שנת המשפט של הסתיימה בשבוע עבר בארצות הברית, ובמסגרת ניקוי השולחן פרסם בית המשפט העליון האמריקאי סדרת פסקי דין דרמטיים בימים האחרונים.
שלושת פסקי הדין האחרונים שניתנו, נטו כולם לצד השמרני – וביניהם, "מחלקת החינוך נגד בראון" עורר הכי הרבה הדים בציבור: בית המשפט ביטל את תוכנית מחיקת חובות הסטודנטים של הנשיא ג'ו ביידן.
בשל העלויות הגבוהות של חינוך גבוה בארה"ב, סטודנטים רבים לוקחים הלוואות מתוכנית הלוואות של הממשל הפדרלי למימון שכר הלימוד. הלוואות אלה נושאות ריבית גבוהה למדי (מכיוון שלסטודנטים אין מספיק היסטוריית אשראי או נכסים לקחת הלוואות גדולות בתנאים טובים יותר) ומאוד דרקוניות בתנאי ההחזר שלהן.
בעשורים האחרונים, עם העלייה הדרמטית והמתמשכת בגובה שכר הלימוד, צמח דור של אמריקאים עם חובות סטודנטים מעיקים ובלתי נגמרים.
במסגרת הסמכות שמעניק לו החוק לשנות את תנאי התוכנית במצבי חירום, הנשיא ביידן יזם מחיקת כמות משמעותית מחובות אלה בשל מצב החירום שהוכרז במגפת הקורונה בזמנו.
כעת, פסל הרוב הימני של העליון את היוזמה בטענה שאין לביידן סמכות מספקת בחוק לעשות זאת, בתצוגת פרשנות תכליתית מרהיבה שאהרון ברק היה מתגאה בה.
בפסק דין נוסף, "303 קרייטיב נגד אלניס", אישר העליון האמריקאי למעצבת אתרי החתונות סטייסי סמית מדנבר להכריז באתר שלה שהיא לא מוכנה לשרת זוגות להט"בים, בניגוד לחוק איסור האפליה בשירותים של מדינת קולורדו. זה תיק מוזר במיוחד, מכיוון שאף זוג להט"בי לא פנה לסמית.
העליון אישר למעצבת אתרי החתונות סטייסי סמית להכריז באתר שלה שהיא לא מוכנה לשרת זוגות להט"בים. זה תיק מוזר במיוחד, מכיוון שאף זוג להט"בי לא פנה לסמית
ולבסוף, ביום חמישי פסל בית המשפט כמעט לחלוטין את האפשרות של אוניברסיטאות לשקול שיקולים של אפליה מתקנת בקבלה אליהן. אלא שבניגוד לפרשנות המקובלת, אין כאן סטייה דרמטית ימינה מהרכבים קודמים של בית המשפט.
בפסק דין "גרוטר נגד בולינגר" משנת 2003, שאישר הנהגת אפליה מתקנת ואשר בוטל בפסק הדין השבוע, הקציבה השופטת סנדרה דיי אוקונור – השופטת המרכזית דאז שכתבה את דעת הרוב – 25 שנים למדיניות והעריכה שלאחר מכן כבר לא תהיה הכרחית.
השאלה האם המציאות מאשררת את הערכתה ראויה לדיון, וכן השאלה האם הפסיקה הזו מוצדקת או לא, אבל בכל מקרה נראה שבית המשפט של היום בסך הכול המשיך את הכיוון שהתוותה אז אוקונור (גם אם קיצר את התקופה בחמש שנים).
החלטת "מחלקת החינוך נגד בראון", בעניין הלוואות הסטודנטים, אכן בעלת השפעה מיידית על אמריקאים רבים, וגררה זעם רב.
בדומה להחלטה מלפני שנה בדיוק אשר ביטלה את הזכות להפלות, סביר שגם ההחלטה בעניין הלוואות הסטודנטים תעניק רווח פוליטי לא מבוטל לביידן – אם כי מוגבל מבחינה מעמדית, שכן בוגרי תואר ראשון מהווים רק מעט יותר ממחצית האוכלוסייה בארה"ב, ומחצית זו גם כיום נוטה לדמוקרטים.
ההחלטה בעניין הלוואות הסטודנטים תעניק רווח פוליטי לא מבוטל לביידן – אם כי מוגבל מבחינה מעמדית, שכן בוגרי תואר ראשון מהווים רק מעט יותר ממחצית האוכלוסייה בארה"ב, ומחצית זו נוטה לדמוקרטים
פסקי הדין האחרים, מכעיסים ככל שיהיו עבור הצד הליברלי, מוגבלים בהשפעה האמיתית שלהם על הציבור האמריקאי הרחב. ובצל ההחלטות השמרניות הללו, בית המשפט פרסם שתי החלטות בעלות משמעות רבה יותר מבחינה משטרית ובהן נטה דווקא לצד הליברלי.
הראשונה שבהן היא ביחס לשרטוט מחוזות בחירה למיעוטים. אבל לשם כך צריך לחזור 150 שנה אחורה.
לאחר הניצחון במלחמת האזרחים החלה במדינות הדרום תקופה של כ-12 שנה בשם הרקונסטרוקציה, בה ניסו צבאות הצפון הכובשים ביחד עם השחורים ומיעוט הלבנים להנהיג שוויון גזעי בדרום. הניסוי נכשל אל מול טרור פנימי בלתי פוסק של הקו קלוקס קלאן והתנגדות עיקשת של הרוב הלבן במדינות הדרום.
בין התוצרים הכי משמעותיים של הרקונסטרוקציה היו שלושה תיקונים חוקתיים – ה-13 עד ה-15. התיקון ה-13 אוסר על עבדות; התיקון ה-14 העניק אזרחות אמריקאית ומדינתית לכל הגזעים ושוויון בפני החוק; והתיקון ה-15 אוסר למנוע הצבעה מאדם על בסיס גזע.
על אף שלכאורה התיקון ה-15 הוא הרדיקלי מכולם, הוא היה למעשה הכי פחות אפקטיבי. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 נסוג צבא הצפון ממדינות הדרום והרוב הלבן של בעלי העבדים לשעבר השתלט עליהן חזרה; ב-1877 הושלם סופית המהלך.
בכל מדינה, ברגע שהשתלטו הלבנים הם החלו בפרויקט של שלילת זכויות פוליטיות משחורים והפרדה ואפליה בכל תחומי החיים, שהתגבש לכדי חוקי ג'ים קרואו. אולם מכיוון שפורמלית לא ניתן היה לאסור על שחורים להצביע, המציאו הלבנים שלל פטנטים לעקוף את האיסור.
בכל מדינה, ברגע שהשתלטו הלבנים הם החלו בפרויקט של שלילת זכויות פוליטיות משחורים והפרדה ואפליה בכל תחומי החיים, שהתגבש לכדי חוקי ג'ים קרואו
כך למשל הנהיגו "מס קלפי" משמעותי ששחורים לא יכלו לעמוד בו והוסיפו סייג שאזרח שסבו היה בעל זכות הצבעה יכול להצביע גם ללא תשלום המס. כך רוב הלבנים – שסבותיהם היו בעלי זכות הצבעה – היו פטורים מהמס, בעוד שהשחורים, שסבותיהם היו עבדים, הודרו מהקלפיות. בדומה, הונהגו מבחני קריאה כדי להצביע, ועוד כהנה וכהנה.
שיטה מקובלת נוספת הייתה בשרטוט מחוזות הבחירה. הנוהג של ג'רימנדרינג – שרטוט מחוזות בחירה באופן שנועד להיטיב עם צד זה או אחר של המפה – התקיים במדינות שונות בארה"ב עוד מסוף המאה ה-19, אבל הלבנים בדרום שיכללו אותו לכדי אומנות, בשרטוט מחוזות בהן הקולות התאורטיים של שחורים ידוללו בקרב קולות הלבנים ולעולם לא יזכו לרוב.
ב-1965, בשיאה של מהפכת זכויות האזרח, העביר הקונגרס את חוק זכויות ההצבעה שנועד לצקת תוכן ממשי בתיקון ה-15 ולסיים את דיכויים הפוליטי של השחורים. בין השאר, סעיף 5 בחוק קבע שהחלוקה בין המחוזות במדינות הדרום צריכה להתעדכן על ידי הקונגרס פעם בעשור, וכי כל תיקון או שינוי בחוקי הבחירות ברמת המדינה חייב אישור פדרלי.
סעיף 2 בחוק קובע באופן כללי יותר על איסור אפליה בהצבעה על רקע צבע עור או מוצא אתני, ובתי המשפט פרשו אותו כמחייב תיקון לסכמות הג'רימנדרינג על ידי יצירת מחוזות רוב-מיעוט (majority-minority): כלומר, אם במדינה מסוימת ישנם 40% שחורים, אז כ-40% מהמחוזות שלה צריכים להיות מחוזות שבקרב מצביעיהם רוב שחור, וכך גם להיספנים.
סעיף 2 בחוק קובע באופן כללי יותר על איסור אפליה בהצבעה על רקע צבע עור או מוצא אתני, ובתי המשפט פרשו אותו כמחייב תיקון לסכמות על ידי יצירת מחוזות רוב-מיעוט
ב-2013, בפסק דין "שלבי נגד הולדר", עיקר בית המשפט העליון הלכה למעשה את סעיף 5. הגם שהוא לא פסק שהסעיף לא חוקתי, הוא פסק שנוסחת החישוב לקביעת אילו מחוזות נדרשים לפיקוח פדרלי כבר לא מעודכנת, ומכיוון שהקונגרס לא חידש אותה, הסעיף הפך לאות מתה.
כעת, הגיע לבית המשפט גם אתגר משפטי לפירוש המקובל לסעיף 2 בדבר מחוזות רוב-מיעוט. המדינות אלבמה ולואיזיאנה שרטטו מפת מחוזות שמפרה באופן בוטה את הדרישה למחוזות כאלה.
באלבמה, המפה דחסה את כל מרכזי האוכלוסייה השחורה למחוז אחד מתוך שבעת המחוזות של המדינה, בעוד שמעט יותר מרבע מהאוכלוסייה באלבמה שחורה. בלואיזיאנה, עם מיעוט שחור גדול אף יותר, כמעט שליש, נדחסה רוב האוכלוסייה השחורה למחוז אחד מתוך שישה.
לאור תקדים שלבי מלפני עשור, והעובדה שבית המשפט אפשר לאלבמה וללואיזיאנה להשתמש במפות אלה לבחירות 2022, ההערכה הייתה כי ייתכן שבית המשפט העליון יפסול את העקרון של מחוזות "רוב-מיעוט" לחלוטין, או יעקר אותו מתוכן.
עם זאת, בפסק דין "מריל נגד מיליגן" שנפסק בתחילת השבוע שעבר, פסל בית המשפט – ברוב של 6-3 – את המפות של אלבמה ולואיזיאנה, ונראה שהעיקרון של מחוזות רוב-מיעוט עדיין עומד בעינו, לפחות לעת עתה.
אגב, ניתוחים מעודכנים מעלים שבכלל לא ברור שמחוזות רוב-מיעוט הם הדרך הטובה ביותר לוודא שקולות המיעוטים אכן זוכים להשפעה שווה, שכן מחוזות כאלה מאפשרים להפוך את כל שאר מחוזות המדינה ללא תחרותיים לכיוון הרפובליקאי.
בכלל לא ברור שמחוזות רוב-מיעוט הם הדרך הטובה ביותר לוודא שקולות המיעוטים אכן זוכים להשפעה שווה, שכן מחוזות כאלה מאפשרים להפוך את כל שאר מחוזות המדינה ללא תחרותיים לכיוון הרפובליקאי
כך או כך, פסיקה זו הייתה בסוף עוד אחת בשרשרת היסטורית של פסיקות בנושא שהרפובליקאים מנסים לכרסם בו כבר עשורים. אבל פסיקה דרמטית יותר ניתנה בשבוע שעבר בתיק "מור נגד הרפר", בנושא "תיאורית בתי המחוקקים העצמאיים" (independent legislature theory).
באופן מפתיע, למי שחושב על ארה"ב כערש הדמוקרטיה, אין בחוקה האמריקאית או בתיקונים לה סעיף המבטיח את עקרון "קול אחד לאדם אחד" ובחירות חשאיות, ישירות ושוות לכל המשרות. ואכן עקרונות אלה לא נהגו, גם ביחס לאוכלוסיית הגברים הלבנה, לאורך ההיסטוריה.
בעשורים הראשונים זכות ההצבעה הייתה תלויה בבעלות על רכוש, והמדינה האחרונה להעניק זכות הצבעה לכל הגברים הלבנים הייתה צפון קרולינה ב-1856. בחירות חשאיות הונהגו בחלק מהמדינות רק בסוף המאה ה-19, ובחירות ישירות נהוגות עד היום רק בחלק מהמשרות, ובפרט לא ביחס לבחירות לנשיאות, המתווכות על ידי אלקטורים.
ישנם מספר תיקונים בחוקה האוסרים על מניעת הצבעה על רקע גזע או מין, וכן תיקון המורה על בחירות ישירות לסנאט; כמו כן ישנה חקיקה של הקונגרס המנסה להבטיח זכויות הצבעה שוות.
אבל כפי שכבר ראינו, התחום של הרחבת וצמצום זכות ההצבעה רווח לכל אורך ההיסטוריה האמריקאית, עד ימנו אנו. זכויות הצבעה בארה"ב, כמאמר המטפורה של ד"ר יעל שטרנהל, הם כמו אקורדיון.
כפי שכבר ראינו, התחום של הרחבת וצמצום זכות ההצבעה רווח לכל אורך ההיסטוריה האמריקאית, עד ימנו אנו. זכויות הצבעה בארה"ב, כמאמר המטפורה של ד"ר יעל שטרנהל, הם כמו אקורדיון
בכל האמור ביחס לניהול הבחירות הפדרליות, החוקה מסמיכה את המדינות לנהל אותן.
את הבחירות לקונגרס בסעיף 1.4.1:
"הזמנים, המקומות ואופן קיום הבחירות לסנאטורים ולנציגים, ייקבעו בכל מדינה על ידי הרשות המחוקקת שלה; אך הקונגרס רשאי בכל עת על פי חוק לקבוע או לשנות תקנות כאלה, למעט באשר למקומות הבחירה של הסנאטורים"
ואת הבחירות לנשיאות בסעיף 2.1:
"כל מדינה תמנה, באופן שיורה בית המחוקקים שלה, מספר אלקטורים…".
חדי עין יבחינו שהחוקה מתייחסת לגוף ספציפי בממשלי המדינות, בתי המחוקקים. ואכן, כבר בבחירות 2000, בוויכוח סביב ספירת הקולות בפלורידה, העלו עורכי הדין של בוש את תיאורית "בתי המחוקקים העצמאיים", שטוענת כי בכל הקשור לניהול בחירות פדרליות, החוקה הפדרלית מעניקה את הסמכות בנושא באופן בלעדי לבתי המחוקקים של המדינות, ללא זכות בקרה או ביטול של החלטתם מצד בתי המשפט של המדינות או אפילו במשאלי עם של המדינות.
מכיוון שבפסק דין "רוצ'ו נגד קומון קוז" מ-2019 קבע בית המשפט כי ענייני ג'רימנדרינג אינם נתונים לבקרה של בית המשפט הפדרלי, התאוריה הייתה הופכת הלכה למעשה את בתי המחוקקים של המדינות למוסד ללא כל בקרה או גבול בכל הנוגע לבחירות פדרליות, מלבד חקיקה ישירה של הקונגרס.
בית מחוקקים היה יכול לשרטט מחוזות כרצונו או אף להחליט כי הוא מסמיך אלקטורים בבחירות לנשיאות בשונה מתוצאת הבחירות במדינה.
אפשרויות אלה נראות מופרכות רק למי שלא עקב אחרי החדשות בשני העשורים האחרונים. מאז שנות ה-90, כאשר רפובליקאים קיבלו שליטה בבתי מחוקקים רבים, הם שינו את מחוזות הבחירה של בתי המחוקקים עצמם באופן קיצוני.
אפשרויות אלה נראות מופרכות רק למי שלא עקב אחרי החדשות בעשורים האחרונים. מאז שנות ה-90, כשרפובליקאים קיבלו שליטה בבתי מחוקקים רבים, הם שינו את מחוזות הבחירה באופן קיצוני
כך בוויסקונסין, אריזונה ודרום קרולינה – שכולן הצביעו לביידן – הרפובליקאים שולטים בבית המחוקקים; ובפנסילבניה ו-וירג'יניה – גם הן מדינות שהצביעו לביידן, חלקן ברוב גדול – השליטה מחולקת, וכל בית מבתי המחוקקים נתון לשליטת מפלגה אחרת.
חמור מכך, מחוזות הבחירה המוטים לעילא מביאים לכך שרוב מכריע של המחוקקים נבחרים במחוזות "בטוחים" ללא תחרות פוליטית אמיתית ולכן לרוב קיצוניים יותר מהציבור.
חוליי הג'רימנדרינג חלחלו בעשורים האחרונים לציבור, ומדינות רבות הפעילו מנגנונים שמנסים למזער אותו. בחלק מהמדינות, כמו קליפורניה, השליטה בשרטוט מפות הבחירה הועברה לוועדה בלתי מפלגתית ובמדינות אחרות בית המשפט בעל זכות לביקורת שיפוטית על שרטוט המפות.
בחלק מהמדינות, כמו קליפורניה, השליטה בשרטוט מפות הבחירה הועברה לוועדה בלתי מפלגתית ובמדינות אחרות בית המשפט בעל זכות לביקורת שיפוטית על שרטוט המפות
ביקורת זו, אגב, לא תמיד היטיבה דווקא עם הדמוקרטים. בניו יורק, בית המשפט המדינתי העליון פסל מפה של בית המחוקקים וכתוצאה מכך 5-6 מושבים בקונגרס עברו לידיים רפובליקאיות ב-2022, סך כל הרוב הרפובליקאי.
בצפון קרולינה, בית המשפט העליון המדינתי פסל את מפת בית המחוקקים והמחוקקים הרפובליקאים פנו לבית המשפט העליון על בסיס תיאורית בית המחוקקים העצמאי. בשנת 2000 העליון דחה אותה על הסף, אבל השנה בית המשפט העליון החליט לדון במקרה, ומכיוון שכמה שופטים הביעו תמיכה בה בהערות אגב בשנים האחרונות, היה חשש אמיתי שהעתירה תתקבל.
לו הייתה העתירה מתקבלת, מעבר לכך שכל הניסיונות למתן את הג'רימנדרינג – כולל על ידי משאלי עם – היו מבוטלים, בתי המחוקקים (שהם כשלעצמם כזכור לא מייצגים את הציבור בשל הג'רימנדרינג המאסיבי של מחוזותיהם) היו יכולים תיאורטית להחליט על בחירת אלקטורים כרצונם ולהפוך את תוצאות הבחירות, כפי שתומכיו של דונלד טראמפ ניסו לשכנע את בית המחוקקים בפנסילבניה ובמישיגן לעשות.
ובכן, היא העתירה נדחתה (לפחות לשנים הקרובות). למרות שלשופטים הייתה אפשרות להתחמק מהכרעה – שכן בינתיים ביהמ"ש העליון של צפון קרולינה הפך את החלטתו – ברוב של 6-3 דחה בית המשפט העליון את התיאוריה וקבע שביקורת שיפוטית היא עקרון יסודי בשיטה החוקתית של ארה"ב והן של המדינות שבתוכה, על אף שהיא לא מעוגנת בחוקה או בחוקות המדינות באופן מפורש.
לפחות לעת עתה, הדמוקרטיה האמריקאית שרדה עוד התנקשות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם