ז'אנר הפשע מקבל עדכון פמיניסטי וניואנסים חדשים ב"אנטומיה של נפילה", סרטה העלילתי השני של הבמאית הצרפתייה ז'סטין טרייה, שהתקבל בהתלהבות בקרב המבקרים והקהל בהקרנת הבכורה העולמית שלו.
חבר השופטים, בראשותו של רובן אוסטלונד ("משולש העצבות"), העניק לסרט את דקל הזהב, הפרס הראשון של הפסטיבל, והפך בכך את טרייה לאישה השלישית בלבד בהיסטוריה של הפסטיבל שזוכה בפרס היוקרתי.
בסרט מככבת השחקנית הגרמנייה סנדרה הולר, שידועה בזכות הופעתה במועמד לאוסקר "טוני ארדמן" מ-2016, ושגילמה דמות משנה בדרמה "סיביל" של טרייה מ-2019. הולר גם מככבת בסרט שהגיע למקום השני בפסטיבל קאן, The Zone of Interest.
הולר מגלמת את סנדרה ווֹיטר, סופרת גרמנייה מצליחה שעומדת למשפט בצרפת בגין רצח בעלה הצרפתי הסופר, המצליח הרבה פחות, סמואל (סמואל תאיס). העד היחיד למוות היה בנם העיוור בן ה-11 של בני הזוג, דניאל (מילו משאדו גרנר).
טרייה מתעניינת פחות ב"מי עשה את זה" ויותר בבחינה של מערכת המשפט על השימוש שלה בנרטיבים בדיוניים – כשאין עובדות, התביעה טווה פנטזיות על מניעים – ושל ההנחות השמרניות, ולעתים קרובות הסקסיסטיות, שמהוות את הבסיס לסיפורים האלה.
האם חשבת על סנדרה הולר כשיצרת את התפקיד?
"כן. פגשתי את סנדרה לפני עשר שנים, כשהיא העניקה לי פרס בפסטיבל. וכמובן, כמו כולם כמעט, ראיתי את 'טוני ארדמן'. כל כך התרשמתי מהסרט הזה וממנה כשחקנית. אני אוהבת את הבמאית (מארן אדה), ומצאתי שהסרט מאוד מעורר השראה. אז היא די הייתה לי בראש. לכן נתתי לה את התפקיד ב'סיביל'. זה היה תפקיד קטן בשבילה, אבל מיד התחברתי ליחסים שיש לה עם המשחק שלה.
"יש לה גישה מאוד אמנותית, והדרך שהיא עברה מאוד שונה ממה שאפשר לראות בצרפת. היא התחילה בתיאטרון, ויש לה מחויבות מאוד עמוקה, אפילו באופן פיזי, למה שהיא עושה. זה היה במהלך העבודה על 'סיביל' כשקיבלתי את הרעיון הזה ליצור תפקיד בשבילה.
"סנדרה הופר התחילה בתיאטרון, ויש לה מחויבות מאוד עמוקה, אפילו באופן פיזי, למה שהיא עושה. זה היה במהלך העבודה על 'סיביל' כשקיבלתי את הרעיון הזה ליצור תפקיד בשבילה"
"הרעיון הראשוני היה לכתוב אותו באנגלית. בסוף הגיתי את הסיפור הזה של סופרת גרמנייה שחיה בצרפת כי החלטתי שהסוגיה הזאת של השפה לא תהיה סתם משהו שאנחנו צריכים לנסות להיפטר ממנו כי אנחנו רוצים לעבוד עם שחקנית זרה, אלא שהשפה צריכה להיות בליבת הדמות הזרה הזאת שעומדת למשפט בארץ זרה ולא יכולה להגן על עצמה בשפת האם שלה. השפה הופכת להיבט מרכזי בעלילה".
איך החלטת לעשות סרט דווקא בז'אנר הפשע האמיתי?
"קראתי סיפורי פשע אמיתי וצפיתי בסרטים ובסדרות על הליכים משפטיים כמעט על בסיס יומיומי. אז הם היוו מקור השראה. תמיד חשבתי שיום אחד אני אעשה סרט שבלב העלילה שלו יש משפט.
"אבל לעתים קרובות הרושם שקיבלתי כצופה בתוכניות ובסרטים האלה, או כשקראתי או צפיתי בהם, היא שהסיפורים יותר מדי קלים, יותר מדי מובנים מאליהם. הפתרון תמיד יותר מדי מובן מאליו. אני לא רוצה לעשות ספוילרים לסרט, אבל הפתרון כאן הוא לא מובן מאליו.
"הכוונה שלי ביצירת הסרט הזה הייתה להציג משהו די מורכב, ואפילו בסוף הסרט – לא ברור. יחד עם התסריטאי השותף שלי [ארתור הררי], ממש עבדנו על ההיבט הזה, כדי ליצור כל הזמן שאלות סביב המקרה וסביב המשפט.
"הכוונה שלי ביצירת הסרט הזה הייתה להציג משהו די מורכב, ואפילו בסוף הסרט – לא ברור. יחד עם התסריטאי השותף שלי, ממש עבדנו על ההיבט הזה, כדי ליצור כל הזמן שאלות סביב המקרה וסביב המשפט"
"אפשר לראות את זה כתעלומת 'מי עשה את זה', אבל אני חושבת שזה בעיקר סרט על יחסים בין בני זוג. מה שעניין אותי היה להשתמש באמתלה הזאת של משפט רצח כדי לנתח את היחסים בין בני זוג שיש להם בן משותף אבל אין להם שפה משותפת. בשבילי זה היה מרכז הסיפור, המשפט הוא סיפור צדדי".
הסרט עוסק הרבה בנושא מציאות לעומת בדיון: איך אנחנו הופכים עובדות מהעולם האמיתי לסיפורים נרטיביים.
"אני באמת רואה את בית המשפט כמקום שבו החיים שלנו הופכים ליצירת בדיון, שבו סיפור, נרטיב, מולבש על החיים שלנו. כולם שם מספרים סיפור, כולם יוצרים נרטיב, והכול רחוק מאוד מהאמת.
"אני באמת רואה את בית המשפט כמקום שבו החיים שלנו הופכים ליצירת בדיון, שבו סיפור, נרטיב, מולבש על החיים שלנו. כולם שם מספרים סיפור, כולם יוצרים נרטיב, והכול רחוק מאוד מהאמת"
"אפילו סנדרה והסנגור שלה מרחיקים את עצמם מהאמת; הם מעוותים את המציאות כדי להגן עליה – בדיוק מה שהתובע עושה מהצד השני כדי לנסות להרשיע אותה. המדינה נעשית מאוד שיפוטית לגבי אורח החיים שלה.
"במחקר שערכתי בשביל הסרט, מצאתי את זה מאוד מעניין שאפילו היום, ב-2023, כשלפחות בצרפת או במדינות מערביות אחרות נשים אמורות להיות שוות מעמד לגברים, בחירות של אורח חיים כמו פיתוח קריירה או פתיחות מינית נשפטות בצורה שלילית. הדו-מיניות של סנדרה משמשת נגדה בתיק.
"רציתי להראות איך המשפטים האלה הם סוג של סיוט בשביל אנשים כי החיים הפרטיים שלך נלקחים ממך, כולם יוצרים סיפור בדיוני ולא באמת מנסים להגיע לאמת. אני עצמי, בהיותי אובססיבית לאמת ולניסיון לחפש את האמת בסיפורים, מצאתי את זה מאוד מעניין.
"אחד המרכיבים בעלילה כולל הקלטת שמע של הריב שבני הזוג ניהלו. ההקלטה הופכת לחשובה מאוד במשפט. עכשיו, הקלטה כזאת אמורה להיות סוג של הוכחה מוחלטת, של עובדות ברורות. אבל אפילו בהקלטת השמע הזאת נעשה שימוש מחוץ להקשר על ידי התובע. היא הופכת פשוט לחומר שמשמש כדי לבנות סיפור על סנדרה ואז לתקוף אותה. כולם מנותקים לחלוטין מהאמת של מה שקרה בפועל ויוצרים סיפורים שונים סביבה".
האם פשוט הקלטתם את הסצנה על הסט?
"זה היה אתגר גדול, כי לקח לנו יומיים לצלם את הריב. ומההתחלה, בכתיבת התסריט עם התסריטאי השותף שלי, לא הסכמנו בינינו לגבי הריב. הכתיבה של סצנת הריב הזאת הייתה ממש ריב בין שנינו סביב המשמעות שלו.
"לקח לנו יומיים לצלם את הריב. ומההתחלה, בכתיבת התסריט עם התסריטאי השותף שלי, לא הסכמנו בינינו לגבי הריב. הכתיבה של סצנת הריב הזאת הייתה ממש ריב בין שנינו סביב המשמעות שלו"
"בצילומים, סנדרה רצתה לעשות את כל הסצנה ביום אחד, היא לא רצתה לעצור או לפרק את זה. אבל זה היה מתיש מאוד. זה היה באמת תהליך קשה לעבור. אז צילמנו את היום הראשון. ואז, ביום השני, צפיתי בהם והבנתי שגם אם יש לנו את כל החומר שאנחנו צריכים, מבחינה חזותית, השניים האלה לא יוכלו להפסיק לשחק, לבצע את הסצנה במלואה.
"אז המשכנו לצלם, והיה לנו את הריב המלא, אולי באורך 14-12 דקות, עם הסוף המאוד אלים שלו, מוקלט כולו.
"זה היה מאוד מעניין בשבילי, כי תמיד הייתי מאוד מרותקת מסאונד. אני יותר אובססיבית לגבי הקלטת סאונד מאשר דימויים חזותיים. כי אי אפשר לרמות עם סאונד כמו שאפשר לרמות עם דימויים. האמת נמצאת שם בפנים. זה משהו שרואים בסיפורי פשע ובבתי משפט, שקהלים מרותקים מסאונד, הם מרגישים את רמת האותנטיות הזאת שיש בו.
"תמיד הייתי מאוד מרותקת מסאונד. אני יותר אובססיבית לגבי הקלטת סאונד מאשר דימויים חזותיים. כי אי אפשר לרמות עם סאונד כמו שאפשר לרמות עם דימויים. האמת נמצאת שם בפנים"
"אבל יש היבט נוסף, שהוא הסוג הזה של עוצמה רגשית, המלנכוליה הזאת, שאתה מרגיש בסאונד ואתה אף פעם לא יכול ליצור עם דימויים. אחת ההחלטות הראשונות בסרט, אפילו תוך כדי תהליך הכתיבה, הייתה שנוציא כמה מהדימויים החזותיים ונצטרך להיצמד לסאונד, שייתן לנו את החומר לחיפוש האמת בסיפור, בלי דימויים שיציגו אותה".
הכלב, הבורדר קולי סנופ, ממלא תפקיד מרכזי בעלילה.
"היה ברור לי מההתחלה שסנופ יהיה הכפיל של הבעל. הוא לא רק עוד דמות או חיה שמתרוצצת מסביב. במובנים רבים הוא מייצג את האיש המת הזה.
"הייתה סצנה שצילמנו, שבסופו של דבר חתכנו בגרסה הסופית של הסרט, שבה הכלב מקיא, והיה ברור שהוא הנוכחות שמחליפה את סמואל. עבדתי עם חיות בעבר: יש קוף וכלב בסרטים הקודמים שלי, ואני יודעת שהרבה פעמים זה לא קל לעבוד עם בעלי חיים.
"אבל היה לנו מזל הפעם לעבוד עם מישהו שמאלף חיות בשביל תעשיית הקולנוע. הבעלים של סנופ הייתה עבורנו אשת מפתח בכך שאפשרה לו להיות דמות בסרט, ממש חלק מהצוות כמו כל אחד מהשחקנים האחרים.
"הוא ממש דמות כמו כל דמות אחרת: בכמה מהסצנות אנחנו בגובה העיניים של הכלב, אנחנו רואים דברים מנקודת המבט שלו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם