ארון קודש נדיר, שנבנה עבור ניצולי שואה, היה אמור לככב במכירה פומבית מדוברת בארצות הברית, אבל מחלוקת משפטית שם טרפה את כל הקלפים.
הארון – שנבנה על ידי חיילי חיל ההנדסה האמריקאי עבור תושבי מחנה העקורים קרומבאך, גרמניה, זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה – הוצע למכירה פומבית על ידי הרב שאול שמעון דויטש. כוונתו הייתה לגייס כספים למוזיאון "עולם התורה" שבבעלותו, ולבית התמחוי הצמוד אליו בברוקלין.
מי שעצר את המכירה היה הרב חיים (היימן) רובין, בנו של שורד השואה והרב החסידי, הרב מנחם מנדל רובין. רובין האב היה מי שהביא את ארון הקודש לארה"ב מאירופה, והציב אותו בבית הכנסת שלו בשכונת בורו פארק במשך שנים.
רובין הבן טוען כי למרות שהארון הוצג במשך זמן רב במוזיאון, דויטש לא מחזיק בזכות להעמיד את הארון למכירה ללא הרשות ושיתוף הפעולה של משפחתו. בהתאם לכך, רובין הגיש תביעה לבית המשפט העליון של ניו יורק ב-9 בספטמבר.
בשימוע שנערך יומיים לאחר מכן, השופט הוציא צו מניעה זמני, והארון הייחודי הוסר מרשימת הפריטים שהוצעו תחת הכותרת "אנושיות וחוסר אנושיות", על ידי בית המכירות גורנסיי, בבית הכנסת בשדרה החמישית בניו יורק.
גובהו של ארון הקודש 250 ס"מ, רוחבו 172 ס"מ, ועומקו מספיק כדי לכלול ספר תורה. הארון עשוי כולו עץ, והעמודים שלו צבועים בגימור דמוי-שיש. ככל הנראה, זהו ארון הקודש היחיד ממחנות העקורים אשר שרד
לפני הגשת התביעה, נשיא גורנסיי, ארלן אטינגר, אמר לנו כי לא יהיה מחיר מינימום לארון הקודש. לדבריו, "אין משהו שמשתווה אליו. הוא ייחודי לחלוטין וללא תקדים. כמעט ולא ניתן להעריך את השווי שלו. לדעתי הוא לא יסולא בפז".
על פי מסמכי בית המשפט, באתר המכירות הפומביות Invalauble.com נרשמה הצעה ראשונית של 250 אלף דולר, עם הצעה סופית מוערכת של 1-2 מיליון דולר.
בינתיים, ההצעה הזו כבר הוסרה מהאתר.
צריך רשות מהצדיק
כשהתבקש להגיב למצב הבלתי צפוי, בית המכירות הפומביות אמר לנו כי "על אף שהצדדים החלוקים מנסים לפתור את המחלוקת ביניהם, בגורנסיי כבר החליטו להסיר את ארון הקודש מהמכירה הפומבית".
בתביעה שהוגשה על ידי הרב חיים רובין, הוא טוען כי אביו נתן את ארון הקודש לדויטש לפני קרוב לשני עשורים, כדי שיוכל להציגו במוזיאון שלו.
עם זאת, רובין טען בפני בית המשפט כי דויטש קיבל לידיו את החפץ היקר בתנאי שהוא "לא ימכור את ארון הקודש או יעביר אותו לארגון אחר או יבצע שינוי כלשהו ללא רשות של הצדיק, האדמו"ר רופשיץ או בורו פארק".
לאחר מות אביו ב-2007, הרב חיים רובין הפך בעצמו לאדמו"ר של חסידות רופשיץ. בנו, הרב יעקב, הוא האפוטרופוס של מסמכי הרב המנוח רופשיץ-מוזהייר, לרבות מסמך משמעותי שהוצג בתור עדות. המסמך כולל את חתימתו של דויטש, ונראה שהוא מדגיש את הסכמתו לתנאים שצוינו בתביעה.
בשיחה איתנו, דויטש טען כי היבטים מסוימים של המסמך המדובר היו "מזויפים". נכון לעכשיו, המסמך נמצא בידי עד מומחה שינסח דוח בנוגע אליו.
דויטש גם הביע חוסר-נחת מהאופן שבו מוצג המוזיאון שלו בתביעה. מסמכי התביעה מצהירים כי המקום אינו מוזיאון מוסמך, אין לו דירקטוריון, והוא לא פועל לפי קווים מנחים מנוסחים להליך הסרת פריט מתצוגה.
"אנחנו מוזיאון פרטי ופתוחים על פי הזמנה מראש בלבד. אנחנו לא מוזיאון ציבורי שחייב לקבוע שעות פתיחה", טוען דויטש. "אנחנו פרויקט של הקהילה. אנחנו מלמדים ומאכילים את הרעבים. אנחנו לא מוזיאון המטרופוליטן לאמנות".
עורך הדין של התובע, ברוך גוטסמן, הדגיש בשיחת טלפון כי התלונה על הפרת חוזה והפרת הבטחה מכוונת אך ורק נגד דויטש והמוזיאון, וכי ההכללה של נשיא בית המכירות הפומביות, אטינגר, כנאשם, הייתה הכרחית כדי לעצור את המכירה.
"וגם רציתי להבהיר כי על אף שנרמז כי התביעה הזו היא סביב כסף, הדבר שגוי לחלוטין. העניין הוא להבטיח את הגורל הראוי לארון הקודש – כזה שיתאים ללימוד בנושא השואה ופילוסופיה חסידית של רבי מנחם מנדל רובין והחסידות שלו", אמר גוטסמן. עורכי הדין של דויטש והמוזיאון שלו סירבו להגיב לכך.
בין הדנובה לאלפים האוסטרים
לאחר תום מלחמת העולם השנייה ושחרורו ממחנה אושוויץ, הרב יליד הונגריה מנחם מנדל רובין ואשתו חנה התגלגלו למחנה עקורים בקרומבאך, כפר בווארי בין הדנובה והאלפים האוסטרים.
שם, הוא הקים קהילה יהודית, לרבות כולל ראשון באירופה לאחר השואה.
ארון הקודש נבנה על ידי חיילים אמריקאים עבור הישיבה ובית הכנסת של רובין. גובהו 250 ס"מ, רוחבו 172 ס"מ, ועומקו מספיק כדי לכלול ספר תורה.
הארון עשוי כולו עץ, והעמודים שלו צבועים בגימור דמוי-שיש. דויטש אומר כי ככל הידוע לו, זהו ארון הקודש היחיד ממחנות העקורים אשר שרד.
הודות לסיוע של ארגון הג'וינט, ארון הקודש של קרומבאך מצא את דרכו לניו יורק יחד עם הרב מנחם מנדל רובין ואשתו חנה, על גבי ה-SS מארין פלאשר, שיצאה מברמרהאפן, גרמניה. המסע נערך ב-19 עד ה-29 באפריל, בזמן חג הפסח.
ארון הקודש היה בשימוש במשך עשרות שנים בקהילה של רובין "ישורון" באושן פארקויי עד שהוחלף בארון קודש גדול ומודרני יותר, על פי דויטש.
"הרב מנחם מנדל רובין פנה אליי ב-2002 וביקש ממני לקחת את ארון הקודש מקרומבאך למוזיאון שלנו, משום שהוא הושם באחסון על ידי חברי הקהילה. הוא היה במחסן בו היו נזילות של מי גשמים", אומר דויטש. "הוא היה בדעה מוצקה באשר לכך שהשואה תהיה מוצגת מנקודת מבט יהודית אורתודוקסית, ולא רק מנקודת מבט חילונית, כך שהמוזיאון היה הבית המתאים לארון".
דויטש לא הופתע כשאנשי בית המכירות הפומבית שמו לב לכך שהארון פורק למספר חלקים והודבק מחדש בשלב מסוים. "שכרתי אנשים לפרק אותו ולהביא אותו לכאן. לאחר שעשינו זאת, ייבשנו אותו עם מייבשי שיער. העץ הפך להיות כה מעוות, עד שנאלצנו להדביק אותו", אומר דויטש. "אני גאה על כך שהצלתי אותו".
"שכרתי אנשים לפרק את ארון הקודש ולהביא אותו לכאן. לאחר שעשינו זאת, ייבשנו אותו עם מייבשי שיער. העץ הפך להיות כה מעוות, עד שנאלצנו להדביק אותו", אומר הרב שניסה למכור את הארון. "אני גאה בכך שהצלתי אותו"
אטינגר אמר כי הירוקת שהצטברה על הפריט מעידה על המסע שלו, "אבל אפשר לשחזר אותו בקלות". לפני שהתביעה הוגשה, אטינגר אמר לנו כי הוא מקווה שמי שיקנה את הארון יעניק אותו למוסד משמעותי העוסק בשואה או לבית כנסת.
דויטש אומר כי הוא יהיה מרוצה באותה מידה אם הארון יגיע למוסדות שכאלו. עם זאת, זה לא בהכרח מה שרובין חשב עליו בנוגע לארון הקודש.
בינתיים, הצדדים בתביעה קיבלו זימון לחזור שוב לבית המשפט ב-12 בדצמבר, ובית המשפט מעודד אותם לגבש פתרון משותף לפני כן, במידת האפשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם