מי ששותה בקבוק של יין טאוול צעיר וממזרי לארוחת צהריים ומקנח במעורב אישי מעגלת הגבינות אחרי שליקק את הצלחת מפירורים של טארט טאטן עם גלידה וניל ביתית וקצפת, כדאי שלא ינהג ב-160 קמ"ש על האוטוסטרדה המחברת בין אורנז' ואקס אן-פרובאנס.
אבל אמנון דנקנר, עיניו המרושעות מכוסות במשקפי שמש כהים ופרקי ידיו מלבינים על ההגה של האופל אסטרה, פילח את הנוף הפרובנאסלי כאינדיאנה ג'ונס בעקבות תיבת הרוקפור האבודה.
מדי פעם התעוררתי מהשלאפשטונדה הממונע שלי, איפסתי עין שמאל ישנונית אל מד המהירות והזדקפתי בבהלה של בעל משפחה שטרם סיים את תשלומי המשכנתה. דנקנר, אמרתי בקול קטן שבקע מפה שהטאוול הרדים ושגבינת עיזים זקנה במיוחד מרחה אותו בשכבה עבה של עובש, 160 קמ"ש במשפחתית קטנה! תעשה טובה!
דנקנר הפסיק לרגע מגרסתו רבת ההוד למיטב להיטי "דרום פסיפיק", ירה בי את המבט שהרג רבים וטובים ואמר לי: רילקס, דנקנר פה. שקעתי אל התרדמה הטובה שרק ארוחה צרפתית כהלכתה מפילה על הסועד. כעבור שעה פקחתי את עיניי וניגבתי את הריר מזקני, כי דנקנר החל לצהול ולחבוט בברכי עם היד שאיתה הוא שילב את ההילוכים, תתעורר, אידיוט, הגענו לפרובאנס.
דנקנר הפסיק לרגע מגרסתו רבת ההוד למיטב להיטי "דרום פסיפיק", ירה בי את המבט שהרג רבים וטובים ואמר לי: רילקס, דנקנר פה. שקעתי אל התרדמה הטובה שרק ארוחה צרפתית כהלכתה מפילה על הסועד
התעוררנו והערינו אל תוכנו שני בקבוקים מוגזים בעדינות של "באדואה", מים מינרלים מוצלחים יותר מ"פרייה", ויחד נמרחנו על הנוף שסופרים, משוררים, תיירים וסתם מזדנבי נוף, מוכנים להרוג עבורו. כאשר נמנמתי ירד דנקנר מהכביש המהיר ועלה על חוט שחור שהתפתל בין הגבעות המוריקות של אזור הגפנים של שאטו-נפ-דה-פאפ.
משני צידי הכביש התנשאו טירות עתיקות, כאשר כל שאטו כזה חתום על יין נפלא. כדי להיכנס לאווירת האזור, ירדנו לדרך עפר מזגזגת בתוך ארץ היין. הגפנים היו רדומות עדיין בסופו של החורף, גזומות קרוב לאדמה, כל גפן עתיקה נראית כמו ידו המכווצת מכאב של מי שנקבר באדמה בעודו בחיים. רצית פרובאנס, הנה פרובאנס, אמר דנקנר, יש עוד משהו שאני יכול לעשות בשבילך?
דנקנר טוען שאנשים כמוני מפריעים לזרימה האקולוגית של צרפת ומהווים סכנה גדולה לעצמם ולזולתם, ללא הדרכתו. הוא אינו גורס שאינני מנומס מספיק וכי מילים כמו תודה, בבקשה, ותודה מאדאם, מילים שהצרפתים חיים לאורן, אינן שגורות בפי. המחשבה שאעליב על לא עוול בכפה בעלת מסעדה באורנז', ליון, דיז'ון או אפט, מעוררת בו חלחלה.
כאשר סיפרתי לו שאני נוסע להתחקות אחר עקבותיו של פיטר מייל בפרובאנס, הוא הודיע לי בטלפון: אל תזוז, אני תכף מגיע, ניפגש ליד הקפוצ'ינו.
כאשר סיפרתי לדנקנר שאני נוסע להתחקות אחר עקבותיו של פיטר מייל בפרובאנס, הוא הודיע לי בטלפון: אל תזוז, אני תכף מגיע, ניפגש ליד הקפוצ'ינו
הספר היחיד שגרם לי לחוש קנאה עזה בשנים האחרונות, נקרא "שנה בפרובאנס"; פרסומאי בריטי בן ארבעים ומשהו, פיטר מייל שמו, עזב את לונדון הדולפת והאפורה, נטש את עולם תחתוני הנשים והבשמים, וקנה בית בחבל פרובאנס בדרום צרפת. אני מניח שהיו למייל כמה לירות אנגליות שמהן ארג רשת בטחון כלכלי ליום סגריר, אבל היה לו גם רעיון נפלא בפשטותו: לתעד את השנה הראשונה שלו ושל אשתו בפרובאנס. כה אלמנטרי. כה גאוני.
כפליט של עולם הדימויים היאפי, ידע מייל מה גורם ליאפים צמרמורת כמעט מינית. בית בפרובאנס, למשל. הבעיה של יאפים היא שהם רוצים למשש, לשתות, לאכול וללקק את החיים. יאפים הם מקדמי האסתטיקה של המגע הפיזי. הם יודעים שכנסיית נוטרדאם בפריז חשובה מכל היבט, אבל הם מעדיפים לדבר עם מאדאם שמוכרת גבינות בבוטיק קטן ממול.
אם יש משהו שגורם ליאפים לבכות, זה דיבור מעשי על בית בחבל ארץ אירופי מרתק בעל מסורת עתיקת יומין של כבישת שמן זית בתולי, עשיית יין טוב, יישון חומץ בלסמי וגיבון גבינות עיזים ריחניות ומכוסות עובש.
אם יש משהו שגורם ליאפים לבכות, זה דיבור מעשי על בית בחבל ארץ אירופי מרתק בעל מסורת עתיקת יומין של כבישת שמן זית בתולי, עשיית יין טוב, יישון חומץ בלסמי וגיבון גבינות עיזים ריחניות ומכוסות עובש
יאפים שעשו ממון רב תוך כדי שימוש בטלפון סלולרי, רוצים לפרוש בגיל צעיר יחסית לווילה משלהם בטוסקנה, אומבריה, נורמנדי, בורגונדי או פרובאנס. מעטים הם הצעירים המבוססים כלכלית ותאבי פינוק, המתדפקים על משרדי "בנה ביתך" בגליל.
מצוידים בהבנה מעמיקה של החלום הפוסט-יאפי, יצאו מייל ואשתו לפרובאנס כדי למצוא את האושר ואת חיי הנצח השלווים בליבו של ערש הכולסטרול הצרפתי.
פיטר מייל, כדי להסיר ספק, איננו סופר גדול. "שנה בפרובאנס" הוא לטעמי הכדור הבודד שהיה לו בקנה. בהמשך דרכו הספרותית, אחרי הצלחתו המסחררת והמדהימה של "שנה בפרובאנס", נדחק מייל לכתוב ספר המשך אחד, "תמיד פרובאנס" שמו, אחריו בא ספר על פריטים יקרים בחיינו, ורומן בשם "מלון פאסטיס".
קראתי את כולם ואני קובע בביטחון מלא שמייל לא חזר להומור הבריא, ליכולת התיאורית, לצבע ולפולקלור המוצלחים של "שנה בפרובאנס". ספרים תיעודיים טובים נובעים מתוך התנסות אמיתית. ההתנסות הזאת מיצתה את עצמה בספר הראשון. זהו הישג לא מבוטל כשלעצמו, כי הוא גרם ללא מעט כותבים החונים על הגבול הדק המבדיל בין עיתונות לספרות, לחוש בטלנים, זנוחים ולא מוכשרים.
רק רגע אחד, אמרו לעצמם עיתונאים חשובים שיכולת הכתיבה שלהם מוכחת ומתועדת, איך לא חשבנו על זה קודם. אבל פיטר מייל חשב על כך היטב, והתוצאה מתגלגלת כעת בעולם בשבע-עשרה שפות שונות ובמיליוני עותקים. כל מהדורה חדשה ממיטה על פרובאנס – אתר תיירות שוקק חיים גם לפני מייל – התנפלות של תיירים החורשים את כבישיה הצרים במכוניות שכורות כשאפיהם תחובים בעותק ממורט של "שנה בפרובאנס".
כל מהדורה חדשה ממיטה על פרובאנס – אתר תיירות שוקק חיים גם לפני מייל – התנפלות של תיירים החורשים את כבישיה הצרים במכוניות שכורות כשאפיהם תחובים בעותק ממורט של "שנה בפרובאנס"
"שנה בפרובאנס" לא נכתב כמדריך תיירים. אין בו מפות, מרחקים, כתובות מדויקות ומספרי טלפון. אבל הוא מושך ומסעיר יותר ממדריך שגרתי, מכיוון שהוא נכתב מליבו של הקיום הפרובנסלי וגיבוריו הם השרברב האזורי, הרצף, צייד הכמהין, האופה מהכפר הקטן, מאדאם ומסעדתה הקטנה מול תחנת הרכבת והאיש שנותן שירות לבריכת השחייה.
לא תמצאו בספר יותר מעשר מסעדות המוזכרות בשמן, לא כולן עם מראה מקום מדויק. יש שלושה-ארבעה בתי קפה, שני שווקים, וכמה מילות ביטול ארסיות על דרום פרובאנס והקוט ד'אזור, אזור מוכה תיירות קיץ אגרסיבית הכולל את הערים מרסיי, ניס, קאן וסאן-טרופה.
מהר מאוד הבין מייל כי מה שיש לו למכור זה את סיפורו האישי, כבריטי המעורר חיוך אצל שכניו, המבקש לשפץ את ה-MAS, בית החווה העתיק שרכש, ומתמודד עם האקלים, קשיי השפה, המנטליות המקומית, סגנון החיים, האיטיות המעצבנת, הפסקות הצהריים הארוכות ועולמו המופלא של הבאגט.
כאשר הבין מייל מה יש לו ביד, הוא חילק את ספרו לשניים-עשר חודשי השנה, כל חודש ואירועיו הפרטיים והשכונתיים, ובתוכם שזר סיפורים ומעשיות שכולם נוגעים בו ישירות ובמאמץ שלו להיקלט בפרובאנס כבנה האהוב.
כאשר הבין מייל מה יש לו ביד, הוא חילק את ספרו לשניים-עשר חודשי השנה, כל חודש ואירועיו הפרטיים והשכונתיים, ובתוכם שזר סיפורים ומעשיות שכולם נוגעים בו ישירות ובמאמץ שלו להיקלט בפרובאנס כבנה האהוב
הספר מתחיל בחורף ומסתיים בחורף, והדרמה הגדולה ביותר המתרחשת בו, היא הניסיון לחמם בהסקה מרכזית, באדיבות מיסייה מניקוקי, את בית החווה הקר והטחוב. זוהי דרמה קטנה, אישית אך גם אוניברסלית, כי מניקוקי אינו שונה משטוקס, האינסטלטור של אפרים קישון.
מה שהופך את "שנה בפרובאנס" לחוויה המשגעת את כל העולם, היא העובדה שמייל עובר את תלאות השיפוץ וצינורות המים המפוצצים, בליבו של חבל ארץ הטובע במשמניה המובחרים ביותר של צרפת ההדוניסטית. הקליינט הקלאסי של "שנה בפרובאנס", אינו מתרסק על האירוע שבו מבשלים מייל ואשתו ארוחת ערב בקור מתחת לאפס כשהם לבושים בשלושה מעילים ומחכים לשווא למיסייה מניקוקי שיגיע כאשר יסתייע.
הקליינט של הספר המוצלח הזה, מרחרח את הדפים כדי לחפש בו עקבות של שמן זית מקומי מובחר, לקרוא תיאור מדויק של ארוחת קבלת הפנים ב"לה סימיאן" בכפר הקטן לאקוסט, הלוא הוא מקום מגוריו של המרקיז דה סאד. גם כאשר הצוענים באזור גונבים כל דבר שאינו מעוגן לרצפה, מתמקד מייל בחוויות הקולינריות המרגיעות את עצביו המרוטים של היאפי.
כאשר הגענו לפרובאנס היו פיטר מייל ואשתו בשליחות בת שלושה חודשים ביפן. הסוכן הספרותי שלו טען בתוקף שמיסטר מייל עדיין מתגורר בפרובאנס, כמובטח, ושלא מדובר בתעלול שיווקי שנועד לשוות לפרובאנס דימוי של גן-עדן עלי אדמות.
אני מנחש שמייל יחזור מיפן עם ספר שאולי ייקרא "שלושה חודשים בקיוטו", ספר שיפתח צוהר לעולמם המופלא של אוכלי הסושי והסשימי, ספר שהוא להיט טרם שנכתב. מייל הבין שאנשים אוהבים מישהו שאורז להם חבל ארץ באריזת מתנה. תיירים אינם אוהבים להמציא את העולם. מההיבט הזה מגיע למייל לפחות בול צרפתי נושא את דיוקנו ושניים-שלושה בולוואר-מייל בערי פרובאנס הגדולות.
מייל ואשתו התאהבו במאס ישן הניצב על גבעה המשקיפה על הכביש הצר המחבר את הכפרים הזעירים מנרב ובונייה. מייל איננו נדיב במסירת תיאור מדויק של ביתו, ומכיוון שסוכנו מסר לנו שמייל ביפן, החלטנו שלא להתייצב ליד הגדר המפורסמת שאנשים תוחבים בה פתקים כמו בכותל. הסתפקנו ברחרוח מזורז בסימנים הגיאוגרפיים שפיזר מייל בספרו.
מייל איננו נדיב במסירת תיאור מדויק של ביתו, ומכיוון שסוכנו מסר לנו שמייל ביפן, החלטנו שלא להתייצב ליד הגדר המפורסמת שאנשים תוחבים בה פתקים כמו בכותל
על תיאור הבית, לטובת היאפים חובבי בית קיץ באירופה, אינני רוצה לוותר.
"הבית התנוסס מעל הכביש הכפרי העובר בין שני הכפרים העתיקים, שוכני הגבעות, מנרב ובונייה, בקצה שביל עפר העובר בין עצי דובדבן וגפנים. היה זה MAS, או בית חווה, שנבנה מאבן מקומית אשר מאתיים שנות רוח ושמש שיוו לה גוון שבין דבש בהיר ואפור בהיר. הוא התחיל את קיומו במאה הי"ח כחדר אחד, וכדרכם האקראית של מבנים חקלאיים, צמח כדי להכיל ילדים, סבתות, עזים וכלי עבודה, עד שהפך לבית לא סימטרי בן שלוש קומות.
"הכול היה בו איתן. המדרגות הלולייניות שטיפסו ממרתף היין עד לקומה העליונה נחצבו מלוחות אבן עבים. הקירות, מהם בעובי מטר, נועדו לעמוד ברוחות המיסטרל, אשר בכוחן, כמאמר המקומיים, לתלוש אוזניו של חמור. אל צידו האחורי של הבית הייתה מחוברת חצר סגורה, ומעבר לה בריכת שחייה מאבן מולבנת. היו שלוש בארות, עצים מוצלים ותיקים וברוקים ירוקים דקים, משוכות של רוזמרין, עץ שקד ענקי. בשמש אחר הצהרים, כשתריסי העץ מוגפים-למחצה כמו עפעפיים מנומנמים, אי אפשר היה לעמוד בפני קסמו".
על המבקרים הטרחניים המקשקשים במגוון שפות זרות, שאינם מפסיקים לפקוד אותו, כתב מייל:
"לפעמים זה קצת פחות נפלא למצוא את הקורא על סף הבית, הספר בידו ולשונו משורבבת לכוסית או שתיים – זה מחמיא, אבל לעיתים כה צפוי שלא פעם נתפסתי ממש בלי מכנסיים. חתימה על ספרים כשאני נוטף מים מן המקלחת ולבוש במגבת הייתה התנסות חדשנית בשבילי…עד 1992, אומרים המקומיים, פרובאנס תבסס את מעמדה כקליפורניה של אירופה. אני מקווה שטעות בידם. החיזיון מעלה לעיני רוחי שותי-מים מכורים לדיאטה באימוניות סריג פסטליות, טלפונים אלחוטיים ליד הבריכה וג'אקוזים בסגנון פרובנסלי אותנטי לצד מגרש טניס".
פיטר מייל נחשב לקדוש בפרובאנס, למרות שמאחורי גבו, ולא לציטוט, ממלמלים מסעדנים נרגנים כי הספר המצליח הזה הפר את השלווה הפרובנסלית הפלגמטית שעשתה את האזור הזה לכר הדשא הירוק שהוא.
פיטר מייל נחשב לקדוש בפרובאנס, למרות שמאחורי גבו, ולא לציטוט, ממלמלים מסעדנים נרגנים כי הספר המצליח הזה הפר את השלווה הפרובנסלית הפלגמטית שעשתה את האזור הזה לכר הדשא הירוק שהוא
מיסייה גו, למשל, שהביסטרו הקטן שלו ושל מאדאם גו בסמטת פרדריק מיסטרל בעיר אקס אן-פרובאנס, הפך לאתר אכילה פולחני, אמר כי מייל אכל אצלו פעמיים בלבד. בפעם השלישית הוא כבר הביא את מהדורתו האנגלית של הספר והקדיש אותו בחום רב למאדאם ולמיסייה גו.
אנחנו יודעים, למשל, שמבקר המסעדות של ה"ניו יורק טיימס", כותב ביקורת רק אחרי שלושה ביקורים. כדי להכניס מסעדה לספר, נראה לנו שצריך לגור בה חודשיים. אבל העולם שבו אנו חיים היום, הוא עולם של איכות חמקמקה. לאף אחד כבר אין זמן להרים את המכסים במטבחו של גו.
אני מתחיל באקס אן-פרובאנס, כי דבר ממה שידעתי על החיים לא הכין אותי ליופיה השלו של עיר האוניברסיטאית הזו. אין טעם לבלבל לקורא את המוח בסמטאות הצרות המתפתלות בגבן אל השדרות הגדולות, שם חבויים הבוטיקים היפים, חנויות האוכל, המאפיות, הקצבים ומשחיזי הסכינים.
אני מבקש להתמקד בחמישים המטרים הבודדים – ספרתי – המפרידים בין בית-הקפה המיתולוגי "דה גארסון" בקור מיראבו, ובין "שה גו" בסמטת מיסטרל. בכל מה שקשור לתיאור אקס אן-פרובאנס, אין למייל מתחרים.
קשה להתחקות אחרי מייל בפרובאנס. הוא אינו אוהב לחלוק בטוב הארץ ומשמניה עם תיירים שמידותיהם אינן זהות לשלו. הוא אינו רוצה שעדר של תיירים גרמניים שאפיהם הצרובים מכוסים במגינים פלסטיים לבנים, יטילו מצור על מיסיה גו ודומיו. לכן חושף מייל את הידוע מראש ומגיע לידי ביטוי במדריכי התיירות הרשמיים של צרפת, מישלן וגו-מיו, ומקמץ בפרטים מזהים את אתריו הפרטיים.
אבל דנקנר ואני, גיבורי העיתונות החוקרת, לא הרפינו. מצאנו את הראוי למציאה, ביקרנו בכל חור קטן בהרי הלוברון שפיהוק אחד גורם לך לחלוף דרכם מבלי לשים לב, ותפסנו את מייל בבלופים הקטנים של המקצוע, כמו גם בצד היפה והאינפורמטיבי שלו.
דנקנר ואני, גיבורי העיתונות החוקרת, לא הרפינו. מצאנו את הראוי למציאה, ביקרנו בכל חור קטן בהרי הלוברון שפיהוק אחד גורם לך לחלוף דרכם מבלי לשים לב, ותפסנו את מייל בבלופים הקטנים של המקצוע
קודם ישבנו בבית הקפה "דה גארסון", מחופשים לאנשי העולם הגדול מאחורי ה"הרלד טריביון", כוסות קפה אקספרס וסיטרון פרסה (מיץ לימון סחוט טרי עם מים בקנקן וסוכר ליד), ושתינו בצמא את האווירה ואת קרני השמש המחממות. המעלות, אגב, לאלה שהילכו עלינו אימים עם קור גדול, לא ירדו מעשר ולא עלו מעל שמונה-עשרה.
הבעיה של תיירים שמזדמנים ל"דה גארסון" היא, שגברים היושבים בו בגפם נאלצים לכבות את שריפת ההורמונים המשתוללת בגופם בכוסות רבות של פאסטיס משכך כאבים. גם מייל עמד על התופעה החשובה הזאת המאפיינת את הקור מיראבו, ומכיוון שהיה לו יותר זמן לכתיבה, הוא התעמק בנושא ושכלל את תיאור הסטודנטיות הצעירות המגיעות לבית הקפה לארבעה חלקים: ההגעה, הכניסה, הנשיקה הטקסית ונימוסי השולחן.
כל מה שהוא כותב על "דה גארסון" הוא התורה מסיני:
"התקרה גבוהה, ועשן של מיליון סיגריות טיגן אותה לגוון קרמל. הבר עשוי נחושת קלה, השולחנות והכיסאות בוהקים בזכות החיכוך באינספור ישבנים ומרפקים, ולמלצרים יש סינרים ופלטפוס. המקום אפלולי וקריר, נועד להרהר בו על כוסית בנחת, וישנה המרפסת שעליה מתרחשת ההצגה האמיתית".
כאשר הרמנו עיניים עצלות אחרי שעתיים – ואני מודה שזה לא היה קל להתבטל שעתיים תמימות ולהאזין לרחשיו של הרחוב – ראינו את השלט הקטן, הבולט מתוך הסמטה ממול, "שה גו". היה כבר זמן לארוחת צהריים, אז חצינו את הקור של מיראבו ונכנסנו לביסטרו קטן וביתי.
"יש באקס מסעדות גדולות יותר, מקושטות יותר ויוקרתיות יותר מבחינה גסטרונומית", כותב מייל, "אבל מאז תפסנו מסתור אצל גו ביום גשם אחד, שבנו וחזרנו אליו בכל פעם (כאמור, פעמיים; ר.מ.). גו עצמו חולש על האולם – גבר לבבי ורועש, בעל השפם הרחב, המטורזן, השופע והשאפתני מכל מה שראיתי מימי, שפם הנאבק בחוק הכובד ובתער ובמאמציו הלא נלאים להתלכד עם גבותיו של גו".
אנחנו היינו כותבים את זה אולי טוב ומדויק יותר, בעיקר מכיוון שאיננו רומנטיקנים חסרי תקנה כמו מייל. כשאנחנו רואים צרפתי מטורזן הבז ללא מפורסמים, אנחנו מעדיפים לקרוא אותו לסדר. אבל אנחנו, בניגוד למייל, לא גרים בפרובאנס.
חוץ מלירוק עלינו בבוז, עשה מיסייה גו הכול כדי להבהיר לנו שאת השולחן הפינתי שתפסנו ליד הגריל הפתוח הוא ייעד לאישיות מפורסמת מסדר-גודל של הזמר ג'וני האלידיי, שצילומים רבים מדי שלו, מחובק בידיו העבות של גו, מכסים את קירות המסעדה. כמו בכל אתר המוזכר בספרו של מייל, גם בכניסה למסעדה של גו ממוסגרים בתא מיוחד העמודים הרלוונטיים מהספר, כשהם מודגשים בצהוב זרחני.
האתרים שעליהם כתב מייל הפכו זה מכבר למקדשים ניאו-פאגניים שעשרות אלפי תיירים סוגדים בהם. דעתם של הצרפתים על הגרמנים, למשל, ידועה ומתועדת, ומסעדנים כמו גו לעולם אינם יודעים מי הם הזרים מכורכמי הפנים המלהגים בשפה גרונית.
האוכל היה נפלא: למנה ראשונה אכלנו פרוסות חצילים דקות שנפרסו לאורכו של החציל ונאפו בתנור עם שבבים דקיקים של גבינת פרמזן. אני אכלתי נתח לא שמן של טלה שנצרב על אש פתוחה ועליו נערמה תלולית מרגשת של פטריות מוריי טריות וכמהין שחורות. דנקנר אכל דג דוראד שנותח בידי אמן ליד השולחן, ובכה בין הביסים.
אני אכלתי נתח לא שמן של טלה שנצרב על אש פתוחה ועליו נערמה תלולית מרגשת של פטריות מוריי טריות וכמהין שחורות. דנקנר אכל דג דוראד שנותח בידי אמן ליד השולחן, ובכה בין הביסים
במערכת הרמקולים התנגן בווליום הנכון לא אחר מאשר האנפלגד של אריק קלפטון בלולאה אינסופית. גם היין היה נפלא ואפילו גו הפשיר מעט במהלך הארוחה. בסופה של הארוחה התפתחה לשיחה קטנה עם דנקנר. אמנון שאל לשלומו של פיטר מייל, שאלה שגרמה לגו לרוץ אל ארון היין הכבד ולהוציא מתוכו עותק משומש של "שנה בפרובאנס" ולהראות לנו את ההקדשה הנמלצת.
גו תיאר בפנינו את מייל, את הליכותיו הנעימות ואת צניעותו, במונחים שהיו גורמים לקדושים להתהפך בקברם. כאשר הסברנו לו שאנחנו הסיירים שנשלחו מישראל לפני צאתה לאור בעברית של מהדורת פרובאנס נוספת, נכנס גו לאקסטזה.
הוא הזמין מיד את מאדאם גו לשולחננו, והשניים החלו מתחרים ביניהם מי ימזוג לנו יותר מאר, הגרסה הפרובנאסלית לגראפה האיטלקי, משקה מסדיר עיכול בכוס בגודל של אצבעון.
או-לה-לה, אמרו בני הזוג גו, כעת מחכה לנו פלישה של ישראלים. אני מקווה שיבואו בלי טנקים, התבדח גו על חשבון המזרח התיכון. ראינו עליו שהוא מצטער שלא זלף בעצמו על כל המנות שאכלנו שמן זית מקומי מתובל, כפי שעשה לאורחים המכובדים האחרים, אבל על עוונו זה כיפר במזיגות תכופות של המאר.
דנקנר והגואים ליהגו דקות נוספות, וכאשר קמנו ללכת, התנפלה עלינו מאדאם גו בנלסון כפול מקדימה וגררה אותנו לשלוש נשיקות על לחייה. כך עמדנו, זרים ומוזרים, בביסטרו הקטן והיפה הזה, ונישקנו את מאדאם גו על לחייה הריחניות שלוש פעמים, אף לא פעם אחת פחות.
כשקמנו ללכת, התנפלה עלינו מאדאם גו בנלסון כפול מקדימה. כך עמדנו, זרים ומוזרים, בביסטרו הקטן והיפה הזה, ונישקנו את מאדאם גו על לחייה הריחניות שלוש פעמים, אף לא פעם אחת פחות
הבעיה עם פרובאנס, כמו עם כל צרפת, שהתיירות הכתיבה לצרפתים את אורחות חייהם. יש להם עונה ואוף-עונה, ומי שנקלע לאוף-עונה, שזה הזמן היחיד לבקר בפרובאנס, לוקח את הסיכון שהמקומות הנפלאים שאותם מתאר מייל, יהיו סגורים או בשיפוצים. כמות התיירים שטוחנת את המסעדות המוזכרות בספר כה גדולה, שמחוץ לעונה נאלצים בעלי הבית לסגור ולשפץ כדי להתכונן לגל הבא.
כך קרה, שאחרי שקראנו על מסעדה נשגבת, "האוברז' דה לה לוב", בכפר בו שחבוי בהרים מרחק 15 קילומטר נסיעה מבונייה על שביל הרים פתלתל שבו אתה נאלץ לרדת לשוליים מדי פעם כדי לעשות מקום לדה-שבו של האיכר, הגענו אליה בדיוק כשהנגרים החלו לנסר את הקורות של גגה החדש.
הסתובבנו נפולי פנים, קוראים פרקים נבחרים מתיאורו של מייל את מוריס השף, שמגיש ב-110 פרנק לבבות ארטישוק, סרדינים קטנטנים מטוגנים ברביכה, טאבולה מבושם, מחית בקלה, פטריות מוחמצות, קלמרי קטנים, טאפנד, בצלצלים ברוטב עגבניות טריות, סלרי ופולי חומוס, צנוניות ועגבניות שרי וצדפות קרות, ופרוסות טלה ורדרדות עם שיני שום שלמות.
המאפייה המפורסמת ביותר בפרובאנס, "שה אזואה", הבולנז'רי בקאוויון, הייתה סגורה ביום שבו נחפזנו בבוקר קריר ופריך כדי להתפלש בה עם המקומיים במיני מאפה טריים עם קפה בחלב. מאדאם נחמדה בחנות הספרים הסמוכה חייכה, לא בלי זדון, והסבירה שמאדאם אזואה לא פתחה היום. מסעדת "לה סימיאן" בלאקוסט, שגם בה מדבר מייל גדולות ונצורות, הייתה סגורה לחופשה שנתית.
מאדאם נחמדה בחנות הספרים הסמוכה חייכה, לא בלי זדון, והסבירה שמאדאם אזואה לא פתחה היום. מסעדת "לה סימיאן" בלאקוסט, שגם בה מדבר מייל גדולות ונצורות, הייתה סגורה לחופשה שנתית
זה המקום להמלצה חמה: יש להיזהר עם מייל. הוא לא כתב מדריך. הוא גר בפרובאנס, ואם המאפייה סגורה היום, הוא יחזור מחר. אתם ואנחנו לא. כיוון שהמקומות שריתקו את מייל אינם מופיעים במדריכים המסודרים לאזור, גם להצליב מקורות אינפורמציה אינכם יכולים.
את "קפה דה פרוגרה" במנרב לקחנו כפרויקט אישי צמוד. באותו שלב של השיטוט המבורך שלנו בפרובאנס, פיתחנו מעין דחייה קלה מעולמו הרוחני של מייל.
מייל מתאר את בית הקפה המרופט הזה כאתר שבו מתנהל מסחר עירני בכמהין שחורות, הזהב המקומי. לפי תיאורו, ציפינו למצוא שם איכרים סמוקי לחיים מפשפשים בממחטות בד, שוקלים את הכמהין על מאזניים מאולתרים ורוכשים אותן באלפי פרנקים. לא כמהין ולא בטיח.
"קפה 'דה פרוגרה' עושה מאמץ עקבי ומוצלח שלא להיות ציורי ונראה כמו סיוט בלהות של מעצבי פנים", כותב מייל, "עם שולחנות וכיסאות מתנודדים ולא תואמים, צבע שמן קודר ובית-שימוש המתיז ומגרגר לעיתים קרובות וברוב רעש סמוך לארון גלידה עלוב. הבעלים זעפן וכלביו מדובללי פרווה במידה שלא תתואר.
"ואולם מן המרפסת המזוגגת, הסמוכה לבית-השימוש, נשקף נוף רחב ומדהים, ונעים לשתות שם בירה ולהתבונן במשחק האור על הגבעות והכפרים המשתרעים הרחק לעבר האלפים הנמוכים. שלט כתוב ביד מזהיר אותך שלא להשליך בדלי סיגריות מן החלון, בעקבות תלונות מיושבי המסעדה הפתוחה שמתחתיו, אבל כל עוד אתה ממלא אחר החוק הזה, איש לא יטריד אותך. הקבועים יושבים בבר, ה-Terrasse (המרפסת) נועדה לתיירים, וביום א' של הפסחא היא הייתה גדושה".
"שלט מזהיר שלא להשליך בדלי סיגריות מן החלון, בעקבות תלונות מיושבי המסעדה הפתוחה שמתחתיו, אבל כל עוד אתה ממלא אחר החוק הזה, איש לא יטריד אותך"
כיוון שדנקנר ואני איננו נמצאים בעיסוק של הפיכת קלישאות למיתוסים ויצירת חארקטרים מאנשים שאינם מודעים כלל להיבט המיתולוגי של ההר, יש להודות כי מבחוץ, וגם מבפנים, נראה "קפה דה פרוגרה" כמו מאורת הבירה הנחותה ביותר שאפשר למצוא ברחוב אלנבי בתל-אביב. משהו כמו מאורת הבירה של "מתי המקלל" בשוק לוינסקי.
בחרנו ב"קפה דה פרוגרה" כמשל, גם אנחנו מבינים דבר או שניים ברקמתן של מילים למעשה טלאים צבעוני ומכשף, והייתה לנו תחושת בטן טובה שדווקא כאן, בפסגת אף מקום בליבו של אין כלום, מתח מייל את שרירי הפרוזה שלו מעבר ליכולתו.
אף שאיננו מהזן המתייפח מול נוף קדומים מסעיר ואיננו נוהגים להיטפל למקומי טרוד בעיסוקיו כדי שילחץ על הכפתור של הניקון כאשר נגיד לו עכשיו, נאלצנו להודות שמהטראסה התוחמת את מגרש החנייה הקטן של הקפה והמסעדה שמתחתיו, נראתה פרובאנס כמו כל מה שאמרו עליה.
אף שאיננו מהזן המתייפח מול נוף קדומים מסעיר, נאלצנו להודות שמהטראסה התוחמת את מגרש החנייה הקטן של הקפה והמסעדה שמתחתיו, נראתה פרובאנס כמו כל מה שאמרו עליה
מה שעשה מייל לפרובאנס, ואלה הם הפרובנסלים שצריכים להגיד אם זה טוב או רע, זה להפוך את חבל הארץ הציורי והדשן הזה למין מיתוס קולינרי, דמוגרפי, טיולי וגיאוגרפי, כאילו טוב כל העולם ודבשו מוצו בחלקת אדמה ירוקה אחת.
דלתו הפתוחה של "קפה דה פרוגרה" הדיפה ריח גוף סמיך של גברים, בשל מדי לטעמי. הבר עצמו היה אפלולי, עם שני גברים משופמים ומאפירים ששמרו עליו ומילאו את כוסותיהם של מספר מקומיים שנשענו עליו מהצד המשלם. מבעד לאפלולית ניתן היה לראות את האור הבהיר שבקע מהמרפסת המוזכרת אצל מייל.
המקומיים שעמדו ליד הבר הביטו בנו בערך כמו שהביטו בני האפאלצ'ים בברט ריינולדס וחבורתו ב"גברים במלכודת". הם היו נציגי הזן שבעולם הישן נהגו לחשוד שהם בני דודים שהתחתנו בנישואי קרובים במשך דורות רבים.
אף אחד לא היה מגולח, לא היה נעים לעבור על פניהם עם הז'קט הלבן של דנקנר והמצלמה המקשקשת על כתפי. אבל עברנו והגענו למרפסת המפורסמת, ניגבנו עם המרפקים מקום להניח עליו את המישלן, והזמנו שני פאסטיס.
אני אוהב את ריח האניס של הפאסטיס ואת הענן הלבן שנוצר כאשר מוסיפים לו מים, אבל הבקבוקון שבו הוגשו המים היה נקי כנראה בימים שמייל ערך את התחקיר שלו. צפו בו כל מיני חלקיקים שאולי הם חלק בלתי נפרד מעולם המים הפרובנסלי, ואולי לא, והרגשנו מסוקסים ואמיצים מאד כששתינו ממנו.
אני אוהב את ריח האניס של הפאסטיס ואת הענן הלבן שנוצר כאשר מוסיפים לו מים, אבל הבקבוקון שבו הוגשו המים היה נקי כנראה בימים שמייל ערך את התחקיר שלו
למרות החיבה הגדולה שלי לפאסטיס, יש לו בשעת בוקר, תחת שמש חמימה, תכונה של רכבת אקספרס. הוא מזנק לראש ולופת אותו באצבעות קרות.
מה יש להגיד על מייל כאשר בודקים אותו מקרוב?
קודם כל, אנחנו לא התיירים הממוצעים ששוטפים את פרובאנס עם צאתה של מהדורה לועזית נוספת של "שנה בפרובאנס". גם אנחנו יודעים מה צריך לעשות עיתונאי כדי לעבות סיפור רזה כך שיהפוך לקלישאה רבת-מכר. מישהו אחר ממייל היה אומר על "קפה דה פרוגרה" שזה מקום נורא, מלוכלך ודוחה, מלא אנשים לא סימפטיים, עם אוכל איום אבל עם נוף נפלא. זו הרי האמת.
אבל כאשר אתה חורש אזור גדול כמו פרובאנס, ויש לך שנה בלבד, ונקודת המוצא שלך היא המקום שבו קנית ושיפצת את ביתך החדש, אינך יכול לבקר בכל כפר קטן בחבל הארץ הענק הזה. יש לך זמן מועט, עבודה רבה, וכל מקום שאליו אתה נקלע, חייב להזין את המלתעות הפעורות של המחשב הנייד שלך. כך נולדים מיתוסים.
אם כבר הגעת ל"קפה דה פרוגרה" וראית שבעצם באת אל לב המאפליה הריאקציונית ואל מאחז של בוחרי לה-פן, אתה מפיק ממנו את המקסימום.
לא אכלנו ב"קפה דה פרוגרה", כי זו הייתה שעה מוזרה, שעת בין הארוחות, אבל ישיש סמוק פנים אחד שהגיע אחרינו ונאלץ לאכול דברים רכים במיוחד בגלל קריסה מסיבית של ערכת השיניים שלו, ליטף בנימוס את הכלבים של בעל הבית ואחר כך ליחך אבוקדו שחור שהיה חצוי לאורכו ומוקרם בגבינה צהובה מקומית. אני מניח שזה היה טעים, אף שלאבוקדו יש נקודת שבירה נמוכה יחסית בחימום.
אבל כאשר אשתו הגיעה בצליעה ושמה לפניו את הטריפ (מעיים), טבולים ברוטב עגבניות סמיך, אכל הזקן את המנה החלקלקה הזאת בשקיקה, וגם הרטיב אותה ביין רוזה צעיר מקומי שהבוקה שלו הגיע עד אלינו.
הסיכום שלנו לגבי "קפה דה פרוגרה" כמשל היה, שפיטר מייל כותב את מה שהוא רואה, שהוא רואה לא רע, שיש לו חוש הומור אבל הוא נוטה לייפות – כמו שלרוב קורה למומרים – את הדת החדשה שאליה הצטרף אחרי שנימול בגיל מבוגר יחסית.
הסיכום שלנו לגבי "קפה דה פרוגרה" כמשל היה, שפיטר מייל כותב את מה שהוא רואה, שהוא רואה לא רע, שיש לו חוש הומור אבל הוא נוטה לייפות – כמו שלרוב קורה למומרים – את הדת החדשה שאליה הצטרף
מייל קורא לעיר קאוויון, בה ביקרנו, "שיקגו של פרובאנס", אבל אותנו היא הרשימה דווקא בשקט הנפשי הגדול שלה, בחייכנות של תושביה ובמראה עוצר הנשימה של הרי הלוברון הגיריים המתנשאים מעליה במצוקים תלולים.
בפרובאנס נושבת רוח עיקשת ואימתנית, שאינה שונה באפקט המרושע שלה מרוחות הסנטה-אנה הנושבות בלוס-אנג'לס. לרוח קוראים מיסטרל:
"כבר שמענו סיפורים על המיסטרל. היא הוציאה בני אדם ובעלי חיים מדעתם. היא נחשבה לנסיבה מקלה בפשעים אלימים. היא נשבה חמישה-עשר ימים רצופים, עקרה עצים, הפכה מכוניות, ניפצה חלונות, הפילה גברות ישישות לתוך תעלות ניקוז, ריסקה עמודי טלגרף, עברה דרך בתים ביבבה של רוח רפאים קרה וקודרת, כשהיא זורעת La Grippe (שפעת), מריבות משפחתיות, היעדרות מן העבודה, כאבי שיניים, מיגרנות – כל בעיה בפרובאנס שאי אפשר היה לתלות בפוליטיקאים, נתלתה ברוח הנוראה, שהפרובנסלים דיברו עליה במין גאווה מזוכיסטית".
על האוכל, כרטיס הביקור המעוטר זהב של פרובאנס לעולם, כותב מייל:
"המזון המהולל של פרובאנס הוא מזון של קיץ – מלונים ואפרסקים ואספרגוס, קישואים וחצילים, פלפלים ועגבניות. איולי וסלטים מונומנטליים של זיתים ואנשובי וטונה וביצים קשות ותפודים דשנים פרוסים על מצע חסה רבגונית ונוצצת משמן, גבינות צאן טריות – אלה היו הזיכרונות אשר שבו לענותנו בכל פעם שהבטנו במבחר המדולדל והכמוש המוצע בחנויות אנגליות.
"כלל לא עלה על דעתנו שיש תפריט חורף, השונה כליל אבל לא פחות ערב לחיך. במזג אוויר קר אוכלים בפרובאנס מאכלי איכרים. הם נועדו להיצמד אל צלעותיך, לחמם אותך, להעניק לך כוח ולשלוח אותך למיטה בבטן מלאה".
בארוחת הערב הראשונה שלו בפרובאנס, ארוחה שהייתה גישוש ראשוני מצד המקומיים לברר אם מייל מוכן להניח להם להמשיך ולעבד את כרם הגפנים בחצרו האחורית כדי לא לפגום בתפוקת היין של הקואופרטיב האזורי, הרשימו השכנים את לב המיילים עם המטעמים הבאים:
"בפתיחה הוגשה פיצה מתוצרת בית – לא אחת, אלא שלוש: אנשובי, פטריות וגבינה, וחובה הייתה ליטול פרוסה מכל אחת. אחר כך נוגבו הצלחות בפיסות שנתלשו מכיכרות באורך חצי מטר באמצע השולחן, והמנה הבאה הופיעה.
"היו פטה של ארנב, חזיר וקיכלי. הייתה פשטידה גבשושית על בסיס חזיר, מתובלת ביי"ש, היו Saucissons (נקניקים) מנוקדים בפלפלים שחורים. היו בצלצלים מתוקים שרויים ברוטב עגבניות טריות. שוב נוגבו הצלחות והובא ברווז.
"הפרוסות הדקיקות, המופיעות ערוכות כמניפה בעיטור רוטב אלגנטי על שולחנות הנובל קוויזין המעודן – לאלה לא נראה זכר. אנחנו קיבלנו חזות שלמים, כרעיים שלמים, מכוסים מיץ כהה ופיקנטי ומוקפים פטריות בר.
"אנשים המעבדים את האדמה נוטים יותר לאכול היטב בצהריים ובמשורה בערב, הרגל בריא ונבון, ולגבינו – כמעט בלתי אפשרי. גילינו שאין כמו ארוחת צהריים טובה לעורר בנו תיאבון לארוחת ערב".
אחרי יומיים של שיטוט איטי במחוזות מייל, הבטנו דנקנר ואנוכי איש ברעהו, והחלטנו כי כעת הגיע הרגע שבו אנו אמורים לחצוב לנו קיום עצמאי משלנו בפרובאנס. גם אנחנו לא נולדנו אתמול, ומה שצרם לנו במיוחד בספר, הייתה הסלידה הגדולה שרוחש מייל לדרום פרובאנס, לחיבור עם הריביירה הצרפתית בקוט ד'אזור.
בהחלטה של רגע שבנו ועלינו על האוטוסטרדה, חוזרים למחוזות ה-160-170 קמ"ש, ודהרנו אל עבר מרסיי. בדרך נמלכנו בדעתנו ועצרנו בלה-בו דה פרובאנס, עיירה המוציאה שם נפלא ליפי הבריאה.
בהחלטה של רגע שבנו ועלינו על האוטוסטרדה, חוזרים למחוזות ה-160-170 קמ"ש, ודהרנו אל עבר מרסיי. בדרך נמלכנו בדעתנו ועצרנו בלה-בו דה פרובאנס, עיירה המוציאה שם נפלא ליפי הבריאה
בלה-בו ממוקמת "בומאנייר", מסעדה שנעה בין שניים לשלושה כוכבים במישלן, אבל שיחת גישוש עם בריטי גולה שמנהל פונדק הרים מדהים בלה-בו, שכנעה אותנו שטיול זה יישאר נטול כוכבים. בחדר הפונה אל רכס הלוברון, ישבתי ערב אחד עם החלון פתוח ומכניס אוויר קריר ומבושם, והקשתי על המחשב הנייד כאחוז דיבוק. לכל עיתונאי מגיע פעם אחת בקריירה שלו להרגיש המינגוויי.
למרסיי הגענו בבוקר, כדי לאכול בה את הבוייאבז המפורסם, מרק הדגים שאינו נגמר, אבל שעה שעמדנו ליד מזח הנמל והבטנו במדריך בחיפוש אחר מסעדה ראויה, התרשמנו שחבורת ההומלסים השיכורים ששכבה על ספסל סמוך סימנה אותנו לפיגוע מיקוח.
בהתחלה התעלמנו מהם כי שירתנו בצבא, אבל אחרי רגע עף עלינו בדל סיגריה שנתלה על מעיל המשי של דנקנר ופער בו סימני חריכה. זהו זה, אמר לי האיש שחיסל במילותיו פלוגות מסתערות, אנחנו בורחים ממרסיי.
בכניסה לקאן בריביירה הצרפתית, החל הנוף מקבל צורה של שכונת עשירים מסואבת. דווקא קסם לנו, שבנו למהירות השיוט הרגילה שלנו, אבל גילינו כי מצד שמאל עוקפות אותנו מכונות משחית נמוכות מבית לוטוס ומזראטי שלנהגיהן היו פרופילים די מזוהים.
הבטנו בקאן והבטחנו לחזור אליה לסיום והמשכנו לניס כדי למצוא מלון קרוב לקור סאלייה, המקום שבו לטענת פטרישה וולס, הכוהנת האמיתית של תיעוד האוכל הצרפתי, מתקיים מדי בוקר שוק הירקות היפה והנקי ביותר בצרפת.
האזרחית וולס מעולם לא הכזיבה אותנו, וכאשר התייצבנו בשעת בוקר מוקדמת בשוק, נדהמנו לגלות כי הארץ המובטחת היא בעצם דרום צרפת ולא חברון. טיילנו בין הבאסטות המגרות ואכלנו ארוחת בוקר של סוקה – מין קרפ רחב ממדים עשוי מקמח תירס – ולידו מנה של פרושוטו עם פלפלים אדומים קלויים.
בצהריים היינו השניים האחרונים שמצאו שולחן פנוי ב"לה מרנדה", ביסטרו משפחתי זעיר המנוהל בידי זוג שהזכיר לנו מאד את נעמי וחיים שוסטר מרחוב יורדי הסירה בתל אביב. מאדאם מניחה בידי אורחיה לוח גדול ועליו רשומות בגיר מנות היום. הלקוח מחזיק אותו בגולמניות עד שמאדאם מתפנה ומגיעה לקבל את ההזמנה.
שתינו טאוול צעיר וצונן ואכלנו סרדינים ממולאים, פסטה בפסטו ואת סלט המסקלן, שהוא המצאה מקומית כה פשוטה שגרמה לנו לבכות: האיכרים המקומיים מגדלים שמונה סוגים של עלי סלט ירוקים בשמונה שורות מקבילות, שאותם הם קוטפים ומערבבים כבר בארגז העץ, כך שהסלט מגיע למסעדה מוכן, רק ללא תיבול.
סלט המסקלן, שהוא המצאה מקומית כה פשוטה שגרמה לנו לבכות: האיכרים המקומיים מגדלים שמונה סוגים של עלי סלט ירוקים בשמונה שורות מקבילות, שאותם הם קוטפים ומערבבים כבר בארגז העץ
אחר-כך הלכנו לחנות שמן הזית של מאדאם אלזיארי וקנינו ללא היסוס שני ליטר שמן זית מעולה כל אחד, שמן שבהשוואה לשמן הזית שמוכרים לנו בארץ במחירים מפולפלים, יכול לגרום לחובב שמן הזית המצוי לפרוץ במרד צרכנים.
לקינוח התמקמנו במלון "ספלנדיד" בקאן. המלון הזה, שהוא אגדה בחייו, מכיל לרוב את באי פסטיבל הקולנוע הגועש כאן בחודש מאי, אבל במחצית מרץ הוא היה ריק ומחיריו הגיוניים. בקאן ערכנו את הקניות הנרחבות של הגבינות, הנקניקים, היינות ומיני פאטה קסומים בחנויות מהודרות ולא זולות, אבל קאן אינה פרובאנס בכל הקשור ליוקר המחייה ולאיכות החיים.
בקאן ערכנו את הקניות הנרחבות של הגבינות, הנקניקים, היינות ומיני פאטה קסומים בחנויות לא זולות, אבל קאן אינה פרובאנס בכל הקשור ליוקר המחייה ולאיכות החיים
קאן נגועה בנהנתנות היוקרתית שכפו עליה תיירים בעלי ממון. מי שרוצה להקיז מזומנים, קאן היא הבחירה שלו. הייתה לנו תוכנית לאכול במסעדה שטומי לפיד גילה באנטיב, אבל עייפות של קילומטרז' רב מדי בזמן קצר מדי הכריעה אותנו, ונאלצנו להסתפק בארוחה מופלאה ומלאה חוויות קולינריות אצל "לה מר ברסון" בסמטה קטנה בקאן.
בלילה האחרון שלנו בקאן, לפני הטיסה מניס לפריז, שבה פגשנו את הישראלים הראשונים בכל טיולנו, עוד עיינתי בספרו של מייל כדי לגלות בו הארה פנימית מתבקשת, שתארוז בטוב טעם את הקיום המופלא הזה שלאורחים מזדמנים כמונו הוא אירוע חד-פעמי ואילו למייל הוא דרך חיים.
אני מבקש לסיים במייל במיטבו, מייל המתאר את יום השוק האופייני שלו, כאשר ידידיו מאנגליה חוזרים צרובי שמש ללונדון ופרבריה:
"אכלנו קרואסונים ובריושים חמים עדיין מן המאפייה מעבר לרחוב. התבוננו בזקן אחד שפרס באגט לאורכו באולר בעל ידית עץ ומרח גבינת צאן טרייה בשכבה דשנה לפני שמזג לעצמו כוסית יין אדום מבקבוק של ליטר, שיספיק לו עד הצהריים. השוק בקוסטלה קטן לעומת השווקים השבועיים בקאוויון ובאפט ובאיל-סור-לה-סורג, ואיננו באופנה עדיין. הקונים נושאים סלים במקום מצלמות…
"עקרת הבית הצרפתייה הנחרצת בשעת פעולה…מועכת חצילים, מרחרחת עגבניות, שוברת בין אצבעותיה שעועית ירוקה דקיקה כגפרורים, דוקרת בחשדנות את ליבותיהן הירוקות של החסות, טועמת גבינות וזיתים – ואם אינם עונים על אמות המידה הפרטיות שלה, היא נותנת מבט רושף בבעל הדוכן כאילו מעל באמונה ופונה לדוכן אחר.
"בקצה אחד של השוק היה טנדר מקואופרטיב היין מוקף גברים שהדיחו את שיניהם היטב-היטב ברוזה החדש. סמוך להם מכרה אישה ביצי משק וארנבים חיים, ומעבר לה היו השולחנות עמוסים בהררי ירקות, באגודות קטנות וריחניות של ריחן, בצנצנות דבש בהיר, בבקבוקים ירוקים גדולים של שמן זית מכבישה ראשונה, במגשים עם אפרסקי חממה, בסירים עם טאפנאד שחור, בפרחים ובעשבי תיבול, בריבות ובגבינות – והכל נראה מענג בשמש הבוקר המוקדמת.
"קנינו פלפלים אדומים לקלייה וביצים חומות גדולות וריחן ואגסים ובצלים ורודים. וכשהסל לא יכול היה להכיל עוד, חצינו את הרחוב כדי לקנות חצי מטר לחם, ה-Gros Pain שאין כמוהו לניגוב שמן זית או רוטב ויניגרט שנשאר בצלחת".
כדי לשמר מעט מהטעמים והניחוחות ששיכרו אותנו בפרובאנס, דנקנר ואני מתארים איש לרעהו כיצד אנחנו שופכים אגם קטן משמן הזית המופלא של ניס לצלחת שטוחה ומפזרים בו מעט עלי זעתר טריים ומנגבים אותו בלחם לבן טרי.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 1995
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם