בפוסט הקודם הזכרתי את מערכות הרגש של פאנקספ, שבע במספר. הפעם נעסוק במערכת מרתקת ומורכבת העוסקת ברגש לא קל – התגובה הרגשית להיפרדות מאובייקט אהוב.

PANIC/GRIEF – מערכת הפועלת במצבים של אובדן אובייקט אהוב. כאשר גור קטן או תינוק מאבד את אמו, הוא מתחיל לבכות/לילל בעוצמה על מנת לקרוא לה. הוא גם מתחיל לחפש אותה בהססנות.

בשלב מסוים, הגור מפסיק לחפש את אמו ונשאר במקום, מתכנס בתוך עצמו ומחכה. הגור מתחיל להתייאש. זהו דיכאון אמיתי בצורתו הטהורה

היללות הופכות גם להיות קולניות וחזקות, כמו חתלתול שלא מוצא את אמא שלו, ואנחנו יכולים לזהות מידה מסוימת של תסכול או מחאה בטון שלו.

בשלב מסוים, במהלך שאפשר לחשוב על הסבר אבולוציוני מתאים לגביו, הגור מפסיק לחפש ונשאר במקום, מתכנס בתוך עצמו ומחכה. הגור מתחיל להתייאש.

זהו דיכאון אמיתי בצורתו הטהורה. אובדן האוביקט, מביא לאנהדוניה עמוקה. חוסר יכולת להנות משום דבר, ירידה משמעותית בפעילות מערכת ה-SEEKING, עליה נדבר בהמשך.

פאנקספ מנסח בעזרת המערכת הזו מודל נוירולוגי לדיכאון: בגזע המוח יש גרעין מוחי בשם PAG המחולק לשניים. כאשר החלק הקדמי (אנטריורי) מגורה, יש תחושת הנאה ותגמול חיובי. כאשר חלק האחורי (פוסטריורי) מגורה, יש תחושה בלתי נסבלת של מועקה. במחקר רואים כי האזורים האלו משתתפים בתגובה להיפרדות מהאם, וגירוי של החלק האחורי מביא לדיכאון.

בגזע המוח יש גרעין מוחי המחולק לשניים. כאשר החלק הקדמי מגורה, יש תחושת הנאה ותגמול חיובי. כאשר חלק האחורי מגורה, יש תחושה בלתי נסבלת של מועקה

פרויד כתב על דיכאון כאבל על אובדן האובייקט, כפי שמתואר במאמרו "אבל ומלנכוליה". אובייקט שהיה קרוב ומופנם בנפש, נוכח לא רק במציאות, אלא קיים ייצוג שלו בנפש.

בהיעדרו, ועם הפסקת האינטראקציה איתו, יש תחושה קשה של אבדן. המקום הנפשי שהאובייקט מילא – ריק כעת בגלל מחסורו של האובייקט במציאות והעדר האינטראקציה עמו.

ההיעדר גורם למצוקה נפשית גדולה, בעיקר בשל היעדר התגמול הנפשי שמופק מהקשר, גם עם האובייקט המופנם. אובייקט קרוב יכול להיות גם חבר, קבוצה, מקום עבודה, תפקיד, מעמד וכו'. אובדן של כל אובייקט עלול להיות מלווה בתקופת אבל ואף בתגובה מלנכולית מתמשכת.

ההיעדר גורם למצוקה נפשית גדולה, בעיקר בשל היעדר התגמול הנפשי שמופק מהקשר. אובייקט קרוב יכול להיות גם חבר, קבוצה, מקום עבודה, תפקיד, מעמד

המערכת הרגשית הזו מחולקת ל-2 שלבי פעילות שונים, ולא בכדי. הגילויים המחקריים בפסיכולוגיה בתחום מראים את פעילות המערכת בתגובה דו שלבית להיפרדות מהאובייקט:

שלב 1 – Protest – מחאה

שלב 2- Dispair – יאוש.

שלבים אלו נוסחו גם במחקריהם של בולבי ורוברטסון.

הפסיכואנליטיקאי והפסיכיאטר ג'ון בולבי ניסח תיאוריה המדברת על קשר הנוצר בין תינוק לאמו, ומהווה בסיס להתפתחות נפשית תקינה, כל עוד ההתקשרות תקינה בעצמה.

התיאוריה שלו נקראה תיאוריית ההתקשרות (Attachment) והתפישה העיקרית בה היא, שתינוקות זקוקים לקרבה אל ההורה, כמשהו מובנה ביולוגית, באופן טבעי, ולא תוצאה של התניה בעקבות ההזנה מההורה.

התפישה העיקרית בתיאוריית ההתקשרות של בולבי היא, שתינוקות זקוקים לקרבה אל ההורה, כמשהו מובנה ביולוגית, באופן טבעי, ולא תוצאה של התניה בעקבות ההזנה מההורה

תפישה זו עוררה סערה בעולם הפסיכואנליזה. מלאני קליין האנליטיקאית וממשיכת דרכו של פרויד, היתה המדריכה של בולבי בהכשרה האנליטית, אך הוא נדחה מהמחנה הקלייניאני בגלל גישתו, לפיה ילדים מגיבים לאירועי חיים עכשוויים לאור דברים שחוו במהלך התפתחותם כתינוקות, ולא לפנטזיות לא מודעות, כפי שטענה קליין.

הדבר היה זר לגישה הקלייניאנית. החיבור בין הסביבה ההתפתחותית של התינוק ובין עולמו הפנימי היו אבן דרך משמעותית בתיאורית ההתקשרות. חסך או היעדר השפיעו רבות על התפתחות התינוק, לדברי בולבי, והופנמו בעולמו הפנימי כחומר חי.

מחקרו של בולבי התמקד בפרידה מהאם ובהתנסויות פרידה מרובות, ובקשר שלהן לפתולוגיה התפתחותית רגשית. הוא קיבל אישור לתיאוריה שלו ממקור מפתיע – הפסיכולוגיה ההשוואתית ועולם התנהגות בעלי החיים – האתולוגיה.

הוא נחשף אל האתולוגיה דרך אתולוגים כגון רוברט הינדה וקונרד לורנץ, והחל קשר פורה ביותר עם הארי הארלו. הארי הארלו היה פסיכולוג אמריקאי מרתק שעבד עם קופים וחקר התקשרות.

בניסוי מפורסם הוא גילה שתינוקות של קופים ממהרים לאמם בעקבות גירוי מפחיד – לא בשל ההזנה שבאה עם האם, אלא מתוך קשר בלתי אמצעי – משיכה לאובייקט אימהי חם ונעים.

בניסוי נחשפו התינוקות לגירוי מאיים והייתה להם האפשרות להימלט אל בובת אם עשויה מתכת עם בקבוק חלב, או לבובת אם ללא חלב העשויה מבד רך ונעים. התינוקות נמלטו אל הבובה הרכה

בניסוי נחשפו התינוקות לגירוי מאיים והייתה להם האפשרות להימלט אל בובת אם עשויה מתכת עם בקבוק חלב, או לבובת אם ללא חלב העשויה מבד רך ונעים. התינוקות נמלטו אל הבובה הרכה. התיאוריות שהגילוי הזה עורר בעולם הטיפול היו מרתקות והביאו למחקרים מרתקים בתחום עד היום, באוכלוסיות מגוונות.

הגילוי שתינוקות קופים לא מתנהגים לפי תיאוריית ה-Cupboard Love – אהבת המזווה – התיאוריה שהייתה נהוגה בזמנו ותיארה את האהבה כרגש התלוי בהזנה – היה מרעיש.

המעבר אל תיאוריה אנושית מקבילה לגילוייו של הארלו היה בלתי נמנע מבחינת בולבי, שטען כך מהתנסויותיו האישיות והמקצועיות. נאמר פה שבולבי עצמו כילד גודל על ידי מטפלות ופגש את אמו לשעה ביום בלבד.

המעבר אל תיאוריה אנושית היה בלתי נמנע מבחינת בולבי, שטען כך מהתנסויותיו האישיות והמקצועיות. נאמר פה שבולבי עצמו כילד גודל על ידי מטפלות ופגש את אמו לשעה ביום בלבד

המערכת הזו קשורה למערכות אחרות, בעיקר למערכות ה-SEEKING  שהזכרנו ולמערכת ה-PLAY שעוד נכיר. נאמר רק, שכאשר יש אובדן, אין מקום למשחק או לחיפוש אחר תגמול. הדבר הקריטי באופן מיידי הוא מציאת האובייקט האבוד, על ידי חיפוש וקריאה לאם/לאובייקט שהחליף אותה.

כאשר חולף זמן וממשיכות הקריאות, עולה הסיכוי להימצא על ידי טורף ויש מעבר לשמירה על פרופיל נמוך, חוסר תזוזה מהמקום בו אבדה האם. בהמשך חוסר התנועה גם גורם ללהקה/פרטים בוגרים יותר לפעול לתמיכה בפרט הבודד שכעת נמצא בשלב האבל – GRIEF.

הפסיכולוגיה האבולוציונית רואה בהתנהגות הדיכאונית תקווה. בכך שפרט אחד מהקבוצה לא מתפקד, יש סימון לשאר חברי הקבוצה שיש צורך לסייע לו, לתמוך לשמור ולהזין במקום ההורה שאבד. אילו לא היה סימן כזה, סיכויי ההישרדות שלו היו קטנים יותר. בכך נשתמרה צורת הפעולה הזו, ובא הדיכאון לעולם.

הפסיכולוגיה האבולוציונית רואה בהתנהגות הדיכאונית תקווה. בכך שפרט אחד מהקבוצה לא מתפקד, יש סימון לשאר חברי הקבוצה שיש צורך לסייע לו, לתמוך לשמור ולהזין במקום ההורה שאבד

וכך עם הדיכאון, נולד גם הטיפול בו.

בסרטון הבא מופיעה דוגמא למחקר התקשרות, בו נבדקת התנהגותם של תינוקות לפני, במהלך ואחרי עזיבת האם את החדר:

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.