בלב הים התיכון שיש צו איסור פרסום".

הבעיות הכלכליות הרבות הטרידו את נתן ללא הרף. "בשלב מסוים, ההסתדרות נכנסה לסיפור ומימנה המון מהעלויות", אומר ליבנה, "שהרי האונייה הייתה כמו גיגית. רעועה. כל הזמן נדרשו תיקונים. והכסף של ההסתדרות מאוד עזר לתחנה לשרוד".

"בשלב מסוים, ההסתדרות נכנסה לסיפור ומימנה המון מהעלויות. שהרי האונייה הייתה כמו גיגית. רעועה. כל הזמן נדרשו תיקונים. והכסף של ההסתדרות עזר לתחנה לשרוד"

והיו את הבעיות הטכניות הרצופות שפגמו לא פעם בשידורים. נועם אבירם, לימים קריין ואיש טלוויזיה, היה בן 14 וחצי באחד המשברים הגדולים של "קול השלום".

שדרן הרדיו נועם אבירם משדר בתחנת “קול השלום” בשנות השבעים (צילום: מפייסבוק, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
שדרן הרדיו נועם אבירם משדר בתחנת "קול השלום" בשנות השבעים (צילום: מפייסבוק, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

"ב-1976 הביאו מהנדסים מכל העולם שלא הצליחו לפתור את הבעיות של השידור", משחזר אבירם. "הייתי ילד מחונן, חובב רדיו, והתחביב שלי היה לבנות משדרים. ההורים שלי שניהם עבדו ברשות השידור, כל הזמן הסתובבתי באולפנים. אז ככה, בגיל 14 וקצת, באתי לאייבי ואמרתי לו: אני אתקן לכם את המשדרים.

"כולם צחקו עליי. אמרו – ילד, לך מפה. הבאנו מהנדס מהולנד. אבל גם ההולנדי נכשל, ואייבי אמר: תנו לילד לנסות, ושלחו להביא אותי לאונייה. תוך שעתיים איתרתי את התקלות, סידרתי את המשדרים, הרדיו חזר לנגן.

"אייבי היה כל כך מבסוט, ונתן לי שעה לשדר. מה אתה רוצה לשדר? הוא שאל אותי, ועניתי לו: רוק אמריקאי. כל הרדיו הישראלי זה הכול בריטי. כולם אנגלופילים. מה עם ארצות הברית?

"אייבי היה כל כך מבסוט, ונתן לי שעה לשדר. מה אתה רוצה לשדר? הוא שאל אותי, ועניתי לו: רוק אמריקאי. כל הרדיו הישראלי זה הכול בריטי. כולם אנגלופילים. מה עם ארה"ב?"

"אייבי אמר: קח שעה, תעשה מה שאתה מבין. ובגיל 15 הכנסתי את סטילי דן וברוס ספרינגסטין ודובי בראדרס ולינרד סקינרד, ופתאום 'קול השלום' עברה אפילו את רשת ג' החדשה והתוססת". רשת ג' הוקמה למעשה כקונטרה ל"קול השלום", ב-1976.

גם אבירם מספר שהיה קשה לעבוד עם נתן. "אייבי עיצבן אותי, הוא היה איש מעצבן נורא. לי היה יחס דואלי אליו, כי לפעמים היה לו מצב רוח טוב, והוא התנהג כמו אבא שלי, אבל לפעמים היה נכנס להתקפי עצבים וצורח כמו משוגע.

אייבי נתן בתאו על ספינת השלום, 10 בינואר 1977 (צילום: יוסי רוט/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
אייבי נתן בתאו על ספינת השלום, 10 בינואר 1977 (צילום: יוסי רוט/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"הוא היה צריך אותי, אז הייתי יכול לטרוק לו את הדלת בפרצוף. הוא גם לא אהב לשלם, והוא לא ידע באמת לנהל, וגם תחנות הרדיו האחרות התקדמו מאוד וצמצמו את הפער. וככה בסוף ל'קול השלום' לא היה מה להציע, והיא התרסקה.

"אבל אי אפשר לקחת מאייבי את מה שהיה לו: מעוף, תעוזה, חלומות, רעיונות וביצים של שור. הוא לא פחד משום דבר ומאף אחד".

נחיתה במצרים

כולם קראו לו אייבי, אבל שמו המקורי היה אברהם, והוא חי ומת כגר בארץ נוכרייה, עם אותו ניחוח זר, שופע רעיונות מקוריים, אדם של עקרונות, עם יחסי אנוש גרועים אבל גם עם הרבה חלומות לשפר את העולם.

כולם קראו לו אייבי, אבל שמו המקורי היה אברהם, והוא חי ומת כגר בארץ נוכרייה, עם אותו ניחוח זר, שופע רעיונות מקוריים, אדם של עקרונות, עם יחסי אנוש גרועים אבל גם עם הרבה חלומות לשפר את העולם

נתן נולד ב-29 באפריל 1927 בעיר אבאדאן שבדרום מערב איראן, למסעודה האיראנית ולאביו יעקב, תימני שעבד בחברת הנפט האנגלו-איראנית. אייבי היה הבן השלישי במשפחה, והוא ואחיו הצעיר ריימונד נשלחו לפנימיית מריה הקדושה במומבאי. "רבים חושבים שהוא היה הודי, בגלל השנים ההן שלמד שם", אומר אבירם.

מגיל צעיר בלט באופיו המרדני ומעשיו הלא שגרתיים. טיפוס פוליטי שאירגן מחאות ושביתות נגד המורים ונאם נאומים חוצבי להבות למען עולם חדש ונפלא יותר. הוא לא הסתפק במילים. באוגוסט 1943, בגיל 16 בלבד, זייף תעודות ואת גילו הביולוגי, והתנדב לצבא הבריטי, שם השקיע, כדרכו, התקדם והפך לטייס ושירת בחיל האוויר המלכותי.

אייבי נתן כטייס במלחמת העצמאות (צילום: מתוך האוטוביוגרפיה של אייבי נתן)
אייבי נתן כטייס במלחמת העצמאות (צילום: מתוך האוטוביוגרפיה של אייבי נתן)

בתום מלחמת העולם נשלח להתאמן בהטסת ספיטפייר דו-מושבי. באותו בסיס בריטי פגש טייסים יהודים אחרים. נוצרה קרבה. נתן וחבריו החדשים החלו לארגן יחד ארוחות ערב, קבלת שבת ושירה בציבור. הציונות נולדה בו.

שנה אחרי עלה לישראל, שירת כטייס במלחמת העצמאות, ביצע טיסות אספקה לסדום המנותקת. אהבתו לארץ התעצמה. ב-1950 פגש את רוזי שוורץ וכעבור עשרה ימים בלבד נשא אותה לאישה. לזוג נולדה בת וכעבור שנה, התגרשו.

לאורך שנות ה-50 עבד כטייס באל על ובסוף 1958 התפטר בדרגת קברניט ופתח ברחוב פרישמן בתל אביב את בית הקפה המיתולוגי "קליפורניה", שהפך למקום מפגש של הבוהמה התל אביבית. חברי "החלונות הגבוהים", "הגשש החיוור" ו"הדודאים" הירבו לשבת שם.

נעם טל, שהקים אתר לזכרו של אייבי נתן, מספר: "החיים היו תוססים בתל אביב של שנות ה-60. העסקים שגשגו ואייבי ישב ליד הקופה, להשגיח שכולם 'לא שוכחים לשלם'.

נעם טל, שהקים אתר לזכרו של אייבי נתן, מספר: "החיים היו תוססים בתל אביב של שנות ה-60. העסקים שגשגו ואייבי ישב ליד הקופה, להשגיח שכולם 'לא שוכחים לשלם'"

"באחד הימים התפתח ויכוח על עתיד היחסים בין ישראל ומדינות ערב. אייבי, שלרוב נהג לשבת בצד, התערב בשיחה והביע את דעתו. תגובת הסובבים הייתה צחוק ולעג: 'יותר טוב שתמשיך למכור המבורגרים ולשמור על הקופה' , אמרו לו.

"אייבי נעלב וחזר למקומו. אבל בסוף הערב ניגש אליו עיתונאי שהאזין לשיחה ואמר לו: מכל האנשים שדיברו, אתה היית היחיד שדיבר גם ברגש וגם בהיגיון'. הדברים נגעו לליבו. אייבי החליט לעשות מעשה ולהביא את השלום".

בית הקפה “קליפורניה” של אייבי נתן בתקופה שהתמודד לכנסת, 10 באוקטובר 1965 (צילום: משה פרידן/לע"מ)
בית הקפה "קליפורניה" של אייבי נתן בתקופה שהתמודד לכנסת, 10 באוקטובר 1965 (צילום: משה פרידן/לע"מ)

שאיפותיו הפוליטיות לא התגשמו. הוא ניסה לרוץ לכנסת, על מצע של שלום עם מדינות ערב, אך קיבל 2,000 קולות בלבד. גם כשניסה להתמודד על ראשות עיריית תל אביב הפסיד לשלמה (צ'יץ') להט.

אבל אייבי נתן, איש של פעולות חריגות ומהלכים קיצוניים, החליט שאם השלום לא בא לארץ, הוא יביא אותו על כנפי המטוס הפרטי שלו.

ב־28 בפברואר 1966 יצא משדה התעופה הרצליה במטוסו (שעליו צייר את השם "שלום 1" בעברית, ערבית ואנגלית) ונחת בפורט סעיד שבמצרים. בתקשורת הודיעו בטעות שנהרג, אבל האמת הייתה שנעצר בידי הצבא המצרי.

ב־28 בפברואר 1966 יצא משדה התעופה הרצליה במטוסו (שעליו צייר את השם "שלום 1" בעברית, ערבית ואנגלית) ונחת בפורט סעיד שבמצרים. בתקשורת הודיעו בטעות שנהרג, אבל האמת הייתה שנעצר בידי הצבא המצרי

נתן ביקש להיפגש עם הנשיא גמאל עבד אל נאצר כדי לשוחח איתו על השלום בין המדינות. במאמר ראשי בעיתון המצרי "אל אהראם" נכתב: "קומדיה מטופשת בכיכובו של אייבי נתן, ליצן מעורר רחמים שאינו ראוי לשום תשומת לב מצדנו, ועל כן גירושו חזרה לישראל הוא התשובה היחידה שיש לתת".

נתן גורש מפורט סעיד בחזרה לישראל יחד עם מטוסו. בשדה התעופה בהרצליה חיכו לו מאות מעריצים וגם משטרת ישראל, שעצרה אותו מייד באשמה שחצה את גבולות ישראל באופן בלתי חוקי. במרץ 1966 החליט היועץ המשפטי משה בן זאב שלא להעמידו לדין.

אייבי נתן ליד המטוס שלו כמה ימים לפני ההמראה למצרים, 2 באוקטובר 1965 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
אייבי נתן ליד המטוס שלו כמה ימים לפני ההמראה למצרים, 2 באוקטובר 1965 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

המעשה הפך את נתן לכוכב עולמי. הוא הוזמן לפגישות בעולם. בפריז ישב עם ז'אן-פול סארטר וסימון דה-בובואר, ובצפון ויילס עם הפילוסוף ברטרנד ראסל. ברומא אכל ארוחת ערב עם הבמאים פזוליני וברטולוצ'י. הוא יצא להרצות גם בניו יורק, מוסקבה ובלגרד. מתוניסיה גורש ברגע שנחת בשדה התעופה.

אחרי מלחמת ששת הימים, ב-28 ביולי 1967, טס במטוסו הפרטי לניקוסיה שבקפריסין, ומשם יצא שוב למצרים, ונחת שוב בפורט סעיד. הפעם גורש מייד, ללא שהות וללא מעצר.

שוב נחת בשדה התעופה בהרצליה ושוב נעצר בידי המשטרה, אבל איבד את ההכרה בדרך לבית המעצר באבו כביר, הובל לבית החולים איכילוב ואושפז. כשיצא, נשפט ונכלא במעשיהו למשך 40 יום.

נתן לא התייאש, וביוני 1969 טס בפעם השלישית למצרים, ונחת בקהיר. שוב נעצר מייד וגורש לאתונה.

הפיראטים של השלום

בשנת 1969 רכש אייבי נתן ספינת חופים ישנה בהולנד, בכספי תרומות שאסף ובמכירה של חלק מרכושו הפרטי, וקרא לה "M/V Peace". עם צוות ימאים הולנדי הפליג מאמסטרדם לניו יורק, התגורר שלוש שנים בספינה, אסף כספים בעזרת ועד בינלאומי וחלם על הפיכת הספינה לתחנת רדיו. ביומנו כתב: "תקופה זו הייתה מהקשות ביותר בחיי". נתן, שמכר את יתרת רכושו בישראל, רכש בכסף אנטנה, משדרים וציוד.

עם צוות ימאים הולנדי הפליג מאמסטרדם לניו יורק, התגורר שלוש שנים בספינה, אסף כספים בעזרת ועד בינלאומי וחלם על הפיכת הספינה לתחנת רדיו. ביומנו כתב: "תקופה זו הייתה מהקשות ביותר בחיי"

אייבי נתן וספינת השלום ב-1988 (צילום: משה שי/פלאש90)
אייבי נתן וספינת השלום ב-1988 (צילום: משה שי/פלאש90)

המסע לארץ ישראל החל ב-16 במרץ 1973, כשספינת השלום יצאה מארה"ב למזרח התיכון. ב-8 במאי הוטל עוגן מול חופי תל אביב, אבל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ב-18 במאי החלו השידורים. "מדינת ישראל אחרי ספינת השלום לא תהיה עוד מה שהייתה לפניה", הבטיח נתן חגיגית.

הוא צדק. קול השלום שינתה את כל תפיסת הרדיו בישראל. ולמרות שהייתה תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה בישראל (אייבי אף כינה את צוותה "הפיראטים של השלום"), המדינה לא נקטה בפעולות אכיפה נגדה, בטענה שהאונייה עוגנת מחוץ למימיה הטריטוריאליים של ישראל. זה לא תמיד היה נכון, כמובן. התחנה התקרבה מאוד לחוף ולעיתים שידרה על אדמת המדינה.

גיל קציר, ששידר בתחנה, נזכר: "זה היה לפני התקופה של גלגל"צ והרדיו האזורי ואפילו רשת ג'. לא הייתה אף תחנה שמשדרת רק מוזיקה. השדרנים שידרו במשמרות – שתי משמרות של שלוש שעות ביממה. וכל העריכה וההגשה הייתה מלאכה מאוד אישית. כל שדרן נכנס עם ערמת תקליטים וערך תוך כדי שידור את השירים, הג'ינגלים וכמובן הפרסומות שהן שהחזיקו את התחנה".

"זה היה לפני התקופה של גלגל"צ והרדיו האזורי ואפילו רשת ג'. לא הייתה אף תחנה שמשדרת רק מוזיקה. כל שדרן נכנס עם ערמת תקליטים וערך תוך כדי שידור את השירים, הג'ינגלים וכמובן הפרסומות"

ב"קול השלום" עודדו מעורבות חברתית וגם היו הראשונים לפתוח קו טלפון לשיחות עם מאזינים. התחנה ניהלה קמפיינים למען מטרות חיוביות. שלום, הצלת בעלי חיים, גיוס תרומות למשברים בעולם.

בתחילתה, מבחינה רדיופונית, הייתה זו מהפכה גמורה: מפגש חדש בין שדרנים דוברי אנגלית עם סגנון שלא היה מוכר לישראלים – שידור מוחצן, קצבי ונועז, אחר לחלוטין מזה שהיה נהוג אז בבי-בי-סי – לבין צעירים ישראלים בני 20 וקצת, יוצאי גלי צה"ל וקול ישראל, שהוקסמו מהרעיון של תחנת מוזיקה עכשווית ואידיאולוגית.

אלי ישראלי, למשל, שידר בתחנה וגם הקליט בקולו החם את הג'ינגל העברי: "כאן קול השלום גלים בינוניים, אלף חמש מאות וארבעים קילוהרץ". חוץ מישראלי, שידרו שם גם עופר נחשון, גד ביטון, גיל קציר, נעם אבירם, יקיר אביב, גדי ליבנה, אורלי מורג, יוסי סיאס ואפילו ארז טל, שבראשית דרכו הרדיופונית הגיש שם תוכניות לנוער.

הקלילות הייתה הז'אנר החדש. צעיר ורענן. הגשה רדיופונית אישית. עריכה מתמשכת, כששירים נוגנו ברצף ללא הפסקה, כדי ליצור אווירה, המשכיות של סאונד וקצב. שיר של "קווין" זרם אל "הביטלס" והמשיך אל "פליטווד מק" ונחתם ב"איגלז".

המהפכה של קול השלום הייתה בכך שלשדרנים הייתה יד חופשית לשדך את השירים, להתיך קטעים שונים אל תוך מהות אחת, עם ג'ינגלים ופרסומות ביניהם – כולל המסרים של התחנה למען שלום אזורי. שנות ה-60 היו שנות המהפכה. שנות ה-70 היו המסיבה הגדולה.

השדרנים ב"קול השלום" שיתפו מאזינים ברגשותיהם, במעשיהם. ההגשה האישית הייתה חלוצית. השדרן הפך מכלי המשרת את התוכנית ומציג את השירים באופן מסודר ורשמי, לאישיות עצמאית שניתן להזדהות איתה. פרסונה. בלילה שידרו לפעמים אלבום שלם ברצף.

ההגשה האישית הייתה חלוצית. השדרן הפך מכלי המשרת את התוכנית ומציג את השירים באופן מסודר ורשמי, לאישיות שניתן להזדהות איתה. בלילה שידרו לפעמים אלבום שלם ברצף

השידורים היו באנגלית, כדי שגם מאזינים במדינות ערב יוכלו להקשיב, והייתה תוכנית מוזיקה קלאסית (שאות הפתיחה והסיום שלה היה הפרק האיטי מתוך קונצ'רטו לחלילית ותזמורת מיתרים מאת ויולדי) ומדי כמה דקות הושמעה הסיסמה: Peace is the word, and The Voice of Peace is the station. Twenty four hours a day.

אבל שתי התוכניות שהותירו חותם עז ונותרו בזיכרון כל מי שהתבגר בשנות ה-70 הן שעת הביטלס היומית ו-"Twilight Time", כשבכל ערב עם שקיעת החמה קרא אייבי נתן למאזיני התחנה "להתייחד עם זכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו".

כבר בתחילת הדרך זכתה "קול השלום" להצלחה רבה. בשבועות הראשונים ההאזנה הייתה כה גבוהה והאהדה הציבורית כה מקיפה, שפוליטיקאים חששו מהתקוממות המונית אם יפעלו נגד התחנה הפיראטית.

כבר בתחילת הדרך זכתה "קול השלום" להצלחה רבה. בשבועות הראשונים ההאזנה הייתה כה גבוהה והאהדה הציבורית כה מקיפה, שפוליטיקאים חששו מהתקוממות המונית אם יפעלו נגד התחנה הפיראטית

תוך זמן קצר הצליח נתן לעורר פוטנציאל רדום, להקיף המונים בהתלהבות. אלפי מכתבים הגיעו. ילדים שלחו דמי כיס כתרומות. מאות רצו להתנדב. עד כדי כך, שגם כאשר ספינת השלום נכנסה למים הטריטוריאליים של ישראל, הרשויות אפשרו לה לקבל אספקת מזון וחלקי חילוף ללא הפרעה, ואפילו לקיים קשר רדיו עם החוף על גלי חובבים, למרות שהדבר נוגד את החוק.

התמיכה הרצינית ביותר לה זכתה "קול השלום" מצד השלטונות, הייתה ההסכמה שבשתיקה לשידורי פרסומות. תרומות המאזינים לא הספיקו, נתן החליט לשדר פרסומות. הרשויות העדיפו שלא להפריע.

חלק אהבו את נתן והכירו אותו אישית. אחרים חשבו שהעסק יקרוס מעצמו תוך זמן קצר, ולמה להרוג מה שכבר גוסס. חלק מהיחס יוצא הדופן ממנו נהנה נתן גם נבע מהפרסום שקיבל מחוץ למדינת ישראל והאהדה הבינלאומית כלפיו.

אייבי נתן בשנות השמונים (צילום: דני גוטפריד/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
אייבי נתן בשנות השמונים (צילום: דני גוטפריד/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

שידורי "קול השלום" נקלטו היטב ברוב חלקי הארץ ואף בקפריסין. השיר ששימש כג'ינגל התחנה, והושמע בה לעיתים קרובות, היה "תנו צ'אנס לשלום" של ג'ון לנון ופלסטיק אונו בנד מ-1969. אוהבי המוזיקה התרגשו. סוף סוף תחנת רדיו שזו מהותה: מוזיקה. לא תוכניות מלל, לא פוליטיקה. מוזיקה ברצף, והרבה להיטים מהעולם.

אנשים שנושא השלום במזרח התיכון קרוב לליבם קיוו שהתחנה דווקא תהווה קול משמעותי להעברת המסר למדינות האזור. אבל הרעיון המלהיב של תחנת שידור שתשדר שידורי שלום לכל המרחב – רדיו שישמש מכשיר תעמולה להכשרת הלבבות לקראת שלום אזורי – התנפץ אל קרקע המציאות הקשוחה.

"אני לא יודע מה לעשות", התוודה נתן בפני ידיד שהגיע לבקרו באונייה. "אני מאוכזב ומיואש. כמעט כל הרעיונות והמבצעים שעשיתי נכשלו. ההיענות ממדינות ערב היא אפסית. אינני מוצא אנשים שיהיו מוכנים לבוא לספינה ולהשתתף בשיחות על נושא השלום, ואין לי כל כוונה לנהל תחנת פופ של להיטים בלבד".

"אני לא יודע מה לעשות", התוודה נתן בפני ידיד שהגיע לבקרו באונייה. "אני מאוכזב ומיואש. אינני מוצא אנשים שיהיו מוכנים לבוא לספינה ולהשתתף בשיחות על נושא השלום, ואין לי כל כוונה לנהל תחנת פופ בלבד"

בחזית השמאל הישראלי של 1973 החלו הביקורות. "האכזבה הראשונה שגרם אייבי הייתה אכזבה רעיונית", נכתב ב"העולם הזה". "הוא קרא לספינתו ספינת השלום ולתחנתו תחנת קול השלום, אולם מלבד פטפוטים רגשניים על אהבה ואחווה ורעות, אין מאחורי התחנה שום מדיניות, שום השקפת עולם, שום תוכנית.

"אייבי פשוט לא לחם למען עניין השלום. הוא רצה להישאר ניטרלי, בין מחנה השלום לבין אויבי השלום, לתת לשני הצדדים הזדמנות שווה להתבטא מעל משדרי הספינה, אך לא לנקוט כל עמדה. הוא לא לחם באויבי השלום ולא תמך במיוחד באנשי מחנה השלום".

עיתונאי “העולם הזה” אלי תבור (מימין) עם אייבי נתן על ספינת השלום (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)
עיתונאי "העולם הזה" אלי תבור (מימין) עם אייבי נתן על ספינת השלום (צילום: מתוך האלבום של אלי תבור)

גדי ליבנה, שדרן הרדיו הוותיק, סבור כי "ייתכן שאייבי נגרר לכך מתוך חשש, שאם יעשה משהו שירגיז את ממשלת ישראל, לא תהסס זו ותשתיק מייד את תחנת השידור שלו. אייבי פחד להרגיז אנשים. הוא רצה להיות בסדר עם כולם. כתוצאה מכך, נשאר קירח מכאן ומכאן.

"במקום להפוך את תחנת הרדיו שלו למכשיר תעמולה אדיר שיכשיר לבבות במרחב, הוא הפך אותה לתחנה ששידרה מוזיקה מצוינת. וזו לא הייתה מטרתו. הוא לא בא ממוזיקה ולא בא מרדיו".

"במקום להפוך את תחנת הרדיו שלו למכשיר תעמולה אדיר שיכשיר לבבות במרחב, הוא הפך אותה לתחנה ששידרה מוזיקה מצוינת.  אבל הוא לא בא ממוזיקה ולא בא מרדיו"

אבל מוזיקה הייתה היתרון היחסי של "קול השלום". ומעיד ליבנה: "היו שם בתקליטייה של הספינה אוספים מטורפים של שירים, אי אפשר לתאר את זה. תקליטים נדירים, שכל החבר'ה ההולנדים והאנגלים הביאו מהבית. דברים מדהימים שלא נראו ולא נשמעו בארץ".

הוא פורץ בצחוק ומוסיף: "אייבי אילץ אותם להשאיר את כל האוצרות שם, אחרי שהם התפטרו. לא הסכים שייקחו כלום".

"שתו רק מים"

במרוצת הזמן, שימש אייבי נתן בכל תפקיד אפשרי על גבי ספינת השלום והתערב במעשיהם של כל בעלי התפקידים האחרים. כבר בחודשים הראשונים לשידורי "קול השלום", נטש את האונייה רוב חברי הצוות המקורי שהגיע עמה.

אייבי נתן שובת רעב ב-1988 למען השלום (צילום: משה שי/פלאש90)
אייבי נתן שובת רעב ב-1988 למען השלום (צילום: משה שי/פלאש90)

בכתבה מ-29 באוגוסט 1973 בשבועון "העולם הזה", תחת הכותרת "ספינת השלום עלתה על שרטון", כבר הוספדה התחנה בליווי ביקורת חריפה מאוד על נתן. "הוא התנהג כמו דיקטטור, הוא היה בכל רגע בכל מקום והקפיד שאיש לא יעשה דבר מתוך יוזמה אישית אלא על פי הוראה שלו בלבד", סיפר לשבועון העובדים. "הוא התערב אפילו בעבודה המקצועית של רב החובל והקצין הראשון".

עובד אלמוני אחר אמר: "אייבי התיימר לדעת כל דבר יותר טוב מכל אחד אחר. מכונאות יותר טוב מהמכונאי, ימאות יותר טוב מהרב חובל והגשת מוזיקה יותר טוב מהשדרנים והעורכים עצמם".

"אייבי התיימר לדעת כל דבר יותר טוב מכל אחד אחר. מכונאות יותר טוב מהמכונאי, ימאות יותר טוב מהרב חובל והגשת מוזיקה יותר טוב מהשדרנים והעורכים עצמם"

הכתבה נחתמה בתחזית הקשה: "אייבי עצמו שרף את הרעיון המקסים שלו ברוב התלהבותו".

אבל נתן היה נחוש, עקשן ושופע רעיונות. פרויקט "מרתון שירי אהבה ושלום" – 24 שעות של מסרים חיוביים – היה אחד מהם. או מבצע "שריפת והשמדת צעצועי המלחמה".

"אנחנו צריכים לשנות את התודעה של האנשים, כבר מהילדות", אמר אז. "טנקים ורובים הם לא צעצועים, ואסור לנו להתייחס אליהם ככה". כל מי שהביא צעצועי נשק ורובים מפלסטיק, קיבל בתמורה ממתקים ופרחים.

אייבי נתן הקים אוהל ליד עיריית תל אביב למען מבצע “צעצועים במקום רובים”, 4 באוגוסט 1977 (צילום: רבקה פרייוולד/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
אייבי נתן הקים אוהל ליד עיריית תל אביב למען מבצע "צעצועים במקום רובים", 4 באוגוסט 1977 (צילום: רבקה פרייוולד/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

הבעיה הייתה שהמפרסמים נותרו חשדנים. תחנת "קול השלום" לא המריאה מסחרית. הסיכוי לקיים ולהחזיק את ספינת השלום בעזרת שידורי הפרסומת נראה היה חסר סיכוי. "אי אפשר לנהל תחנת רדיו כמו מסעדה", אמר אז דן בן-אמוץ על ידידו אייבי נתן, "אני מאוכזב ממנו. הוא לא מקשיב לעצות ולא מוכן ללמוד. רדיו אי אפשר לנהל מאחורי דלפק ושדרנים הם לא מלצרים במסעדה".

כאשר יצרני המשקאות הקלים סירבו לפרסם בתחנה שלו, שידר נתן בתדירות גבוהה את הג'ינגל "שתו מים, שתו רק מים". הוא ניצל את העובדה שהתחנה לכאורה משדרת מחוץ לגבולות ישראל ושידר פרסומות לסיגריות, גם כשהדבר היה אסור על פי חוק.

אבל היו משברים וקשיים כל הזמן. כשרב החובל פרנסואה בונזון דרש מנתן 1,200 דולר לחודש, אייבי הסכים ל-700. פרנסואה סירב, והתפטר. בעקבותיו הגיעו גם כל אנשי הצוות והשדרנים האחרים ודרשו גם הם כסף.

היו משברים וקשיים כל הזמן. כשרב החובל פרנסואה בונזון דרש מנתן 1,200 דולר לחודש, אייבי הסכים ל-700. פרנסואה סירב, והתפטר. בעקבותיו הגיעו גם כל אנשי הצוות והשדרנים האחרים ודרשו גם הם כסף

הייתה הרגשה (שגויה) ש"קול השלום" הפך לעסק מסחרי מרוויח, מאז שהחל לשדר פרסומות. אבל זו הייתה אשליה גמורה. שידורי הפרסומות לא כיסו אפילו חמישית מההוצאות האדירות. ובאוקטובר 1973 פרצה המלחמה ששיבשה הכול.

כאן הסתיימו שידורינו

אייבי נתן ב-1976 (צילום: דני גוטפריד/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
אייבי נתן ב-1976 (צילום: דני גוטפריד/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אחרי מלחמת כיפור ותקופת התאוששות, "קול השלום" מיצבה את עצמה בתודעה הישראלית. בקול ישראל הבינו שאייבי נתן והרדיו שלו פונים אל הדור הצעיר ומקסימים אותו בצלילים.

ביוני 1976 נולדה רשת ג', תחנת מוזיקה, פופ, רוק ומצעדים, לא מעט כדי למנוע סחף מאזינים לכיוון הים התיכון וספינת השלום.

נתן דונביץ', בספרו "מקיוסק גזוז עד מסעדת שף" שיצא ב-2012, כתב:

"בארץ נשמעו קולות שאמרו אייבי רודף פרסום. יעשה הכול כדי ששמו יופיע בעיתונים. אבל אייבי הפך ממסעדן מוכר המבורגרים לחוגי הבוהמה – לאידיאליסט הנלחם להשגת מטרותיו.

"הוא הקדיש את הונו ואונו לקידום הרעיונות שנעשו מטרת חייו. עשרות פעולות עזרה למוכי גורל בארץ ובעולם, קידום ההידברות בין יהודים וערבים, ומאבק לא אלים לקידום השלום ולמען זכויות האדם. גם אלה שראו בו רודף פרסום שאינו יודע שובע, נאלצו להודות שפעל למען מטרות נאצלות ותחנת הרדיו שלו שינתה מקצה לקצה את הרגלי ההאזנה לרדיו".

אייבי נתן הפך למותג. סמל. מושא הערצה. ב-1976 אריק איינשטיין החל לעבוד על אלבום משותף עם יוני רכטר מלהקת כוורת, "האהבה פנים רבות לה". איינשטיין כתב (ובאופן נדיר גם הלחין) את "עוד יהיה", ושר:

הנה אייבי נתן, על האונייה,
הוא מפליג, לתוך החשכה,
יא חביבי אייבי, בהצלחה לך,
יש עמוק בלב תפילה אחת גדולה.

ואילו דודו טופז, אז מורה לאנגלית בטלוויזיה החינוכית ואיש רדיו, כתב עליו ב-1978 את "אי שם בלב הים התיכון" שהלחין קובי אשרת ושרה גלי עטרי:

אי שם בלב הים התיכון
שטה ספינה ישנה
ויושב בתוכה איש מוזר
ומשדר לעולם מנגינה
ומשדר לעולם מנגינות הוא
ומשדר לעולם חלומות
יש אומרים שהוא סתם קצת נאיבי
יש אומרים שרודף פרסומות

איש מוזר אני רוצה שתדע
יש מקשיב לדבריך
איש חולם יש שותף לחלומותיך

יש לעתים בשעת ליל
קולו לפת נשמע
מדבר על שלום ועל טוב
מבקש לא יותר מלחמה
ומקשיב הנהג על ההגה
נערות צעירות
מתרגשות
אך הרוב משנים תחנה
כדי לשמוע את החדשות

אי שם בלב הים התיכון
שטה ספינה ישנה
ויושב בתוכה איש מוזר
ומשדר לעולם מנגינה
יש אומרים שהוא סתם קצת נאיבי
יש אומרים שרודף פרסומות
אך אני רק אומר טוב לדעת
שישנם עוד חולמי חלומות.

נתן שמח כשנשיא מצרים אנואר סאדאת הגיע לארץ. הפיק ג'ינגלים עם קולותיהם של מנהיג מצרים ושל מנחם בגין באנגלית. "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים". האופטימיות הזוהרת של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 התאימה היטב גם למוזיקה שכבשה את התחנה ואת לב המאזינים.

בשנת 1987, בעת השביתה הגדולה של רשות השידור – כשהערוץ הראשון וקול ישראל לא שידרו במשך חודשים ארוכים – זינק הרייטינג של "קול השלום" – ואיתו ההכנסות מפרסומות. התחנה ניצלה את הוואקום ושמה דגש רב יותר על תוכניות בשפה העברית, כולל שידורי ספורט שהחליפו את שירים ושערים.

אבל עם תום השביתה, חזרה התחנה למתכונת השידורים הקודמת – ואיתה חזרו הסערות בים, הציוד המתבלה, מוסר התשלומים הרעוע ואנשי צוות שהתפטרו לעתים קרובות מדי.

בשנת 1987, בעת השביתה הגדולה של רשות השידור, זינק הרייטינג של "קול השלום" – ואיתו ההכנסות מפרסומות. אבל עם תום השביתה, חזרה התחנה למתכונת השידורים הקודמת – ואיתה חזרו הסערות

דווקא בזמן ממשלת בגין השנייה, בשנת 1982, עלתה בכנסת הצעת חוק שכונתה "חוק אייבי נתן", ושמטרתה הייתה להסדיר את שידורי התחנה מהחוף. הדבר לא צלח. הניסיון השני להשיג אישור חוקי לשידורים מהחוף היה בזמן ממשלת רבין, ב-1993. גם הפעם לא צלח הדבר.

בשנת 1993, לאחר 20 שנות שידור ולאחר שהתחנה צברה חובות וסבלה מתקלות טכניות, החליט נתן להפסיק את שידורי התחנה באופן סופי ולהטביע את הספינה.

ב-1 באוקטובר 1993 שידר אייבי נתן את השידור האחרון מהספינה עצמה. השידור החל בשעה 9:00 בבוקר, תוך שנתן מספר למאזינים על ההיסטוריה של התחנה ומתאר את המצב באזור המזרח התיכון.

במהלך השידור הגיעו לא מעט פניות ממאזינים בארץ ומחו"ל שהציעו לנתן עזרה כספית לתמיכה בהמשך השידורים של התחנה. ראש עיריית תל אביב שלמה להט, ויוסי שריד, אז השר לאיכות הסביבה, הגיעו לקראת סיום השידור להתארח באולפן, הפצירו בנתן לא להטביע את הספינה והעלו בפניו הצעה להפוך את הספינה למוזאון השלום.

ראש עיריית תל אביב שלמה להט, ויוסי שריד, אז השר לאיכות הסביבה, הגיעו לקראת סיום השידור להתארח באולפן, הפצירו בנתן לא להטביע את הספינה והעלו בפניו הצעה להפוך את הספינה למוזאון השלום

מספר דקות לפני השעה שתיים בצהריים, סיים נתן את השידור בשיר We Shall Overcome של הזמר פיט סיגר, תוך שהוא פונה למאזיני התחנה ומבקש מהם לשיר איתו בקול את המילים. הוא נפרד לשלום במילים: Thank you all. Shalom. Love peace to everyone – ושלוש דקות אחרי השעה 14:00 השידור הסתיים בפעם האחרונה.

חודש מאוחר יותר, ב-28 בנובמבר 1993, הוטבעה הספינה מול חופי אשדוד וציודה נתרם לתחנת קול פלסטין ביריחו.

הגה ספינת השלום, קוטרו כ-135 ס"מ, מוצג כיום בארכיון השומר הצעיר יד יערי שבגבעת חביבה. זה אחד הפריטים היחידים שנותרו מהספינה שממנה קרתה המהפכה של "קול השלום".

נשיא המדינה שמעון פרס חולק כבוד לאייבי נתן בהלוויתו בתל אביב, 29 באוגוסט 2008 (צילום: רוני שוצר/פלאש90)
נשיא המדינה שמעון פרס חולק כבוד לאייבי נתן בהלוויתו בתל אביב, 29 באוגוסט 2008 (צילום: רוני שוצר/פלאש90)

אייבי נתן מת ב-27 באוגוסט 2008, בגיל 81. כל שועי הארץ הגיעו להלווייתו, כולל נשיא המדינה שמעון פרס. בכתבת הספד בעיתון "הארץ", סיכם השדרן טים שפרד, שעבד בתחנה: "זה היה כיף. לא עשיתי שום דבר חוץ מרדיו. אין משכנתה, אין מס הכנסה. ישנתי על הסיפון, ומדי פעם שידרתי כמה שעות. רק בחורף זה לא היה כזה נעים".

השדרן טים שפרד, שעבד בתחנה, סיכם: "זה היה כיף. לא עשיתי שום דבר חוץ מרדיו. אין משכנתה, אין מס הכנסה. ישנתי על הסיפון, ומדי פעם שידרתי כמה שעות. רק בחורף זה לא היה כזה נעים"

אייבי נתן אמנם לא הביא שלום למזרח התיכון. אבל הוא הביא אליה את בשורת המוזיקה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כתבה מרתקת. רק חסר בה פרט אחד: אייבי נתן היה הגיבור של אחד הסרטים הגדולים ביותר שנעשו בישראל - כל ממזר מלך של אורי זוהר (1968). הסרט הופק לכבוד חגיגות הניצחון במלחמת ששת הימים, אך הוא ס... המשך קריאה

כתבה מרתקת. רק חסר בה פרט אחד: אייבי נתן היה הגיבור של אחד הסרטים הגדולים ביותר שנעשו בישראל – כל ממזר מלך של אורי זוהר (1968). הסרט הופק לכבוד חגיגות הניצחון במלחמת ששת הימים, אך הוא סאטירה חריפה על המיליטריזם הישראלי. גם גילם אותו עודד קוטלר.

עוד 4,217 מילים ו-1 תגובות
סגירה