בזמן ששונאי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן חגגו בטוויטר את מעידתו בטקס בקולורדו, הנשיא, למעשה, זכה לאחד הניצחונות המשמעותיים ביותר שלו, שמחזקים את מעמדו בהיסטוריה כאחד הנשיאים האפקטיביים והמוצלחים ביותר בעשורים האחרונים, אולי המוצלח ביותר מאז ג'ורג' בוש האב.
ההצלחות ההיסטוריות של ביידן הן קודם כל בתחום מדיניות החוץ, בפרט במלחמת רוסיה–אוקראינה. אף שממשל ביידן שגה בתחילת המלחמה בהערכת חסר את הנחישות והיכולות האוקראיניות, ביידן הצליח להתעשת ולגבש במהירות שיא קואליציה רחבה לתמיכה מסיבית באוקראינה, ולשמור את סין ניטרלית, פחות או יותר.
אולם, הדבר המרשים באמת הוא סדרת עליות המדרגה בתמיכה באוקראינה. הגם שייתכן שהתהליך הזה לא היה מכוון – ואיטיותו והדרגתיותו נבעו מחוסר אמון לא מוצדק ביכולות האוקראינים – הלכה למעשה ממשל ביידן ועמיתיו האירופים ביצעו סדרה של עליות מדרגה קטנות בתמיכה באוקראינה.
כך, מצד אחד, כיום הצבא האוקראיני מצויד בשריון, נ"מ ובארטילריה מערבית מתקדמת; ומאידך לרוסים לא ניתנה האמתלה לאסקלציה דרמטית מול המערב (נניח, גרעינית). בעקבות כך, רוסיה הגיעה למצב שהיא למעשה מתמודדת צבאית – ונכשלת – מול מדינה מדרג בינוני, שמצליחה לשלוח כתב"מים ללב מוסקבה, בלי שיש לה יכולת אסקלציה משמעותית מול המערב.
מצד אחד, כיום הצבא האוקראיני מצויד בשריון, נ"מ ובארטילריה מערבית מתקדמת; ומאידך לרוסים לא ניתנה האמתלה לאסקלציה דרמטית מול המערב. ניצחון הפנים האחרון של ביידן משמעותי במידה דומה
מדובר בהיפוך של האסון האסטרטגי שמלחמת וייטנאם היוותה עבור האמריקאים. הניצחון האחרון של ביידן בתחום מדיניות הפנים – אישורו של חוק תקרת החוב – הוא משמעותי במידה דומה ונושא חותם דומה של התנהלות. אבל כדי להבין זאת יש להבין תחילה את נושא תקרת החוב.
בארה"ב – כמו בישראל ובשאר המדינות – תקציב המדינה מאושר בחוק תקציב (ובחוקי תקציב משלימים), חוקים המכונים באנגלית "Appropriation bills". אם החוקים לא מאושרים בזמן, הממשל הפדרלי מושבת. ביצוע התקציב מתנהל לאורך השנה, אלא שגם הביצוע כפוף לחוק המגביל אותו – חוק תקרת החוב, הקובע שהחוב של האוצר האמריקאי לא יכול לעלות מעל תקרה מסוימת.
משום שהתקציב האמריקאי גרעוני, ברוב העשורים האחרונים חוב האוצר האמריקאי עולה – ואחת לכמה שנים מגיע לתקרת החוב. בבסיס זה, בעצם, נמצא מצב לא הגיוני בעליל. את המגבלה על החוב היה הגיוני להחיל בעת אישור התקציב (בדומה לכלל הנומרטור בארץ). מרגע שהוא אושר, אין היגיון באכיפת מגבלה נוספת על שלב הביצוע.
ואכן, עד שנות ה־80 – ברוב התקופות למעט בזמן מלחמות או בתקופת השפל הגדול – היה מקובל בארה"ב לא לאשר תקציב נוסף בלי לאזן אותו ממקום אחר. רונלד רייגן היה הראשון שביצע קיצוץ חד במיסים בלי לקזז את התקציב ממקום אחר, ובכך הניע את תהליך תפיחת החוב עד ימנו.
ההיגיון היה שאם תקרת החוב לא תעלה, בשלב מסוים האוצר האמריקאי לא יוכל להחזיר את אגרות החוב שהנפיק, וארה"ב למעשה תפשוט רגל. מהלך כזה ישלח גלי הדף הרסניים – והציבור יאשים את הנשיא אובמה
התופעה הזו, של מדיניות שלא מגובה באיזון תקציבי, רווחה בעיקר בממשלים רפובליקאים מאז – וביתר שאת אצל ג'ורג' בוש הבן, שקיצץ המיסים שלו והמלחמות שיזם בעיראק ובאפגינסטן לא קוזזו ממקור תקציבי אחר.
עם זאת, עד 2010 שררה הבנה דו־מפלגתית כי תקרת החוב היא למעשה עניין טכני, שכן מרגע שהתקציב אושר, אפשר להוציא אותו. נורמה זו נשברה לראשונה ב־2011. אז, אחרי חזרת השליטה הרפובליקאית בסנאט ובבית הנבחרים בזמן גל "מסיבת התה" – הם העלו את הרעיון של שימוש בתקרת החוב כמנוף להשגת ויתורים מהממשל.
ההיגיון היה שאם תקרת החוב לא תעלה, בשלב מסוים האוצר האמריקאי לא יוכל להחזיר את אגרות החוב שהנפיק, וארה"ב למעשה תפשוט רגל. מהלך כזה ישלח גלי הדף הרסניים בכלכלה האמריקאית – והציבור יאשים את הנשיא – אז, ברק אובמה – הרבה יותר מאשר את הקונגרס.
משום כך לאובמה היה אינטרס להעלות את תקרת החוב – והרפובליקאים יכלו לסחוט ממנו צעדי מדיניות שהוא מתנגד להם כמו קיצוץ בתקציבי תוכניות הרווחה תמורת העלאת תקרת החוב. אובמה לא התמודד היטב עם האיום.
הגם שתקרת החוב עלתה לבסוף, אובמה נכנס למשא ומתן תמורת ההעלאה ואף העניק ויתורים משמעותיים לרפובליקאים, ובכך יצר תקדים שקשה לחזור ממנו
הגם שתקרת החוב עלתה לבסוף, אובמה נכנס למשא ומתן תמורת ההעלאה ואף העניק ויתורים משמעותיים לרפובליקאים, ובכך יצר תקדים שקשה לחזור ממנו. בזמן ממשל טראמפ הקונגרס העלה את תקרת החוב בלי בעיות משום שנשלט על־ידי רפובלקאים ולא היה להם אינטרס לסחוט צעדי מדיניות מנשיא רפובליקאי.
אולם, כשהקונגרס נשלט על־ידי הדמוקרטים, שמרו אלה על הנורמות של אי־שימוש באיום פשיטת רגל של האוצר האמריקאי כדי להשיג צעדי מדיניות. האיום חזר אל השולחן בשנה שעברה, כשהקונגרס – אך בעיקר בית הנבחרים – חזרו להיות רפובליקאים.
משום שהמפלגה הרפובליקאית בקונגרס הזה הייתה קיצונית מתמיד, המצב לא נראה כמבשר טובות. קווין מקארתי, מנהיג בית הנבחרים, הצליח להיבחר רק בסיבוב ההצבעה ה־15, כשוויתר על מוטות שליטה רבים לאגף הקיצוני ביותר במפלגה.
במצב הנוכחי לא היה נראה כי העלאת תקרת החוב תהיה אפשרית כלל. חברי קונגרס כמו ג'ים ג'ורדן, לורן בוברט, מאט גץ או מרג'ורי טיילור גרין, מהשוליים הסהרוריים של הבית – שלהם העניק מקארתי שליטה – לא היו ממש מעוניינים באיזשהם צעד מדיניות אלא בעיקר בלשרוף את המועדון.
ביידן היה מוכן לוויתורים מינוריים בעוד שהמפלגה הרפובליקאית דרשה קיצוצים דרמטיים בתוכניות הרווחה וויתורים מפליגים נוספים. פרשנים שונים העלו אפשרויות מעקף – ביידן הוריד אותן מהשולחן
פרשנים שמאליים רבים החלו להעלות את התהייה האם העובדה שהדמוקרטים לא ביטלו את תקרת החוב אחת ולתמיד כשהיו בשלטון לא היתה טעות פטאלית. ואכן, המשא ומתן התנהל בקשיים מרובים. לאורך שבועות ארוכים התנהל משחק "צ'יקן" בין ביידן למקארתי.
ביידן היה מוכן לוויתורים מינוריים בעוד שמפלגה הרפובליקאית דרשה קיצוצים דרמטיים בתוכניות הרווחה וויתורים מפליגים נוספים. פרשנים שונים העלו אפשרויות מעקף למקרה שתקרת החוב לא תעלה. לפי פרשנות משפטית מסוימת, סעיף בתיקון ה־14 בחוקה, שמחייב את הנשיא והקונגרס לשלם את חובות מלחמת האזרחים, הופך את תקרת החוב לבלתי חוקתית.
אפשרות אחרת שעלתה היא כי האוצר ישתמש בסמכותו לטבוע מטבעות כדי לטבוע מטבע בסך טריליון דולר, יפדה אותו בבנק הפדרלי – ויעקוף את תקרת החוב. ביידן הוריד בתקיפות את האפשרויות האלה מהשולחן.
בדומה להתנהלות מול רוסיה, הוא סירב לשקול להשתמש ב"אפשרויות גרעיניות" שוברות נורמות, שרק יחמירו את מעגל שבירת הנורמות. מאידך הוא עמד על הקווים האדומים שלו, ובשלב מסוים הבהיר: "It's up to the lawmakers" ("זה תלוי במחוקקים").
זה עבד. כשמועד פקיעת תקרת החוב התקרב – מקארתי נשבר. העסקה הזו אומנם לא הסיגה לאחור את הנזק של אובמה, אבל הציבה נורמות חדשות וסבירות בהרבה לגבולות הגזרה של משא ומתן כזה
זה עבד. כשמועד פקיעת תקרת החוב התקרב מספיק – לפי החישובים, המועד היה אמור להגיע בעוד כמה ימים – מקארתי נשבר והגיע לפשרה הכוללת כמה ויתורים מצד ביידן כמו תקרה תקציבית לשנתיים והוספת דרישות לקבלת סיוע רווחה – אבל מדובר בוויתורים מינוריים ביחס למשאים ולמתנים הקודמים מול בית נבחרים הכי לעומתי בעשורים האחרונים.
לפני כמה ימים אישר בית הנבחרים את החוק. 149 רפובלקאים ו־165 דמוקרטים תומכים בו. לאחר מכן אישר אותו הסנאט ברוב של 63 מול 36. תקרת החוב הועלתה לרמה שהגרעון יגיע אליה רק ב־2026. העסקה הזו אומנם לא הסיגה לאחור את הנזק של אובמה, אבל הציבה נורמות חדשות וסבירות בהרבה לגבולות הגזרה של משא ומתן כזה.
כמובן, לא הכול מושלם עבור ביידן. הכלכלה המדשדשת – ובעיקר האינפלציה הגבוהה – גובים מחיר מהפופולריות שלו, ושיעור המרוצים ממנו עומד על 41%, מול 54% שאינם מרוצים. גם גילו המתקדם ובחירתו בקמלה האריס לסגניתו – שהתגלתה כסגנית חיוורת – משחקים לרעתו.
גילו וסגניתו – שתירש את תפקידו אם חס וחלילה ימות בתפקיד – מציבים בפניו קושי משמעותי במערכת הבחירות הקרבה. מצפה לו מערכת בחירות קשה – ובהחלט יתכן שיפסיד. אבל כבר היום אפשר להעריך בזהירות שבחשבון הסופי יזכרו לו כמה ניצחונות משמעותיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם