לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "אני כותבת לך מטהראן" (דלפין מינואי). ספר על איראנית שהוריה ברחו מאיראן של האייתוללה חומייני לצרפת והיא חוזרת לאיראן בתור עיתונאית, מנסה לחיות באיראן כעשר שנים ולבסוף נאלצת לברוח מאימת השלטון.

עטיפת הספר "אני כותבת לך מטהראן"

תיאור המציאות שהסופרת מתארת העלה בי מחשבות על ישראל.

משטר דתי לאומני, קיצוני ותאב כוח ושררה השתלט על מדינה וחברה והכפיף אותן לעקרונותיו הנוקשים השמרניים והקיצוניים.

בחברה הזו ישנן קבוצות גדולות של שוחרי דמוקרטיה, שכבה גדולה של אקדמאים ברמה מאד גבוהה, שרואים את העולם בחוץ ויודעים איך מדינה חופשית צריכה להיות. זו איראן של ימינו.

חשבתי לעצמי עד כמה אנחנו קרובים לאיראן, הן מבחינת הרכב האוכלוסייה, הן מבחינת איכות האוכלוסייה והן מבחינת איכות השלטון ועקרונותיו.

למעשה איראן בהחלט יכולה להוות עבור החברה הישראלית תמונת מראה לעוד עשרים שנה, אולי אפילו עשור.

חשבתי לעצמי עד כמה אנחנו קרובים לאיראן, מבחינת הרכב האוכלוסייה ואיכותה, ומבחינת איכות השלטון ועקרונותיו. למעשה איראן יכולה להוות לחברה הישראלית תמונת מראה לעוד 20 שנה, אולי אפילו עשור

הקנאים הדתיים והמשיחיים אצלנו דומים בצורה מדהימה לקנאים שלהם. המושחתים שלנו דומים לשלהם כשתי טיפות מים (למרות שמושחתים דומים אחד לשני בכל מקום בעולם).

הבסיג' האיראני הוא ה"משמר הלאומי" שבן גביר כל כך משתוקק להקים. למעשה מדובר במיליציות חמושות סמי צבאיות שתפקידן להיות הזרוע האלימה של הממשלה לניפוץ כל התנגדות אקטיבית. אלימות עוקפת משטרה.

באיראן, משמרות הבסיג' הם אלו שמדכאים כל ניצוץ של מחאה נגד המשטר על ידי הפעלת אלימות קשה ברחובות נגד המפגינים, בגיבוי מלא של המשטרה. זה החזון של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. לשם הם מכוונים, אלו הקנאים שלנו שזהים לחלוטין לקנאים האיראנים. ההבדל היחידי הוא השפה וגודל הכיפה או הטורבן.

הרהור נוסף מעלה את הסוגייה של הנשק הגרעיני. כולנו מבינים את הסכנה של נשק גרעיני בידי משטר כמו באיראן. מה שמפחיד הוא שאם הקנאים שלנו ישתלטו על המדינה באופן כל כך חזק כמו באיראן – תהיה לנו מדינה תואמת איראן עם נשק גרעיני ביד.

שרים בכירים ואולי אף ראש ממשלה, שתפיסת עולמם גורסת שכדי שהמשיח יגיע צריכה להיות מלחמת גוג ומגוג, ומה יותר טוב מכמה טילים בליסטיים אטומיים שיעופו במזרח התיכון על מנת לייצר את האפוקליפסה הזו.

ומצד שני, אם וכאשר נהיה מדינה כמו איראן, נוכל מיד לחבור אליה לציר הרשע. הרי למעשה החברים שעוד נותרו לישראל כרגע כבר נמצאים בתוך ציר הרשע או לפחות מתחככים בו באופן תמידי. אנחנו כפסע מיציאה ממשפחת מדינות המערב.

באיראן, משמרות הבסיג' הם אלו שמדכאים כל ניצוץ של מחאה נגד המשטר על ידי הפעלת אלימות קשה ברחובות נגד המפגינים, בגיבוי מלא של המשטרה. זה החזון של בן גביר וסמוטריץ'

במקרה שהמחנה הדמוקרטי יפסיד במלחמה,  לא נותר לאיי השפיות בחברה הישראלית אלא להגר ולהקים ישויות ישראליות עם אוטונומיה תרבותית וחברתית באיי יוון, קפריסין וכרתים, כפי שהיה בבית ראשון ובית שני.

יונתן אורון הוא יליד 1977, גר בגליל, מורה להיסטוריה בדימוס, חושב שאין לנו מדינה אחרת ואין לנו ברירה אלא להילחם עליה ועל עקרונות מגילת העצמאות.