כשהדיפלומט המוסלמי אוסמה אבן מונקיד ביקר בירושלים בתחילת המאה ה־12, ההיסטוריה של התקופה לא בדיוק רימזה כי תהיה לו שהות שלווה. כמה עשורים קודם לכן כבשו הנוצרים את העיר במסע הצלב הראשון, כיבוש שלווה בטבח התושבים המוסלמים והיהודים.
אולם, אבן מונקיד זכה לקבלת פנים מנומסת על־ידי אחד המסדרים הצבאיים החזקים ביותר שהיו באותה שעה בעיר – מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), שהרשו לו להתפלל במסגד אל־אקצא.
נכון, מקרה אחד העיב על הביקור: נוצרי שזה מקרוב בא ראה את אבן מונקיד מתפלל באגף הדרומי לכיוון מכה וניסה לכוון אותו מזרחה, דבר נפוץ בתפילת הנוצרים של התקופה. העלבון הזה הרתיח את אבן מונקיד, כמו גם את מארחיו הטמפלרים, שהתנצלו בפניו אחרי שסילקו את בן דתם מהשטח.
הסיפור הזה, סיפור של סובלנות, שאותו מתאר אבן מונקיד בזיכרונותיו, מרגיש בלתי סביר בהקשר של ירושלים הימי־ביניימית. אחרי הכול, במהלך ימי הביניים עברה העיר מכובש אחד למשנהו, לעיתים קרובות אחרי לחימה עקובה מדם של מוסלמים מול נוצרים, לרוב צלבנים.
הסיפור הזה, סיפור של סובלנות, שאותו מתאר אבן מונקיד בזיכרונותיו, מרגיש בלתי סביר בהקשר של ירושלים הימי־ביניימית. אחרי הכול, במהלך התקופה עברה העיר מכובש אחד למשנהו אחרי לחימה עקובה מדם
אולם, לעיתים קרובות אף יותר, התוצאה של כל אחד מהכיבושים האלה נטתה להיות פיוס ולא דיכוי. זאת הנחת המוצא של הספר החדש ומעורר המחשבה של ג'ון הוסלר, "נפילת ירושלים: שבע מאות של מלחמה ושלום".
"לנוכח העימותים האלה, התחלתי לראות דברים בצורה שונה", אומר הוסלר לזמן ישראל. המחבר הוא פרופסור להיסטוריה צבאית במכללה לפיקוד ולמטה בפורט לוונוורת', קנזס. הרעיון לספר הגיע בעקבות שנים של דיונים בקורס העוסק ב"שורשים העמוקים של העימות במזרח התיכון".
מדובר בקורס בחירה המתמקד בירושלים, מהכיבוש הראשון על־ידי האסלאם במאה השביעית ועד התקופה העותומאנית, מילניום אחר כך, שכללה כיבוש נוסף של ירושלים, הפעם על־ידי הגנרל הבריטי סר אדמונד אלנבי ב־1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה.
הסטודנטים של הוסלר הם קצינים מדרג השדה. בשיעור על ירושלים הם לא רק התעניינו בחלק של הלחימה כהיבט של הנרטיב, אלא במה שקרה ברגע שהלחימה הסתיימה – עדשה שהציעה זווית אחרת על המתרחש. "שליט מוסלמי השתלט על העיר ואסר על לא מוסלמים להיכנס, למשל", אומר הוסלר. "הנוצרים, בסופו של דבר, גם אחר מסע הצלב הראשון, הרשו לאנשים אחרים להיכנס פנימה".
"אם זה נכון – והיסטוריונים נוטים לפקפק במה שהם קוראים במקורות מימי הביניים, מכל מיני סיבות – בפני עצמו, זה מנוגד לידע הקיים על ירושלים של ימי הביניים"
זה כלל את ביקורו של אבן מונקיד. "זה כל כך חריג", מספר הוסלר על קבלת הפנים של הטמפלרים. "לא הייתה מעורבת פה שנאה כלפי האסלאם, חשד כלפי האסלאם, חשד או שנאה כלפי המוסלמי המקומי שמתהלך פה. הכול היה קשור להתנהגות נאותה – לכבד, כראוי לג'נטלמן, לתת לאדם הזה מקום להתפלל, לא להפריע לו.
"אם זה נכון – והיסטוריונים נוטים לפקפק במה שהם קוראים במקורות מימי הביניים, מכל מיני סיבות – בפני עצמו, זה מנוגד לידע הקיים על ירושלים של ימי הביניים".
הוסלר כתב כמה ספרים על ההיסטוריה הצבאית של ימי הביניים, בין היתר מחקר זוכה פרסים על מצור עכו במהלך מסע הצלב השלישי. הוסלר הקתולי מכיר בחשיבות הדת לתחום ההתמחות שלו. הוא חווה את זה בעצמו כשביקר בירושלים בעבר.
אף שנהלי הקורונה מנעו ממנו לחזור לירושלים במהלך המגפה, הוא נהנה בביקורים קודמים לאתרים הקדושים הרבים בעיר. לחלק מהאתרים יש גם חשיבות צבאית, כמו הגרפיטי הצלבני החקוק במרתף של כנסיית הקבר.
"ספרתי כל כך הרבה התקפות על העיר בימי הביניים", מתרשם הוסלר. "ספרתי 19 לצורך הספר. ברגע שהספר התפרסם, מייד מצאתי עוד אחת". באופן אירוני, לירושלים היה ערך אסטרטגי מפוקפק ביותר
"בירושלים, הכל צבאי והכל דתי", אומר הוסלר. "אתה רואה את שני הדברים בכל מקום שאליו אתה הולך". לקראת הספר האחרון שלו חקר המחבר את המתקפות על ירושלים, מהקרבות של האימפריה הביזנטית במאה השביעית, דרך האימפריה הפרסית ועד מסעות הצלב המאוחרים יותר במאה ה־13. הכובשים השתמשו בכל האמצעים העומדים לרשותם, מקטפולטה, דרך מנהרות ועד מצורים.
"ספרתי כל כך הרבה התקפות על העיר בימי הביניים", מתרשם הוסלר. "ספרתי 19 לצורך הספר. ברגע שהספר התפרסם, מייד מצאתי עוד אחת". באופן אירוני, לירושלים היה ערך אסטרטגי מפוקפק ביותר. היא רחוקה מחופי הים התיכון, לא נמצאת על נתיבי הסחר ומוקפת בהרים קשים למעבר. קשה להשיג בה מזון ומים, דבר שאתגר פולשים, כובשים ותוקפים לאורך המאות.
מה שגרם לעיר להיות נחשקת הייתה חשיבותה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, כפי שבאה לידי ביטוי באתריה הקדושים, מהכותל המערבי, דרך כנסיית הקבר ועד הר הבית. משרטטי מפות נוצרים מיקמו את ירושלים במרכז העולם. העיר מככבת גם באמונות האפוקליפטיות המאפיינות את כל האמונות של בני אברהם, בין היתר בית המקדש השלישי ביהדות והביאה השנייה בנצרות.
תקדים פלורליסטי התקיים פה באחד הכיבושים המוקדמים – הח'ליפה האסלאמי עומר בן אל־ח'טאב כבש את העיר מהאימפריה הביזנטית בשנת 637 – הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה עברה העיר לידיים מוסלמיות. עומר התגלה כשליט סובלני. הוא לא גירש את הנוצרים מהעיר ואפשר להם להמשיך באמונתם.
"זה פחות או יותר קיבע את הסטנדרט לכל הפעמים הבאות שבהן נכבשה העיר והחליפה ידיים", אומר הוסלר. "היום, כשאנחנו רואים את הסטטוס קוו לכאורה בירושלים, בעצם המקור שלו כבר אז"
"זה פחות או יותר קיבע את הסטנדרט לכל הפעמים הבאות שבהן נכבשה העיר והחליפה ידיים", אומר הוסלר. "היום, כשאנחנו רואים את הסטטוס קוו לכאורה בירושלים, בעצם המקור שלו כבר אז".
ההפרה הברורה ביותר של ההבנה הזאת הגיעה כמעט 400 שנה מאוחר יותר, במסע הצלב הראשון. הוסלר מכנה את הכיבוש העקוב מדם הזה ב־1099 כחריגה מחרידה לתקדים ההיסטורי. ובכל זאת, הוא מוסיף, ברגע שהצלבנים ביססו את עצמם בעיר, הם התחילו להקל על המגבלות שהטילו על לא נוצרים, ואפשרו למוסלמים וליהודים לחזור.
בעשורים מאוחרים יותר, תקדים הסובלנות התקבע בצורה ישירה יותר. כשצלאח א־דין כבש את ירושלים בחזרה באוקטובר 1187, הוא בחר שלא לנקום על הטבח שהתבצע בעיר כמעט מאה שנה קודם לכן. צלאח א־דין חס על חיי האוכלוסייה הנוצרית בעיר, מעשה שזכה להערצה רבה, אפילו בקרב אירופאים שהובילו את מסע הצלב השלישי אחרי נפילת ירושלים.
"צלאח א־דין כובש את העיר מאות שנים אחרי עומר", אומר הוסלר. "אבל עושה את אותו הדבר – נוצרים יכולים להתפלל בכנסיית הקבר, כמו שהם אוהבים לעשות. ולמוסלמים יש את הר הבית", ואז, הוא מוסיף, "אנחנו לא יודעים את התאריך המדויק, אבל צלאח א־דין קיבל בחזרה את היהודים".
"צלאח א־דין כובש את העיר מאות שנים אחרי עומר", אומר הוסלר. "אבל עושה את אותו הדבר – נוצרים יכולים להתפלל בכנסיית הקבר, כמו שהם אוהבים לעשות. ולמוסלמים יש את הר הבית"
הוסלר מציין שהכבוד להסכמים הקיימים נמצא, במידה מסוימת, בחוק האסלאמי של זמננו. כבוד כזה מופיע גם בהסכמים שנחתמו מאות שנים קודם לכן, ואפשרו התאמות לפי הצורך. דוגמה נוספת לסובלנות נקבעה על־ידי השליט הנוצרי ב־1229, במסע הצלב השישי.
השליט הרומי הקדוש פרדריק השני החזיר את העיר לחיק הנצרות, אבל לא באמצעות מלחמה אלא במשא ומתן מוצלח עם הסולטן החדש, אל־מלכ אל־כאמל. פרדריק הרשה תפילות מוסלמיות בהר הבית וזכה לביקורת מנוצרים בני זמנו על כך שלא הגן מספיק על דתו, האשמה שהתחזקה אחרי שהשליט נודה בזמן שהיה במסע צלב.
למדיניות הסובלנות היו גבולות משלה. הוסלר מציין שבזמן שצלאח א־דין הגן על חיי הנוצרים בירושלים, הסולטן לא חס עליהם בערים אחרות, כפי שמתואר בפרק קשה לקריאה בספרו. הכבוד לפלורליזם שהפגינו הכובשים של ירושלים לא ניתן במיקומים אחרים במזרח התיכון.
פעולות תגמול עקובות מדם היו נפוצים במקומות כמו קיסריה, טירה ועכו. עכו הייתה המקום שבו הגיעו הצלבנים אל קצם, ב־1291, כשהמוסלמים המנצחים השמידו את האוכלוסייה הנוצרית ששרדה. הוסלר תוהה מה היה עולה בגורל ירושלים לאורך מאות השנים אלמלא חשיבותה הדתית.
אחרי שהצנחנים הישראלים כבשו את הר הבית, והחזירו את העיר לשליטה יהודית אחרי 1900 שנים, שר הביטחון דאז משה דיין הורה לשמור על מדיניות של איפוק
לדבריו, לירושלים יש משיכה בין דתית אדירה, שכדאי לכוחות הקיימים עכשיו לקחת בחשבון. הוא מתייחס לדוגמה עכשווית יותר, מלחמת ששת הימים: אחרי שהצנחנים הישראלים כבשו את הר הבית, והחזירו את העיר לשליטה יהודית אחרי 1900 שנים, שר הביטחון דאז משה דיין הורה לשמור על מדיניות של איפוק.
בפקודתו הורד דגל ישראלי שהונף על כיפת הסלע והתפילות בהר הבית חזרו לשליטת הוואקף שפיקח עליהן קודם. "ברגע הזה", מציין הוסלר, "דיין וצה"ל היו באותה עמדה שבה היו קודם הצלבנים, פרדריק השני, צלאח א־דין, אפילו הח'ליפה עומר – כבשת את העיר, הברחת את האויבים… הם בנסיגה צבאית מוחלטת, אין להם סיכוי להציל את העיר מידיך.
"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, עד שאתה מבין, 'אה, יש גבול… יהיו למעשיי השלכות'".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם