שבוע הספר המבורך בפתח והוא ודאי ישוב ויבליט תופעה פרדוקסלית: רובנו צמצמנו את הזמן המוקצה לקריאת ספרים, אך במקביל שוק הספרים נהייה צפוף, מתפקע וגואה. מכת השפע מבלבלת את הקוראים הפוטנציאליים. לעתים נדמה שיש פה יותר כותבים מקוראים, שכולם סביבנו נהיו אנשים כותבים.

אותו אבסורד מחריף כמובן בעידן הדיגיטלי. מתרבים מפרסמי ספרים מודפסים או דיגיטליים, מהם רבים שספרם "מופק" בהוצאה עצמית. גם גרפומנים הולכים ומתרבים.

הכתיבה כשלעצמה מבורכת ואפשר להתבטא בערוצים שונים: בפייסבוק, ביומן אישי, בבלוגים, גם בעיתונות. אבל רבים מאלה שמתיימרים להיות סופרים מגלים חוסר מודעות. ספק אם הפעילו שמץ ביקורת עצמית. הם אינם משערים מן הסתם כמה קשה היא מלאכת הכתיבה.

הכתיבה כשלעצמה מבורכת ואפשר להתבטא בערוצים שונים: בפייסבוק, ביומן אישי, בבלוגים ובעיתונות. אבל רבים מהמתיימרים להיות סופרים אינם משערים כמה קשה מלאכת הכתיבה

היה זה תומס מאן שהגדיר סופר כ"מי שמתקשה בכתיבה". ובעקבותיו סופרים נוספים אימצו את ההגדרה. הנה המחשה של קשיים וייסורים הכרוכים בכתיבת ספר מתוך ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" (עמודים 308-309). לפי עוז, כדי לכתוב רומן על המחבר להחליט בדרך כלל כרבע מיליון החלטות. לא רק החלטות על מתווה העלילה, על עיצוב הדמויות, המוקדם והמאוחר, מה לגלות בפרטים והיכן להסתפק ברמז ועוד ועוד. אלו הן "ההחלטות העבות", הפשוטות יחסית בהשוואה לרבבות "החלטות דקיקות".

אותן "החלטות דקיקות" כלשונו של עמוס עוז חלות בעיקר על בחירת המילים, צירופיהן ומיקומן. על המחבר לעבוד כמו שען או צורף מהדור הישן.

"לפרק, לבחון ולהרכיב ערימות ערימות של חלקי משפט מפורקים, ורסיסי ביטויים ושברי תיאור וכל מיני ניסויי צירופים […] מולקולות זעירות של טקסט".

המחבר משייף, מלטש ובוחן מחדש. מחליף מיקום של מילה בתוך המארג. שולף ומקציע עוד טיפה, ומנסה לקבע מחדש את המילה שבחר בה.

מבקר הספרות מנחם בן שפרסם בצעירותו ספרי שירה אמר ששיר קם או נופל על ההבדל שבין כחול לתכול. גם הסופר יעקב שבתאי, כפי שסיפרו מקורביו, היה מתלבט קשות האם לבחור בכחול או תכול. ועמוס עוז תיאר התלבטות דומה כדוגמה מוחשית של אחת מתוך "רבבות החלטות דקיקות":

"כחול או כחלחל? ואולי זה יהיה תכלכל? אולי תכלת כהה? או בעצם כחלחל אפרורי? והתכלכל האפרורי הזה, האם להעמיד אותו כבר בתחילת המשפט? או מוטב שהוא יפציע רק בסוף המשפט? או באמצע? […] או דווקא מוטב לכחלחל הזה שיישטף בזרימתו הגורפת של משפט מפותל או מורכב, עתיר איברים ושופע שעבודים?".

המחבר משייף, מלטש ובוחן מחדש. מחליף מיקום מילה במארג. שולף ומקציע עוד טיפה. מבקר הספרות מנחם בן, שפרסם בצעירותו ספרי שירה, אמר ששיר קם או נופל על ההבדל שבין כחול לתכול

הציטוטים שלעיל מזכירים לי תופעה נפוצה למדי ומצערת: רבים לא מגלים התעניינות בספר ביכורים שפרסם חברם הקרוב. לא טורחים לקרוא את ספרו, לעתים אפילו לא לדפדף. הם אינם משערים מן הסתם שספר ביכורים הוא ציפור הנפש של מחברו, שאולי הוא נכתב בדם ליבו. ושהקריאה בו עשויה להעמיק את היכרותם עם מי שנחשב בעיניהם לחבר הכי טוב. ואפילו אם אין בספר חשיפה אישית ישירה, הוא חושף ניואנסים מעולמו ודמותו של המחבר.

אני מניחה כי מי שהתנסה בעצמו בחבלי יצירה כלשהי, ספרותית או אמנותית, לא יגלה אטימות שכזאת. הוא ודאי מבין את גודל המשמעות של ספר ביכורים, את ההזדקקות של יוצר לתהודה ולפידבק וכן לרוח גבית של סביבתו הקרובה.

רבים גאים, אפילו מנפנפים בתהילתם של יוצרים בני משפחה או חברים קרובים. אבל הם לא ממש מתייחסים לעצם היצירה של יקירם. ולאו דווקא בגלל עצלות, אדישות ואטימות. הם פשוט "לא מבינים בזה" ולכן מתקשים להתייחס.

כך קורה בעיקר כאשר מדובר ביצירות אוונגרדיות שההתחברות אליהן מותנית ב"ארגז כלים" מסוים. אותן יצירות נראות לרבים, כנראה לרובנו, סתומות, חסרות פשר, מדברות בעיקר אל יודעי ח"ן. מדובר למשל באמנות מודרנית, במוזיקה עכשווית, בסוגות מסוימות של שירה חדשה.

הקושי הזה לא חל כמובן על רוב "מוצרי" הספרות היפה. רוב הספרים אינם אזוטריים והם נגישים כמעט לכל בעל השכלה בסיסית. אבל למרבה הצער רבים לא מבחינים בין קיטש וזיוף לאמת, בין כתיבה איכותית לטקסט בנאלי ורצוף קלישאות. ואולי גם בגלל מגבלות בהבחנה רבים לא טורחים להתעניין בכתיבתן של נפשות קרובות.

רבים גאים ואף מנופפים בתהילת יוצרים בני משפחה או חברים קרובים. אבל לא ממש מתייחסים לעצם היצירה של יקירם. לאו דווקא בגלל עצלות, אדישות ואטימות. הם פשוט "לא מבינים בזה" ומתקשים להתייחס

איזה מידע ואילו תובנות בנוגע למחבר הטקסט אפשר להפיק מהכתוב אפילו כשהמחבר לא מספר כלום על עצמו? לא מדובר רק בטקסט ספרותי. הטקסט עשוי "להסגיר" גם קווי אישיות של פובליציסטים, מסאים, גם עיתונאים.

טקסטים רבים חושפים, לדעתי, את רמת הענייניות של מחבריהם. ברוב המקרים אפשר ללמוד מהכתוב האם המחבר ענייני, חותר לבהירות ולפשטות, או מתחכם, חכמולוג, מנפח דברים, מתאמץ להרשים את קוראיו בהפגנות שנינות וידענות.

ואפשר ללמוד מרוב הטקסטים האם כותביהם סכריניים, קיטשיים ודביקים, או מאופקים, לא סנטימנטליים מדי ומגלים רגישות אמיתית. האם הם חפים מחנופה ומדמגוגיה, מעדיפים אנדרסטייטמנט, לשון המעטה, או שמא מתלהמים ו"משתפכים".

רצוי לשים לב גם להתנהלותו של הכותב כווכחן. האם הוא מנסה להיות הוגן גם בלהט הפולמוס והוויכוח, להימנע מהטיות וסילופים ומביזוי יריבים ובני פלוגתא? אין ספק שהטקסט אומר משהו על רמת היושרה של מחברו.

וכשהכותב מנדב פרטים ביוגרפיים אפשר להבחין בנקל האם הוא מצטנע ומקפיד על טעם טוב. לא ממעיט מעצמו אך מסתפק בציון עובדות והישגים שמדברים בעד עצמם. או שמא הוא עף על עצמו ומרבה בסופרלטיבים עצמיים.

עדיין לא הצלחתי לפצח את ההיגיון שבפיאור העצמי המציף כיום את הרשת. במרבית המקרים המוכרים לי נלוות אליו הגזמות פרועות. ואני עדיין תוהה: מי בכלל מאמין לכל ה"שופוני, שופוני" הזה?

איזה מידע ואילו תובנות בנוגע למחבר הטקסט אפשר להפיק מהכתוב אפילו כשהמחבר לא מספר כלום על עצמו? לא מדובר רק בטקסט ספרותי. הטקסט עשוי "להסגיר" גם קווי אישיות של פובליציסטים, מסאים, גם עיתונאים

"אין הנחתום מעיד על עיסתו" כבר נאמר בתלמוד. או "יהללך זר ולא פיך" בגרסת ספר "משלי". אותו כלל נכון וידוע עבר מעין הסבה לאמור: "יהללך זר, ולא – פיך". ואת זאת כמובן כבר אמרו רבים לפני.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.