בעוד שתיאטרון הפולקסבינה ידוע במחזות היידיים שלו (כמו העיבוד המצליח ל"כנר על הגג" מהשנה שעברה, שנמצא כעת בסבב הופעות), העונה ה-104 שלו נפתחה בבחירה בלתי שגרתית: "חנה סנש (מחזה עם מוזיקה ושירה)".

זו הצגת יחיד – בכיכובה של השחקנית ממוצא ירדני לקסי רבאדי – על חייה של הצעירה היהודייה מבודפשט, שלחמה בנאצים כצנחנית בריטית.

סנש היגרה לפלשתינה ב-1939, עבדה בקיבוץ שדות ים ואז הצטרפה לארגון ההגנה במשימה סודית ביוגוסלביה.

חנה סנש בקיבוץ שדות ים, 1939 (צילום: לע"מ)

אבל היא גם הייתה משוררת וחיברה יומנים, והמחזה, שנכתב על ידי דיוויד שכטר והופק לראשונה ב-1984, משתמש במילותיה שלה כדי להלך על הקו שבין האקטיביזם שלה, המביט קדימה, לבין תשוקותיה הפנימיות.

עלילת המחזה עוקבת אחר סנש מגיל 13 ועד מותה הטרגי עשר שנים לאחר מכן. ובניגוד למסורת בתאטרון היידי הלאומי בניו יורק, העלילה והשירים מוגשים באנגלית. שאלתי שכטר, שגם ביים את רבאדי, כיצד הוחזר לחיים המחזמר הקטן שלו, שעלה לראשונה בניו יורק לפני 34.

לדבריו, "המנהל האמנותי השותף של הפולקסבינה, מוטל דידנר, ראה את המחזה שךח מחוץ לברודווי בנעוריו, אהב אותו ולא שכח אותו מעולם. הוא אמר לי שהוא תמיד רצה להעלות אותו יום אחד, ועכשיו היום הזה הגיע".

האם הוא רלוונטי בכלל לשנת 2019?

"הוא בהחלט תואם את רוח הזמן הפוליטית. הוא עוסק באנשים שלא יושבים על הגדר, ויש לו תהודה בכל העולם, מבחינת הגזענות והאנטישמיות הגוברות. המחזה מדבר על הצורך לנקוט פעולה, בין אם בקלפי או בארגון קהילתי. זה עדיין לא הגיע לצורך לצאת למלחמה, ונקווה שזה גם לא יגיע לידי כך, אבל זה לא אומר שאין אלימות. חנה הייתה גיבורה מפני שהזמנים דרשו את זה, והיא נקראה לפעולה מכורח הנסיבות. אנו נקראים כעת שוב לצאת מאזור הנוחות שלנו".

מתי אתה התוודעת לסיפור של סנש?

"עשיתי בעבר עיבוד לסיפור של יצחק בשביס זינגר בתאטרון ניסיוני בניו יורק. זינגר אהב את זה. הוא בא כמה פעמים, וכתב לי מכתב נפלא. אחרי זה אנשים באו אליי עם רעיונות לפרויקטים יהודיים אחרים. אתה יודע, כשיש לך הצלחה עם סוג מסוים של דברים, אנשים אומרים שאתה צריך לעשות עוד מאותו הדבר.

"התפקיד דורש אומץ וכושר התמדה. אנחנו רוצים לתת תחושה של הרואיות, רק באמצעות החוויה של מה שהיא עוברת. יש אימוני ספורט וצניחה וריקוד. זה גם מאוד רגשי. לקסי צריכה לעבור מרתון כל לילה, והיא פשוט נפלאה"

"בכל מקרה, מישהו הביא לי עותק של 'יומנה של חנה סנש', והתחברתי למאבק הפנימי שהיא הייתה נתונה בו בגלל הרצון שלה להיות משוררת, אבל גם להשפיע על העולם. היה לי חזון ברור איך לבטא את הדרמה הפנימית הזאת.

לקסי רבאדי עם דיוויד שכטר, מחבר ובמאי המחזה (צילום: ויקטור נחאי/ Properpix.com)

"כשהעלינו את המחזה בעבר, הגענו איתו גם לשדות ים, הקיבוץ שלה. אחיה ג'ורג' היה שם. הוא ניגש אליי וסיפר שבהתחלה הוא התרגז כששמע שאנחנו מעלים את המחזה מבלי להתייעץ איתו ועם אימא שלו, אבל אז אמר, 'צדקת שלא עשית את זה. היינו משגעים אותך כדי לוודא שכל העובדות נכונות במאה אחוז'. לבסוף הוא אמר, 'הפכת את החיים של אחותי לשיר', שזה כל מה שיכולתי לקוות לו.

בטח חשת סיפוק גדול.

"בהחלט. אחרי ג'ורג' הצגנו את המחזה לפני קתרין, האם. בתחילת המחזה ובסופו השחקנית מגלמת את אמה של חנה, מספרת חלק מהסיפור שלה, מתארת את בתה, ואז העלילה חוזרת אחורה. אז היינו בבית אבות בחיפה, כשקתרין סנש במרחק שלושה מטרים מאיתנו, בקהל. והשחקנית על הבמה מגלמת את קתרין סנש. מדברת איתה על בתה ואז מגלמת את בתה. החיים והאמנות התערבבו זה בזה. אחר כך קתרין ניגשה אליה ואמרה לה, 'את בתי השנייה!'. ובכן, כולם בכו.

האם חלו שינויים במחזה במהלך השנים?

"שמרנו על התיאטרליות. המחזה לא מציג סצנת צניחה גדולה, או את העינויים. הדמות של אמה אפילו לא ממש מתארת את זה, היא רק אומרת, 'הם לא נהגו בה באדיבות', ואנחנו משאירים לקהל למלא את הפערים.

"בעבר השתמשנו באוהל, עכשיו אנחנו משתמשים רק בארגז עם נר עליו. אנחנו מפשטים. אני חושב שכשאתה מתבגר אתה נוטה לפשט".

לקסי רבאדי מככבת בהצגת היחיד "חנה סנש (מחזה עם מוזיקה ושירה)" בתאטרון היידי הלאומי פולקסבינה (צילום: צילום: ויקטור נחאי/Properpix.com)

ספר לי על הליהוק. זו הצגה של אישה אחת.

"התפקיד דורש אומץ וכושר התמדה. אנחנו רוצים לתת תחושה של הרואיות, רק באמצעות החוויה של מה שהיא עוברת – וזה הרבה. יש אימוני ספורט וצניחה וריקוד. זה גם מאוד רגשי. לקסי צריכה לעבור מרתון כל לילה, והיא פשוט נפלאה.

"בחנו כ-300 אנשים. היה קשה למצוא אותה. אבל זה אחד מהדברים האלה: כשהאדם הנכון נכנס, אתה יודע את זה. היא מאוד מוכשרת וכריזמטית ורוחנית. אבל גם מחוברת לקרקע, כמו חנה. לא יכולתי לחכות לעבוד איתה"

"בחנו כ-300 אנשים. היה קשה למצוא אותה. אבל זה אחד מהדברים האלה: כשהאדם הנכון נכנס, אתה יודע את זה. היא מאוד מוכשרת וכריזמטית ורוחנית. אבל גם מחוברת לקרקע, כמו חנה. לא יכולתי לחכות לעבוד איתה. היא צעירה, אבל מגלמת גם את האישה המבוגרת יותר, את האם. והיא עושה את זה בהצלחה.

"זה מעניין, כי אביה הוא ירדני. היא לא יהודייה. אבל אנחנו אומרים שיש לה נשמה של יהודייה. אני תמיד אומר שלא צריך להיות יהודי כדי לצייר דיוקן של האישה הזאת.

תורה ופוחלצים לא תמיד מתחברים, אבל במוזיאון "עולם החיות בתורה" (Torah Animal World) המעט מוזר ועטור הפרסים בניו יורק, גן חיות מפוחלצות מתעורר לתחייה. בלב השכונה החרדית בורו פארק, ברוקלין, המוזיאון של הרב שאול שמעון דויטש מערבב בין תיבת נח פוחלצית לסיורים אינפורמטיביים.

"בין אם אתה מתעניין בתורה או בטבע, מה שאנחנו עושים כאן הוא לחנך וללמד על כבוד לבעלי חיים", אומר דויטש. באוסף המגוון שלו יש 1,100 הפריטים, בהם חיות בר (כולל משפחה שלמה של אריות) חיות משק, דגים וחרקים.

באופן מדהים, אפשר לגעת בכולם, כולל ראש פיל אפריקאי בגודל של מכונית קטנה (לצד חלקים תואמים בצורת רגל של פיל) שנרכש עבור 40,000 דולר. "אני אומר לילדים 'געו בכף הרגל שלו'", מספר דויטש, "'אף פעם לא חשבתם עד כמה היא שעירה'. היא נותנת לך חוויה של איך זה לעמוד ממש קרוב לחיות האלו".

ההזדמנות הזו שהמוזיאון נותן, היא עניין חשוב עבור הרב, והקהל שלו בהחלט מבין זאת. עולם חיות התורה מציע (בתיאום מראש) סיורים באנגלית, עברית, יידיש ופורטוגזית, והוא מושך קהל מגוון של סטודנטים, מטיילים ואפילו קבוצות של קהילת האמיש. כ-60% מהמבקרים במוזיאון מגיעים מהקהילה החרדית, וזו החוויה הכי קרובה שרובם יקבלו לביקור במוזיאון רגיל להיסטוריה של הטבע.

מותר לחברי הקהילות החרדיות המקומיות לבקר בגני חיות, "אבל אלה אינם מהווים חלופה אמיתית לחוויה", אומר דויטש. "חצי מבעלי החיים שם ישנים. אריות ישנים 20 שעות ביום, ואתה לא רואה אותם מקרוב".

הרב שאול שמעון דויטש, מייסד המוזיאון שכולל את כל החיות המוזכרות בתנ"ך (צילום: משה רובין)

חלק מהפוחלצים ראו ימים טובים יותר

המוזיאון של דויטש ממוקם בבניין בן שלוש קומות בצבע בז'. בחזית יש מתקני משחק בצורת סוס וג'ירפה המופעלים במטבעות, וההרגשה הכללית היא של מחסור בתקציב. המדרגות המכוסות בשטיח חום חורקות, קורות התקרה חשופות ומחלידות, וחלק מהפוחלצים ראו ימים טובים יותר. למרות התחזוקה השוטפת, לחלק מהפריטים חסרים חלקים של פרווה, או שהם נראים פשוט עייפים.

ראש עצום של קרנף לבן, בדומה לשאר האוסף, מעורר רושם רב ותחושה טרגית במקביל. הקרנף הזה ניצוד בטבע עד לרמה של כמעט-היכחדות (אין זכרים החיים בטבע, ורק שתי נקבות נותרו). העור של הראש העצום סדוק ומתקלף, והקרן שלו הוחלפה הרבה לפני הרכישה בקרן חלופית שאינה משנהב.

החדרים של המוזיאון מאורגנים על פי בעלי חיים כשרים ולא-כשרים, והם מלאים עד אפס מקום ביצורים עם עיני זכוכית. בחלל המרכזי, דגים משומרים מוצגים לאורך אחד הקירות תחת תקרה מעוטרת עננים. אריות אפריקאים בוהים בזברות.

אזור החווה מלא בעזים ובכבשים. צבי, ביזון, ועזי בר ממלאים את חלק החיות הכשרות. שם נמצא גם הראש בגובה 2 מטר של הג'ירפה. דויטש, שהוא גם שוחט מוסמך, מספר כי "בשר הג'ירפה מאוד קשה" – למרות שהוא מעולם לא טעם אותו בעצמו. שחיטת בעלי חיים אקזוטיים, הוא מסביר אסורה על פי חוק בניו יורק.

בחדרים אחרים במוזיאון דחוסות באופן דומה חיות בר. הקירות והרצפות מלאים בציפורים, קופים, צבים, זברות וסוגים רבים של דגים. כמעט בכל המוצגים אפשר לגעת, כולל בתנין יאור באורך 5 מטר, החיה המועדפת על דויטש בכל האוסף.

דויטש אינו מתנגד בעצמו לצייד (כל הפריטים במוזיאון הגיעו מאספנים, ממוזיאונים או מגני חיות), אך הוא יודע שהמוזיאון יכול להשפיע באופן עמוק על המבקרים. "במהלך סיור של קבוצת סטודנטים מטקסס, אחד מהם אמר לי 'רבי, הרסת לי את החיים. אני צייד, ואני לא חושב שאי פעם אוכל לצוד שוב'", הוא נזכר.

הצהרה שכזו הופכת את ההשקעה של דויטש בחינוך רב-חושי למשתלמת כל-כך. "אתה לא יכול להתקרב לצבוע ולהתחיל לשחק איתו. המוזיאון נותן הזדמנות לחוות את בעלי החיים האלו בצורה בטוחה", הוא אומר.

מוזיאון חיות התורה (צילום: משה רובין)

לגעת בכתר של קליאופטרה

דויטש, 52, פתח את המוזיאון ב-2008, אך העניין שלו בחינוך החל ב-2002. ה-Living Torah Museum, מוזיאון אח הממוקם באותה כתובת, שואף להפיח רוח חיים בתורה דרך עתיקות. אפשר לגעת גם בכל הפריטים באוסף הזה, לרבות כתר זהב עדין שנלבש לכאורה על ידי קליאופטרה, או חרב קרב שחוקה של גלדיאטור. מאז שנפתחו , שני המוזיאונים משכו יחד יותר מ-1.3 מבקרים.

לדברי דויטש, המשבר הכלכלי העולמי של 2008 כמעט וחיסל את מפעל חייו,  שכן המימון שלו נגמר בעקבות הונאת הפונזי של ברני מיידוף, כפי שקרה ללא מעט מוסדות אמריקניים שנשענו על תרומות. חלק מהאוסף שלו נמכר אז, ובשלב מסוים הבניין שבו פועלים המוזיאונים הועמד למכירה.

למרבה המזל, דויטש גייס נותני חסות חדשים, ואפילו השיק חלל תצוגה נוסף לפוחלצים (הפתוח רק חלק מהשנה) בפאלסבורג, ניו יורק.

"חינוך הוא תיקון עולם", אומר דויטש. "יהודים חסידים, אופנוענים, חרדים מודרניים, אפרו-אמריקאים ואמריקאים ממוצא אסייתי מגיעים למוזיאונים שלי. אני מאפשר להם לפקוח את העיניים כדי לראות את היצירות של אלוהים".

הכתבה פורסמה לראשונה באנגלית ב-The Times of Israel