בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 41195/26

פסק-דין

העתירה המונחת לפנינו, עניינה ערעור על החלטה קודמת של ועדת הבחירות המרכזית, לפיה אין למנוע מרשימה שבראשה עומד האסיר המשוחרר יגאל עמיר, את הזכות להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת.

מגישי העתירה טענו בפנינו, כי החלטת ועדת הבחירות המרכזית, אשר קבעה כי אין קלון במעשה הפלילי שבו הורשע יגאל עמיר, ולפיכך אין עילה למנוע ממנו להתמודד בבחירות לכנסת – נגועה באי סבירות קיצונית.

עתירה זו מעמידה בפנינו שני מבחנים משפטיים שונים, שנברר אותם לפי סדר, דבר דבור על אופניו.

שאלת הסבירות

המבחן הראשון נוגע לסמכותו של בית המשפט לערער על סבירות ההחלטה של ועדת הבחירות המרכזית. בא כוחו של יגאל עמיר הציג בפנינו שורה של הצהרות פומביות של ראש הממשלה, אשר הכריז על כוונתו למנות את יגאל עמיר לשר למורשת ישראל, בין אם ייבחר לכנסת ובין אם ההתמודדות תימנע ממנו.

ראש הממשלה אמר, בין היתר:

"אם בית המשפט ירחיק לכת ויקבע, כי על מעשהו של יגאל עמיר מוטל קלון, ובכך ימנע מהעם את האפשרות להביע בקלפי את עמדתו על הסוגיה הרגישה הזו, כפי שראוי לנהוג במדינה דמוקרטית, אני אדאג באופן אישי שהצדק ייעשה. אני מתחייב כי החלטתי הראשונה כראש ממשלה תהיה למנות את מר עמיר לשר. את החלטתי שלי בית המשפט כבר לא יוכל לשנות".

בא כוחו של מר עמיר אף גיבה את ההצהרות הפומביות האלה בתצהיר מיוחד של ראש הממשלה, שבו הוא מנמק באריכות את עמדתו ומסביר, כי הוא מעדיף שיגאל עמיר יכהן כשר למורשת ישראל אחרי שיזכה לתמיכה ציבורית וייבחר בעצמו לכנסת, שכן "תמיכה ציבורית ברורה ומהדהדת כזו, היא נדבך מרכזי בלגיטימציה הציבורית, שהיא הכרחית להצלחתו של מר עמיר בתפקיד המיוחד שאותו אני מייעד לו".

משאלה הם פני הדברים – טען באוזנינו בא כוחו של מר עמיר – הרי שבדיקת הסבירות של החלטת ועדת הבחירות המרכזית, כמוה כהתערבות עתידית בהחלטה ידועה מראש של ראש הממשלה. התערבות שלבית המשפט אין סמכות לבצע, ולפיכך עליה להיפסל כבר עתה – למפרע.

נבדוק את המצב המשפטי. בשנת 2023 תיקנה הכנסת את סעיף 15 לחוק יסוד השפיטה, והוסיפה לו את סעיף ד(1) לפיו:

"על אף האמור בחוק יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר, ולא ייתן צו בעניין כאמור. בסעיף זה: החלטה – כל החלטה לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות".

משהביע המחוקק בצורה מפורשת, כי התיקון חל רק על החלטות של ממשלה, ראש הממשלה או שרים, אין אלא להסיק הן מכלל לאו: בית המשפט רשאי להעמיד במבחן את סבירות ההחלטה של כל גוף שלטוני אחר – לרבות ועדת הבחירות המרכזית.

טענתו של בא כוח המשיב – לפיה אם ראש הממשלה ימנה את מר עמיר לשר, לא יוכל בית המשפט להתערב, אכן נובעת בהכרח מנוסח התיקון לחוק, בנוגע ל"ענייני מינויים". לעומת זאת, טענתו כאילו יש להרחיב את תחולת ההוראה כך שתחול למפרע על מינויים עתידיים של ראש ממשלה, שעוד לא יצאו לפועל – אין לה לטעמי ביסוס מתאים בשיטתנו המשפטית, לא בחוק יסוד השפיטה, לא בדברי חקיקה אחרים ולא בפסיקות קודמות של בית המשפט.

משהבהרנו כי לבית המשפט נשמרת הסמכות לבחון את סבירות ההחלטה של ועדת הבחירות המרכזית במנותק מהשאלה איך ראש הממשלה ינהג בה – ניגש לבדוק את ההחלטה האמורה, שאין למנוע ממר עמיר וממפלגתו להתמודד בבחירות, ולברר האם היא אכן חורגת בצורה קיצונית ממתחם הסבירות.

שאלת הקלון

עובדות המקרה ידועות לכל, ולפיכך אציין בקצרה רק את אלה הנוגעות לענייננו. בארבעה בנובמבר 1995 המשיב יגאל עמיר, רצח בכוונה תחילה את מי שהיה אז ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. הוא הורשע ברצח ונדון למאסר עולם. נשיא המדינה החליט לקצוב את עונשו ל-30 שנה בדיוק, שמניינם החל מרגע שהוא נעצר. עמיר שוחרר מהכלא בארבעה בנובמבר 2025, וכעבור חודש הכריז על כוונתו להתמודד בבחירות הכלליות לכנסת.

על פי סעיף 6(א) לחוק יסוד הכנסת, הזכות להיבחר לכנסת שמורה לכל אזרח ישראלי, שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן 21 ומעלה. בסעיף זה מפורטים מקרים שונים שבעטיים תישלל זכותו של אזרח להיבחר לכנסת, ובהם אדם "שנידון בפסק דין סופי לעונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל" כאשר מניעה זו מסויגת:

"אלא אם כן קבע יושב ראש וועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות העניין, משום קלון".

זה תיאור המקרה שלפנינו. מועמד שנידון בפסק דין סופי לעונש מאסר העולה על שלושה חודשים (במקרה הזה: מאסר עולם), לא עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונשו, אולם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית הפעיל את סמכותו בנוגע לשאלת הקלון, ופסק כי אין עם העבירה שבה המועמד הורשע (רצח רבין), בנסיבות העניין (מחלוקת פוליטית), משום קלון.

יו"ר ועדת הבחירות המרכזית הסתמך בפסיקתו על פסיקה מ-2005 של השופט יעקב טירקל, שכיהן אז כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, בעניינו של משה פייגלין.

מר פייגלין הורשע בספטמבר 1997 בכך שבחודשים שקדמו לרצח רבין, ב-1995, הוא פעל "לסכל את ביצוע החלטות הממשלה בנוגע ליישום הסכמים עם הרשות הפלסטינית, קרא לציבור לבצע מעשים לא חוקיים, כולל הפרות סדר המוניות וחסימה מכוונת של צמתים מרכזיים במדינה וקריאה לבצע פעולות נגד פלסטינים". הוא הורשע ונדון לשישה חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, וכן הופעל עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי שנגזרו עליו במקרה קודם.

לפני הבחירות ב-2003 התפקד פייגלין לליכוד וביקש להתמודד על מקום בכנסת. השופט מישאל חשין שהיה אז יו"ר ועדת הבחירות המרכזית פסל את המועמדות וקבע כי פייגלין נושא עמו קלון. פייגלין ערער לבית המשפט העליון, שאישר את הפסילה בהרכב של שבעה שופטים.

בתחילת 2005 פנה פייגלין לשופט טירקל, שהחליף את השופט חשין כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, כדי שזה ייקבע שוב האם יש בעבירה שעבר משום קלון. טירקל קבע, כי במעשיו של פייגלין:

"לא דבק פגם מוסרי ואין הוא עוטה חרפה שלא תימחה… מדובר בהפגנה ובהבעת דעה של מפגינים רבים ובעניין ציבורי שהיה שנוי במחלוקת קשה… על המעשים שעשה שלא כחוק נתן המבקש את הדין – וכך ראוי שייעשה. אולם – לדעתי – אין בנסיבות עשייתם של המעשים כדי לעורר אותה תחושה של סלידה, רתיעה, שאט נפש, תיעוב ואף גועל".

יו"ר ועדת הבחירות המרכזית הנוכחי החיל את העיקרון הזה גם על המקרה שלפנינו, ובנימוקי ההחלטה שלו הסביר, כי המקרה שבו הורשע מר עמיר אמנם היה חמור לאין שיעור מזה שבו הורשע בזמנו מר פייגלין – אך בשל כך גם העונש שנגזר עליו היה גדול בהרבה. ומר עמיר ריצה אותו עד תומו.

לעניין הקלון, יו"ר ועדת הבחירות גזר גזירה שווה בין המקרים, שבשניהם אדם היה מוכן לסכן את עצמו ואת חירותו ואולי אף את חייו למען מטרה נעלה, ולא למען טובתו האישית, לפיכך – כך הכריע יו"ר וועדת הבחירות:

"אני לא מוצא לנכון לקבוע האם יש להוסיף על העונש הפלילי גם קלון ציבורי. זו שאלה שיש להפנות אל הציבור. ובדיוק לשם כך נערכות בחירות. יכריע העם. אני לא רואה עצמי כמי שרשאי להורות לבני עמי ממה עליהם לחוש סלידה, רתיעה ושאט נפש. זו שאלה שכל אדם נדרש להכריע בה בינו לבין עצמו או בינו לבין אלוהיו".

בא כוח העותרים הזכיר לנו כי המושג "קלון" יובא אל השיטה המשפטית שלנו מהמשפט המנדטורי. הניסוח הקלאסי בעניינו הוא של שופט בית המשפט העליון חיים כהן, שהגדיר את המילה "קלון" המופיעה ב"צו המועצות המקומיות" כ"פגם מוסרי המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים, וממילא אין הוא ראוי לשאת באחריות ציבורית להחלטות ולמעשים אשר ענייני הכלל ושלום הציבור תלויים בהם".

אם אנו מאמצים את ההגדרה היפה הזו – ארשה לעצמי לתבל את דברי במעט אירוניה – כל שנותר לנו לעשות זה להחליט מהו פגם מוסרי, מה זה קהל ישרים, ומי ראוי או שאינו ראוי לשאת באחריות ציבורית להחלטות ולמעשים.

מטבע הדברים, התגלעה בדיוק על כך מחלוקת עקרונית בין הצדדים. בא כוחו של יגאל עמיר תיאר באוזנינו את מה שהוא כינה "מקרה קלאוס פון שטאופנברג". אותו אריסטוקרט גרמני, קצין בכיר בוורמאכט, שב-1944 היה דמות המפתח במה שידוע מאז כ"קשר העשרים ביולי", לרצוח את אדולף היטלר. הוא הטמין תיק ובו פצצה בסמוך לכיסאו של היטלר במפקדה הנאצית שכונתה "מאורת הזאב", אך למגינת ליבו הפיצוץ רק פצע, אך לא הרג את היטלר.

פון שטאופנברג הוצא להורג למחרת היום, אשתו ההרה נשלחה למחנה מעצר וילדיו נשלחו לבתי יתומים. היטלר אף הורה להחליף את שמם, כך שלא יישאר זכר לשם פון שטאופנברג בגרמניה. זו הייתה מידת הקלון שהוקצתה לו בגרמניה באותה תקופה.

גם אחרי שהסתיימה המלחמה הוסיף הקלון ללוות את המשפחה ואת יתר בני משפחות הקושרים. עוד שנים הוכיחו סקרים, כי רוב הציבור בגרמניה המערבית רואה בהם מפירי שבועה ובוגדים באומה. כלומר – אם להידרש למילותו של השופט טירקל – חש כלפיהם "סלידה, רתיעה, שאט נפש ואף גועל".

הגם שדעתי אינה נוחה מעצם העלאתה של השוואה היסטורית כזו, המזכירה בנשימה אחת את רבין ואת היטלר, עניין שיקומם בוודאי כל מי שלב יהודי פועם בחזהו, אני מקבל – גם אם בלב כבד – את הטיעון העקרוני שנגזר ממנה, ושאותו פרש בפנינו בא כוחו של מר עמיר.

הוא תיאר איך ברבות השנים התחלפה בגרמניה תחושת הרתיעה ביחס לניסיון ההתנקשות והתחלפה בהערכה ובכבוד. שנים אחרי מותו, פון שטאופנברג צמח להיות לגיבור תרבות גרמני. הרחוב הראשי בברלין נקרא על שמו – רחוב שטאופנברג, ובמקום הוקם מוזיאון לאומי המציג מסמכים ותצלומים רבים המהללים את קושרי העשרים ביולי.

הנה אם כן, טען בא כוחו של יגאל עמיר, שאלת הקלון אינה נובעת בהכרח מתוך עצם המעשה הפלילי עצמו, יהיה חמור ככל שיהיה, אלא יש לראות אותה תמיד כחלק ממכלול אירועים ונסיבות. ויש להביא בחשבון, כי יחסנו אליה יכול בהחלט להשתנות בחלוף הזמן, ואפילו להשתנות מן הקצה אל הקצה. מסלידה עמוקה שאנו חשים כלפי "בוגד בעמו", אל כבוד מלכים השמור ל"יקיר האומה". ההיסטוריה האנושית מלאה מקרים כאלה.

ואת העיקרון הזה, כך נטען בפנינו – מן הראוי להחיל כעת גם על יגאל עמיר. מאחר שמדובר בשאלה הנוגעת לערכי הציבור – השאלה "מי ראוי לבוא בקהל ישרים" – הרי שמן הראוי לאפשר לקהל הישרים, קרי לציבור – לבחור.

החלטה

אודה ולא אבוש: התייסרתי והתהפכתי על משכבי בלילות האחרונים, תחת כובד ההכרעה שלפניי. אינני יכול ואינני מעוניין להשתחרר מתחושת הסלידה, הרתיעה, שאט הנפש ואף הגועל, שרוצחו של רבין מעורר בי. ולפיכך, בבואי לקבוע האם יש להחיל על מעשהו "קלון", איני יכול לסמוך ידי על החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות, ואני הופך אותה על פיה וקובע כי יגאל עמיר אינו יכול להתמודד בבחירות לכנסת הקרובה.

עם זאת – ידי רועדת כשאני כותב את המילים האלה. בתוך עמי אני יושב. אני שומע את הקולות ורואה את המראות ומזהה את הלכי הרוח של התקופה הסוערת שבה אנו חיים. היה וראש הממשלה יקיים את התחייבותו, שעליה אף חתם בתצהיר משפטי – וימנה את יגאל עמיר לשר למורשת ישראל, אינני יכול להוציא מכלל אפשרות, כי בעיני הדורות הבאים שילמדו על ברכיו ועל ברכי תומכיו את מורשת ישראל – דווקא פסק הדין שלי יישא עליו את אות הקלון.

המחשבה הזו מעציבה אותי עד מאוד, אך לא משנה את הכרעתי.