דובר צה"ל היה נחוש. "לא באנו לכבוש את מחנה הפליטים [בג'נין]", הוא אמר ביום שני בשבוע שעבר. "זה לא מבצע מול הרשות הפלסטינית אלא נגד ארגוני הטרור בג'נין, שממררים גם את חיי האוכלוסייה האזרחית בג'נין".

צה"ל פשט על העיר בלילה הקודם – והחל במבצע בן יומיים. במסגרת המבצע הצבא הפגין יכולת מודיעינית מרשימה בנוגע לארגוני הטרור החדשים שצצו ברחבי ג'נין ושכם בשבועות האחרונים. לוחמי צה"ל פשטו על דירות מסתור ששימשו לאחסון פצצות, השמידו מחסן לחומרי חבלה ותקפו מרכז פיקוד חשאי.

עתה כולם מבינים שבצפון הגדה המערבית נוצר ואקום שלטוני. הרשות הפלסטינית כבר לא שולטת שם. כוחות הביטחון הישראליים נכנסים לשם לעתים נדירות בלבד (לפחות עד לאחרונה), ושכונות ואזורים שלמים בשתי הערים המרכזיות של צפון הגדה נמצאים בשליטת מיליציות חדשות.

המיליציות האלה לעיתים קשורות לחמאס או ממומנות על־ידי איראן, אבל הן בעיקר מאופיינות על־ידי המקומיות שלהן – ונוצרו כתוצאה מהוואקום השלטוני. היעדר השלטון ואיום הטרור החדש שצמח בעקבותיו הפכו במהרה לנורמלי החדש, בייחוד בחוויה של התושבים הפלסטינים.

שיירה של כלי רכב צבאיים במהלך הפשיטה הישראלית על מחנה הפליטים בג'נין, 3 ביולי 2023 (צילום: AP Photo/ Majdi Mohammed)

הגדה המערבית לא רק קורסת לתוך מערבולת מחודשת של זעם לאומני, אלא נשאבת לוואקום שנוצר על־ידי גורם ערמומי ועיקש הרבה יותר – הזנחה בירוקרטית

דובר צה"ל רמז לכך כשהבהיר ביום שני כי הפעילות תימשך ללא הגבלת זמן: "לא אתייחס לזמן המבצע. יהיה פה רצף של פעולות ומה שמוביל אותנו זה המידע המודיעיני. המערכה הזאת מול הטרור היא מאמץ מתמשך, שלא יסתיים בפעולה אחת", הוא אמר.

הוא לא דיבר רק על הפעילות האחרונה של צה"ל בג'נין, שהסתיימה ביום רביעי, אלא על המאמץ המתמשך בשבועות האחרונים לשבש את רשתות הטרור החדשות השולטות בערים ג'נין ושכם. כלומר, המשימה הגדולה יותר צפויה להימשך עוד זמן מה.

הדואליות הזאת ברטוריקה של צה"ל בולטת. היכולות המדהימות והיעילוּת הטקטית של המבצע עצמו – "האויב הופתע מהתקיפה האווירית נגד הפעילים והאתרים שהוא חשב שאנחנו לא מכירים", התגאה הדובר – משולבות בהודאה מובלעת בחוסר אונים לנוכח הבעיה הגדולה יותר של היעדר חוק ושל ואקום מנהלתי ושלטוני.

הגדה המערבית לא רק קורסת לתוך מערבולת מחודשת של זעם לאומני, כפי שחוששים כולם, אלא נשאבת לוואקום שנוצר על־ידי גורם ערמומי ועיקש הרבה יותר – הזנחה בירוקרטית.

מבט על ג'נין בזמן מבצע "בית וגן", 3 ביולי 2023 (צילום: נאסר אשתייה, פלאש90)

נקודת המבט הבירוקרטית נשמעת אולי כמו מסגור לא מרגש – אבל מדובר בלב הבעיה, או לפחות החלק של הבעיה שלא תלוי בהשקפות פוליטיות. זוהי הטענה הפלסטינית המרכזית נגד ישראל

יש כיבוש בגדה המערבית. המונח אומנם כבר הפך מזמן לעמוס ברבדים של פוליטיקה ואידיאולוגיה ונכלל בוויכוחים גדולים יותר על לאומנות והגדרה עצמית – אבל יש לו גם משמעות פשוטה בהרבה – הבירוקרטיה הלאומית של עם אחד קובעת את כללי הבירוקרטיה הלאומית של עם אחר. והמדינה גרועה בזה.

נקודת המבט הבירוקרטית נשמעת אולי כמו מסגור לא מרגש – אבל מדובר בלב הבעיה, או לפחות החלק של הבעיה שלא תלוי בהשקפות פוליטיות. זוהי הטענה הפלסטינית המרכזית נגד ישראל, ששורדת את פירוק הנרטיבים הפלסטיניים הלאומיים, בין אם ישראל נתפסת כצודקת או כטועה בסוגיות אחרות הקשורות בסכסוך.

את ההיבט הזה של הסכסוך רוב הפלסטינים חווים על בשרם. הם גם מרגישים דרכו בצורה העמוקה ביותר את שלטון הצבא הישראלי. זו הסיבה שפלסטינים רבים מהשורה בלי זיקה לתנועות האידיאולוגית מוכנים להסתכן בסבבים נוספים של עימותים – וסיבה מרכזית (אם כי לא היחידה) לכך שדור חדש של פלסטינים רעב למלחמה.

את ההיבט הזה בסכסוך ניתן לפתור בצורה פשוטה ומיידית. הוא צץ בשל הזנחה והיעדר החלטה, הוא לא משרת שום אינטרס ישראלי, ולמעשה הישראלים הם הקורבנות העיקריים שלו אחרי הפלסטינים.

מבט על העיר שכם, 2013 (צילום: Creative Commons/Muataz Towfiq Agbaria)

חלק ניכר מהדברים הבאים מבוססים על הדוחות של היוזמה לצמצום הסכסוך – מלכ"ר שהוקם בעקבות ספרו של ד"ר מיכה גודמן "מלכוד 67". הארגון מבקש לסלול דרכים חדשות לפתרונות עתידיים לסכסוך באמצעות פתרון בעיות כמו אלה המתוארות להלן (גילוי נאות: כותב שורות אלה שימש כיועץ לארגון).

להשאיר את האורות בג'נין דולקים

ערים פלסטיניות בגדה, להוציא את יריחו, מקבלות כמעט את כל אספקת החשמל שלהן מישראל. התלות הזאת מעוררת תסכול רב בכל פעם שהאספקה נקטעת או מוגבלת, מה שקורה מדי פעם כשחשבונות החשמל לא משולמים על־ידי הרשויות הפלסטיניות.

החובות הפלסטיניים לחברת החשמל של ישראל כבר המריאו לגובה של שני מיליארד שקלים בשנים האחרונות. עבור פלסטינים מהשורה, הפסקות החשמל ממחישות את השלטון הצבאי באופן מיידי. הן גם מעוררות באוכלוסייה התנגדות וזעם כלפי הרשות הפלסטינית, שחוסר יכולתה לנהל ולגבות מיסים ותשלומים הוא חלק גדול מהבעיה.

הפתרון לקושי הכרוני הזה הוא פשוט: גיוון. גורמים ברשות נואשים למצוא מקורות חדשים לאספקת חשמל כדי להפחית את התלות בישראל ולענות על הביקוש הגובר. ב־2020 הרשות הפלסטינית חתמה על הסכם אספקת חשמל עם ירדן.

עובדי חברת החשמל בתחנת הכוח בג'נין, 10 ביולי 2017 (צילום: Dov Lieber for The Times of Israel)

גורמים ברשות נואשים למצוא מקורות חדשים לאספקת חשמל. הבעיה: חלק מתשתית האספקה חייב לעבור דרך שטחי C, שמנוהלים על־ידי ישראל. האספקה הזאת תלויה באישור בירוקרטי של ישראל – והאישורים תקועים

אולם, חוץ מלספק חשמל בצורה מוגבלת מירדן ליריחו, החשמל לא זורם. הבעיה: חלק מתשתית האספקה חייב לעבור דרך שטחי C, שמנוהלים על־ידי ישראל. האספקה הזאת תלויה באישור בירוקרטי של ישראל באמצעות המנהל האזרחי – והאישורים תקועים.

זה לפעמים מגיע למצבים אבסורדיים, כמו בסיפור של תחנת הכוח החדשה שאמורה להיפתח ליד ג'נין, עם פוטנציאל לספק עד 50% מצריכת החשמל הפלסטינית – ולהעניק לאוכלוסייה הפלסטינית שליטה מוגברת על אספקת החשמל שלהם.

כולם רוצים שזה יקרה, מממשלות זרות ועד גורמים בממשלת ישראל שמתלהבים מהרעיון שהוא יפעל על גז טבעי ישראלי. ישראל תרוויח ממכירות גז ישירות – והפלסטינים יראו את חשבונות החשמל שלהם מתכווצים, היות שהייצור עצמו יהיה מקומי. הן ישראל והן הרשות ירוויחו מבחינה פוליטית וכלכלית מהפיכת הפסקות החשמל לפחות תכופות ופחות מכבידות. Win–Win.

אבל העסק תקוע. חלק קטן מהתשתית, כ־300 מטרים של צינורות, חייב לעבור דרך רצועה אדמה הנמצאת בתחום המנהל הישראלי, בשטח C. אישור המנהל האזרחי עבור האתר מתעכב, מה שמעורר תסכול בקרב גורמים רשמיים פלסטינים, תומכים זרים ואף בקרב גורמים ממשלתיים בכירים בישראל.

אם וילדיה מג'נין בורחים מהעיר בעקבות פעולת צה"ל, 3 ביולי 2023 (צילום: AP Photo/Majdi Mohammed)

אין שום סיבה לעיכוב, אין מאבק סביב רצועת האדמה הרלוונטית, אין בה חפירות ארכיאולוגיות או אתר קדוש, אין בקרבתה שום יישוב ישראלי או בסיס צבאי. העיכוב עולה לישראל כסף ומאט את מכירות הגז

אין שום סיבה לעיכוב, אין מאבק סביב רצועת האדמה הרלוונטית, אין בה חפירות ארכיאולוגיות או אתר קדוש, אין בקרבתה שום יישוב ישראלי או בסיס צבאי. העיכוב עולה לישראל כסף ומאט את מכירות הגז. מדובר בכשל בירוקרטי טהור.

ביוב

על פי ההערכות, כ־82% מהשפכים הפלסטיניים בגדה המערבית מטופלים בצורה בלתי מספקת, אם בכלל. מי הביוב זורמים מערים וכפרים פלסטיניים לנחלי הגדה המערבית וחוצים את הקו הירוק אל תוך הערים והיישובים בישראל.

בתוך הקו הירוק עומדים מתקנים כמו מכון הטיהור ביד חנה הסמוך לנחל אלכסנדר, שמחכים למים המזוהמים ומטפלים בהם לפני שהם עוברים ליישובים בארץ. ישראל שולחת לעתים את החשבון לרשות הפלסטינית. מדובר בפתרון בלתי יעיל בעליל.

כספי הרשות לא מכסים את עלויות הטיפול, השפכים ממשיכים לזרום לתוך הקו הירוק – והתשלומים בדיעבד מכרסמים בתקציבים שהרשות זקוקה להם כדי להשקיע במתקני טיהור זולים יותר.

במקביל, כשלים ושחיתות בצד הפלסטיני משחקים כאן תפקיד מרכזי. תורמים בינלאומיים, ובהם ממשלת גרמניה, מימנו במשך שנים מיזמים לטיהור שפכים ביישובים פלסטיניים שכשלו או דשדשו מסיבות פנים־פלסטיניות, בלי לקבל סיוע מישראל.

נחל שכם, יובל של נחל אלכסנדר. צבע המים נוצר מאבק אבנים וחומרים רעילים (צילום: באדיבות ד"ר רון פרחי)

ניהול וטיהור של מי שפכים הם משימה אזורית. ערים וממשלות צריכות לבנות מערכות ביוב מקיפות ולחשוב במונחים גיאוגרפיים רחבים יותר אם רוצים להימנע מזיהום הדדי

אבל הבירוקרטיה הישראלית היא גם גורם בסיפור. ניהול וטיהור של מי שפכים הם משימה אזורית. ערים וממשלות צריכות לבנות מערכות ביוב מקיפות ולחשוב במונחים גיאוגרפיים רחבים יותר אם הן רוצות להימנע מזיהום הדדי של אספקת המים שלהן.

הדרך היעילה והאפקטיבית היחידה לטפל בבעיית הביוב בגדה המערבית היא לבנות תשתיות לטיפול בשפכים המכסות אזורים שלמים – ולא אוכלוסיות מסוימות או רשויות מקומיות קטנות.

משמעות הדבר היא הצבת מתקני טיהור בשטח C, דבר שהפלסטינים מסרבים לו כי הוא בעצם דורש מהם לשלם לישראלים, כולל למועצות האזוריות של ההתנחלויות, כדי לטפל במי השפכים הפלסטיניים.

פתרון לבעיה אולי ניתן למצוא בדוגמה של המתקן באל־בירה, שמטפל בשפכים של רמאללה. המתקן נמצא בשליטה פלסטינית מלאה אבל מטפל גם בשפכים של יישובים ישראליים סמוכים. הישראלים משלמים תמורת השירות – והרשות הפלסטינית הסכימה להסדר רק משום שהמתקן נמצא בשליטה פלסטינית מלאה.

לוחמי צה"ל פועלים בגדה המערבית, 29 במאי 2023 (צילום: דובר צה"ל)

פתרון לבעיה אולי ניתן למצוא בדוגמה של המתקן באל־בירה, שמטפל בשפכים של רמאללה. המתקן נמצא בשליטה פלסטינית מלאה אבל מטפל גם בשפכים של יישובים ישראליים סמוכים

הגדה זקוקה לרשת משותפת של מתקני טיהור אזוריים בשליטה פלסטינית, שרבים מהם יצטרכו לפעול בשטח C. כדי שזה יקרה, הבירוקרטיה הישראלית בגדה המערבית תצטרך לאשר את התוכנית ולתמוך בה.

לפי שעה אין שום תוכנית ישראלית לקדם מיזם כזה, אף שקיימים גורמי ממשל ישראלים בתוך הקו הירוק שמסוגלים לטפל גם בשפכים המקומיים וגם באלו שזורמים מחוץ לקו, שלפחות במונחים של טיפול בשפכים ניתן להחשיב לגבול ישראל בפועל.

צוואר הבקבוק העצום של הכלכלה הפלסטינית

אולם, כל הבעיות האלה מחווירות לעומת אבן הריחיים של משטר הייבוא והייצוא הישראלי, שהוא אולי העול הכבד ביותר שישראל מטילה על הפלסטינים (מדובר בעול עצום על הכלכלה הישראלית ומקור עיקרי ליוקר המחיה הגבוה של הישראלים החיים בתחומי הקו הירוק).

כשבתי עסק פלסטיניים מייבאים מוצרים מחו"ל, המוצרים הללו חייבים לעבור דרך הנמלים או מעברי הגבול הישראליים. בנקודות הגבול האלה הם כפופים לבדיקות המכס, התקינה והביטחון הישראליות, בדיוק כמו סחורות שנרכשות על־ידי ישראלים.

אילוסטרציה: סוחר פלסטיני מציג קישוטים בשוק לקראת רמדאן בג'נין, 2014 (צילום: AP/Mohammed Ballas)

בשונה מהסחורות המיועדות לישראל, המוצרים שנרכשים על־ידי פלסטינים צריכים להגיע במשאית ישראלית אל מחסום בגדה, שם עליהם לעבור את הבדיקות הללו פעם נוספת

אולם, בשונה מהסחורות המיועדות לישראל, המוצרים שנרכשים על־ידי פלסטינים צריכים להגיע במשאית ישראלית אל מחסום בגדה, שם עליהם לעבור את הבדיקות הללו פעם נוספת לפני שהם מוטענים על משאית פלסטינית.

התוצאה של המערכת הדו־שכבתית הזאת, של כלכלה פלסטינית הפועלת בתוך הכלכלה הישראלית אבל אינה מהווה חלק ממנה, היא כלכלה פלסטינית שהמסחר שלה עם העולם החיצוני עובר דרך הליך כפול של בירוקרטיית הייבוא–ייצוא הישראלית המייגעת גם כך.

הייצוא הפלסטיני גם צריך לעבור דרך מערכת כפולה של מעברי גבול – לעבור את הבדיקות הנדרשות כדי להיכנס לישראל ואז לעבור את אותן בדיקות בנמלים הישראליים כדי לצאת מישראל, כל זאת רק כדי להגיע למכולת שילוח בנמל חיפה או אשדוד.

התוצאה היא תג מחיר עצום ליצוא הפלסטיני, שהופך אותו לפחות אטרקטיבי בשווקים הבינלאומיים. חשוב להבין: השיטה הזאת פוגעת באופן ישיר בצרכן הישראלי, לא רק בפלסטינים. הנמלים בישראל גם ככה אינם יעילים במיוחד, ומהווים צוואר בקבוק שמשאיר סחורות במחסנים במשך שבועות לטובת בדיקות מכס ותקן מייגעות.

ארכיון: מחסום ג'למה, או מעבר גלבוע, ליד העיר ג'נין, 18 בינואר 2018 (צילום: Basel Awidat/Flash90)

חשוב להבין: השיטה הזאת פוגעת באופן ישיר בצרכן הישראלי, לא רק בפלסטינים. הנמלים בישראל גם ככה אינם יעילים במיוחד, ומהווים צוואר בקבוק שמשאיר סחורות במחסנים במשך שבועות

המחסנים האלה, שתמיד גדושים עד אפס מקום, גובים פרמיה עבור האחסון – ההיצע מוגבל, הביקוש, פרי ידה של הבירוקרטיה, גבוה – ומייקרים עוד יותר את עלות הייבוא למשק הישראלי. לצד אותם מוצרים שהוזמנו על־ידי ישראלים עוברים אלה שהוזמנו על־ידי פלסטינים, שתופסים כ־7% מנפח העבודה בנמלי ישראל ומייקרים את עלות העסקה בנמל עבור כולם.

הבנק העולמי פרסם לאחרונה הערכה פוקחת עיניים בנושא. חלק ניכר מהפערים נובע מבעיית המעבר הכפול. עלות הסחר הממוצעת לעסקת ייצוא עבור חברה פלסטינית היא 1,750 דולר, כמעט פי שלושה מהעלות הממוצעת עבור חברה ישראלית, שעומדת על 620 דולר. בייבוא, העסק הפלסטיני מפסיד 1,425 דולר לעסקה, הישראלי – 565 דולר.

עלויות העסקה של עסקים פלסטיניים אינן רק גבוהות מאלה של מקביליהם הישראליים, הן גבוהות ביחס למזרח התיכון באופן כללי – כ־50% יותר מהממוצע המזרח תיכוני עבור ייצוא וב־10% עבור ייבוא.

והן גם איטיות. על פי הדוח, "תהליך הסחר" עבור ייצוא או ייבוא ישראלי אורך עשרה ימים. ייצוא של מוצר פלסטיני אורך 23 ימים, וייבוא אורך לא פחות מ־38 ימים. דמיינו חברת רהיטים פלסטינית או מגדל תמרים – או כל בעל עסק שעוסק בסחורות ממשיות ולא בשירותים אונליין – שמנסה לעשות רווח תחת עול רגולטורי כבד שכזה.

מבט מהר הכרמל על נמל חיפה והים התיכון, ינואר 2021 (צילום: Svarshik via iStock by Getty Images)

העלות הישירה עבור עסק פלסטיני תחת העומס הבירוקרטי העצום הזה מוערכת בכ־700 מיליון שקלים לשנה, ואילו העלויות העקיפות מגיעות למיליארדים.

את הפתרונות קל לדמיין, והם ידועים זה מכבר: תובלה ישירה של סחורות פלסטיניות למחסנים בגדה המערבית, מה שיקצץ את עלויות האחסון; ביצוע בדיקות ביטחוניות בלבד בנמל והשארת בדיקות המכס והתקן למעברי הגבול בגדה המערבית; מסירת חלק מהבדיקות הרגולטוריות לרשויות הפלסטיניות; והעברת הסחורות מהנמל לגדה במערכת תובלה סגורה שתפתור את החשש מפני הברחות ותבטל את הצורך בבדיקה נוספת.

פתרונות הייעול הללו יפחיתו את עלויות הייבוא והייצוא ואת מחירי הסופרמרקט הריאליים גם עבור הצרכן הישראלי. אבל עבור הפלסטינים הם עשויים להביא – כך מעריכים בבנק העולמי – להרחבת המשק במספרים דו־ספרתיים בן לילה.

טרור

הכשלים הללו של ישראל ראויים להתייחסות מיוחדת, בנפרד מהבעיה הגדולה יותר של הגדה המערבית, מסיבה אחת: הם פוגעים ישירות באינטרסים הישראליים באופן ברור, מיידי וידוע לכול, בלי קשר לעמדות פוליטיות. מדובר בתוצאה ישירה של חולשה בירוקרטית.

אילוסטרציה: שוטרים פלסטינים בשכם (צילום: מאיה לוין, פלאש90)

במקומות כמו ג'נין ושכם – איפה שהרשות הפלסטינית איבדה את השליטה לטובת קבוצות טרור מקומיות – אין כמעט ממשל, ביטחון או תכנון. חשבו על בעל חנות בעיר כזאת. מה הרשות הפלסטינית עושה למענו?

כשהנהר המקומי מסריח מביוב, החשמל לא תמיד זורם והייצוא–ייבוא הופכים לבלתי כדאיים – אדם כזה לא צריך לתמוך אידיאולוגית בשום פלג פלסטיני או בטרור כדי לחשוב שישראל ראויה לכל מה שהפלגים הפלסטיניים יכולים להשליך לעברה.

כשהחיים מוגבלים בצורה כזו, וללא שום סיבה ביטחונית ברורה – לכשלים שנמנו כאן קשה למצוא הצדקה ביטחונית – אדם כזה לא צריך להיות קיצוני או אסלאמיסט או לנצור רגשות פוליטיים חזקים מסוג כלשהו כדי למצוא את עצמו תומך בפלג המקומי המבטיח להשליט סדר ולהציב התנגדות כלשהי לישראל.

ארגוני הטרור לא מונעים מהבעיות האלה ופועלים מתוקף אמונות ונרטיבים אידיאולוגיים, שאינם מתערערים כשהבעיות האלה נפתרות. אולם, סקרים שנערכו לאורך השנים מראים כי פלסטינים מן השורה נוטים לתמוך בטרור או להתנגד לו על סמך תנאי החיים הנוכחיים שלהם.

פלסטיני מתעמת עם כוחות צה"ל בחברון בעקבות המבצע בג'נין, 3 ביולי 2023 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

סקרים שנערכו לאורך השנים מראים כי פלסטינים מן השורה נוטים לתמוך בטרור או להתנגד לו על סמך תנאי חייהם הנוכחיים

הרשות הפלסטינית גוססת. חלק גדול מהמוות שלה נגרם מידיה שלה, מחוסר כשירות ושחיתות, מסירובה מאז ימיו של יאסר ערפאת להפוך ליותר מאשר קלפטוקרטיה מוזנחת, וכמובן, משיתוף הפעולה ההדוק שלה עם ישראל במאמציה הנואשים למנוע את הפלתה על־ידי כוחות פלסטיניים קיצוניים יותר.

אבל גם לישראל יש יד במותה הקרב של הרשות באמצעות אלף טעויות והזנחות קטנות שמסתכמות בצמצום ממשי ומשמעותי של חייהם ורווחתם של בני אדם פשוטים. זאת המציאות העמוקה יותר מאחורי חוסר היכולת המפתיע של הצבא הישראלי לעצור את האלימות בשטחים. השלטון הישראלי בגדה לא גרוע רק בריסון ישראלים פורעי חוק – הוא גרוע גם כמעט בכל היבט אחר.

גירעון דמוקרטי

לכן, אי־אפשר להבין את הלחימה הנוכחית בג'נין, את חוסר היכולת לכאורה של הצבא לרסן את הקיצונים הישראלים או את אי־הנכונות הכללית של ישראל לקבוע מדיניות ברורה בנוגע לגדה המערבית מבלי להבין את עומק החולשה המוסדית הישראלית.

הטיעון הכללי נמנע עד כה משיפוטים מוסריים או פוליטיים גדולים, לא מפני שאין בהם חשיבות אלא מפני שהטיעון עצמו תקף עבור כל הצדדים הפוליטיים וההשקפות המוסריות, לפחות בשיח הישראלי. אויביה של ישראל נוטים לחשוב על המדינה כמכלול אחיד שבו כל טעות או פשע הם פועל יוצא של תכנון זדוני.

מתנחלים מתפרעים בכפר אום צפא שבגדה המערבית, 24 ביוני 2023 (צילום: טוויטר, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכות יוצרים)

מטבעם של בעלי דעות קדומות לצמצם את מושאי השיפוט שלהם לאחידות שכזו. המציאות, כמובן, לעולם לא פשוטה כפי שמדמיינים אותה הגזענים. ישראל איננה מקשה אחת עם תפיסה מגובשת לגבי עתידה ורצונותיה, אלא מדינה המורכבת מתתי־קבוצות פוליטיות ותרבותיות שונות בעלות חזונות שונים – וכל אחת מושכת בכיוון אחר.

ממשלות ימין נסוגו בעבר משטחים שנכבשו ואילו ממשלות שמאל בנו התנחלויות. זאת לא מפני שהפוליטיקה הישראלית היא צבועה (כלומר, יותר מאשר בכל מקום ומדינה), אלא מפני שהממשלות בישראל הן קואליציות מרובות מפלגות ומחנות המושכות בכיוונים שונים.

בממשלה הקודמת, למשל, משרד התחבורה בראשותה של שרה מהשמאל נמנע מלהרחיב את תשתיות התחבורה בהתנחלויות גם כשאושרה בהן בנייה חדשה של יחידות דיור על־ידי משרד הבינוי והשיכון בראשותו של שר מהימין.

דוגמאות כאלה של משרדי ממשלה שעובדים על פי מטרות מנוגדות קיימות אפילו בממשלה הנוכחית, שהיא הומוגנית יחסית, כמו המתיחות התמידית בין שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לבין שר הביטחון יואב גלנט סביב המדיניות בגדה המערבית.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט במוצב סאלם, ליד ג'נין, 4 ביולי 2023 (צילום: חיים צח, לע"מ)

אין תשובה ברורה לשאלה מה ישראל רוצה בגדה. אין ספק מה רוצה סמוטריץ'. אבל בנימין נתניהו? או יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד? או המוביל הנוכחי בסקרים, בני גנץ? הגדה היא מעין שטח הפקר מנטלי בנפש הישראלית, חלל ריק ממדיניות ומיכולות מוסדיות, כישלון ניהולי מהלך שלא פוטר את ישראל אך עוזר להסביר את חוסר הכשירות שישראל מפגינה שם.

הכשל הזה בולט במיוחד במקומות שהישראלים נפגעים בהם לצד הפלסטינים – והכאוס הזה נעוץ ישירות בהיעדרה של דמוקרטיה עבור הפלסטינים.

למה מדינת ישראל חלשה כל כך דווקא באותו חבל ארץ שבו יש לה הכי פחות מגבלות שלטוניות או חוקיות על פעולותיה, שבו די בצווים צבאיים כדי לקבוע מדיניות? הסיבה פשוטה וברורה, אך בכל זאת ראוי לחזור עליה: מפני שרוב תושבי האזור אינם בוחרים את ההנהגה של אותה מערכת בירוקרטית.

ברמה הניהולית – ולא המוסרית או הפילוסופית – מעולם לא נמצא מנגנון יעיל ויציב יותר לחיזוק אחריותיות ויעילות בירוקרטית מלבד להעניק למי שכפופים לרשות בירוקרטית את הכוח לבחור את מנהיגיה.

חמושים מארגון "גוב האריות" במחנה הפליטים עסכר, הגדה המערבית, 9 בדצמבר 2022 (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

בירוקרטים לא צריכים להיות מרושעים כדי לייצר את התוצאות שחווים הפלסטינים. הם רק צריכים להיות חסרי אינטרס מוסדי ישיר במילוי צורכי הכפופים לסמכותם

זו אינה הערה חדשה או מעניינת, אך לעתים היא הולכת לאיבוד בשיח הישראלי. גם על רקע העימותים הרחבים בג'נין, שבה הלחימה הגיעה לרמות שלא נראו מזה שנות דור, ראוי לומר: ההזנחה הבירוקרטית  הישראלית של הפלסטינים שתחת שליטתה נושאת השלכות קשות ומתמשכות עבור שני העמים יותר מאשר כל סבב עימות נוסף.

בירוקרטים לא צריכים להיות מרושעים כדי לייצר את התוצאות שחווים הפלסטינים. הם רק צריכים להיות חסרי אינטרס מוסדי ישיר במילוי צורכי הכפופים לסמכותם.

הם לא מרגישים את הדחיפות שבתחנת הכוח בג'נין או את הקושי שמעמידה בירוקרטיית הייבוא בפני בעלי עסקים פלסטינים, מפני שהבוסים הפוליטיים שלהם, שאינם צריכים לחזר אחר קולותיהם של אותם בעלי חנויות, לא מרגישים אותם.

בו בזמן, ישראלים קיצוניים המתפרעים בכפר פלסטיני יודעים שהם יוכלו לעשות צרות בכנסת לכל מפקד ישראלי שיאתגר אותם. הפער הזה, חוסר היכולת של הפלסטינים לגרום לבירוקרטיה השלטת להכיר בצורכיהם, היא המשמעות העמוקה של הכיבוש.

חיילי צה"ל יוצאים בנגמ"שים מג'נין, 4 ביולי 2023 (צילום: Ariel Schalit, AP)

כשנקודת המבט מתרחבת מקרבות ירי מזדמנים אל מציאות החיים היום־יומית, השלטון הישראלי בגדה מתגלה ככושל לא פחות מזה של הרשות הפלסטינית

זוהי משמעות פשוטה הטבועה במלואה בחוויות היום־יום של אנשים רגילים, בלי השכבות האינסופיות של התפלפלות אידיאולוגית הנלוות לכל דיון על הגדה. זהו החלק של הסיפור החף ממחויבויות אידיאולוגיות או מהשקפות הפוליטיות.

גם אם הטרור יגווע והצבא יצליח להחזיר את השקט – זה הדבר שבכל זאת הופך את המצב לבלתי בר קיימא. כשנקודת המבט מתרחבת מקרבות ירי מזדמנים אל מציאות החיים היום־יומית, השלטון הישראלי בגדה מתגלה ככושל לא פחות מזה של הרשות הפלסטינית.

בזמן שהרשות הולכת ומתרחקת מן העין, ארכיפלג השליטה הפלסטינית המקומית המקוטעת, המוקפת על־ידי בירוקרטיה ישראלית חלולה ובלתי יעילה – יהפוך במהרה למציאות היחידה בשטח. כתוצאה מכך הפלסטינים יישענו יותר ויותר על מדינת ישראל, שכבר הוכיחה שהיא לא עומדת במשימה.