נזכרתי באורי מילשטיין, 42, ד"ר למדעי המדינה, בגלל חללי הצנחנים במלחמת לבנון. הצנחנים שילמו בדם רב על שיגיונות בגין-שרון. הצנחנים, במיוחד המילואימניקים, קראו את ספריו של מילשטיין עליהם. שאלתי אנשים שונים על מילשטיין לפני שבאתי אליו לביתו ברמת אפעל. הטווח של הקונצנזוס נע מתרח למגעיל. לאנשים יש תגובה אלימה נגד מילשטיין. "מה הוא עשה עכשיו? עזוב אותו".

אורי מילשטיין הוא ג'ינג'י. יש לו עיניים כחולות שמוטות לצדדים. כשהוא מחייך, העווית הפתאומית שהיא החיוך, פגיעה ואנושית. הוא גבוה ובהיר, כמעט לבקן. עם פאות לחיים ארוכות ושיער דליל שאינו מתמסר למסרק. אנחנו בחדר העבודה שלו ואין לו מקטרת, גם לא נעלי בית. בהונותיו ארוכים בסנדלים תנ"כיים. מכנסי דקרון אפורים וחולצת פסים שגם בקיבוצים כבר לא מוכרים יותר.

כפי שאורי מילשטיין מספר את זה, אלמלא נפצע בראשו בקורס מ"כים של הצנחנים, היה יכול להגיע רחוק.

"אני מודיע לך שהייתי בצנחנים באחת הפלוגות הטובות, אוגוסט 1958, פלוגת ה'קרחות' שנחשבה לאחת הפלוגות הטובות שהיו בצנחנים. השתתפתי באליפות צה"ל במקצועות שדה ולקחנו מקום ראשון, 20 ק"מ עם חגור-קרב בחולות. אנשים נורא מתפלאים שאני רק סמ"ר. בדרך כלל, בגלל אופן הדיבור שלי שהוא די סמכותי, רוב האנשים בטוחים שאני אלוף-משנה או תת-אלוף".

אורי מילשטיין במלחמת יום כיפור (צילום: מתוך האלבום הפרטי)

רפול, שמילשטיין קורא לו "טיפוס מעניין", שהיה בזמנו של מילשטיין סמח"ט חטיבת הצנחנים, חשב שהגיע לצנחנים עלון. עלון הצנחנים של רפול, על פי מילשטיין, היה הסנונית שבישרה כבר אז את גישתו חסרת הפשרות של רפול לחינוך בצה"ל.

"כל עיתונאי שהיו פונים אליו, היה מוכן לעשות במילואים עלון לצנחנים. רפול אמר לא צריך. אני מכיר אחד בגדוד, אורי מילשטיין, חייל בסדיר שנפצע, אני חושב שהוא טוב, זה מתאים לגישה שלו. אז לקחו אותי מהאתונות, מהגדוד, הייתי ב-890, ואני יחד עם שלמה שבא, שהיה העורך והמביא לדפוס, התחלתי לכתוב את עלון הצנחנים. ב-1960 השתחררתי והלכתי ללמוד, ובמילואים, בין יתר תפקידי במלחמות, כתבתי את 'עלון הצנחן'.

"כל עיתונאי שהיו פונים אליו, היה מוכן לעשות במילואים עלון לצנחנים. רפול אמר לא צריך. אני מכיר אחד בגדוד, אורי מילשטיין, חייל בסדיר שנפצע, אני חושב שהוא טוב, זה מתאים לגישה שלו"

"אחרי מלחמת ששת הימים התחילו לפרסם כל מיני דברים, ואז שלמה שבא אמר לי, שמע אורי, כל אידיוט שאין לו מושג כותב עכשיו ספרים, ואתה שמ-1960 עד 1967 הצטבר אצלך חומר, כדאי לך להוציא אותו לאור.

"אמרתי לשלמה, בעצם למה לא, זה הגיוני. לקחתי את החומר, אבל הייתי נורא תמים. לא אמרתי שזה חומר יוצא מן הכלל ואני הולך להיות מפורסם. תהיתי מי ידבר איתי בכלל. אז הגעתי לאורי שלגי. אורי שלגי הוא בעלי הוצאת 'רמדור'. הוא הוציא לאור את פטריק קים, ביל קרטר וכאלה, ספרים שנחשבים קלים מאוד, נגיד קלילים. בפגישה הראשונה חתמנו על חוזה.

ד"ר אורי מילשטיין בחדר העבודה בביתו ברמת אפעל ב-1982 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"כדי להרחיב את הספר, הלכתי לראיין כל מיני אנשים שהיו קשורים. אני לא בטוח שאריק שרון זוכר כלל שנפגשתי איתו כשהוא היה בפיקוד צפון, או שמוטה גור זכר אותי. יכול להיות שהם זכרו שבא מהצנחנים איזה טיפוס בלונדיני".

"כדי להרחיב את הספר, הלכתי לראיין כל מיני אנשים שהיו קשורים. אני לא בטוח שאריק שרון זוכר כלל שנפגשתי איתו או שמוטה גור זכר אותי. יכול להיות שהם זכרו שבא מהצנחנים איזה טיפוס בלונדיני"

מי שמעיין בשני ספריו של מילשטיין, "מלחמת הצנחנים" ו"המסתערים ראשונה" – שני ספרים שמקדמי המכירה שלהם היו היסטריית וסחרור הניצחון של 67' – יאתר את שיתוף הפעולה של הנפשות הפועלות עם מילשטיין, את שאיפתן המביכה, כבר אז, לצבור נקודות זכות במשחק של קריירה וקידום אישי.

גימלאי ה-101 לדוגמה – שלמה באום, מאיר הר-ציון, ג'יבלי הקטן, שרון ואחרים – דיברו עם מילשטיין הלוך ודבר. מה שהוא רצה – הם נתנו; תאריכים, שעות, תחושות ורקע. אלה שעדיין היו בשירות סדיר, כמו שרון וגור, היו חייבים לשבת עם ה"בלונדיני מהצנחנים", להקצות לו את הזמן, לבקש מהפקידה לא להעביר שיחות. מילשטיין, שלא בא נקי מהערצה, תלה בהם עיניים עגולות והקשיב.

הלוחמים ראו במילשטיין כלי שרת. הם לא הגיעו לאן שהגיעו תמימים ובתולים. השנים היו אחרי המתלה ממנה יצאו שרון וגור אויבי נפש. אחרי קיביה, 69 הרוגים חפים מפשע בכפר ערבי בחיפויו של בן-גוריון. אחרי קרב הדמים על גבעת התחמושת ("מיותר לגמרי", אומר מילשטיין) ואום-כתף של שרון.

אורי מילשטיין (משמאל) בביתו של רפאל איתן (רפול) באוקטובר 1968 (צילום: שלמה ערד)

רפול, שכבר אז לא נחשב דברן גדול, מצא זמן לשבת עם מילשטיין במכנסיים קצרים, חצי גוף עירום ליד שולחן פורמייקה מכוסה שעוונית עם בתו על ברכיו. הם אכלו ושתו מיץ אותו רדה רפול מדלי פלסטיק גדול. אם אתה מסתכל בעיניו של מילשטיין בתצלומיו של שלמה ערד, אתה יודע שמילשטיין, נכון לאז, לא התכוון להרע לצנחנים.

כשהיו לו ביד מספיק סיפורים, הלך מילשטיין לעיתון "הארץ", לעורך המוסף השבועי נתן דונביץ', ומכר לו את רעיון הסיריאליזציה. לפרסם כמה פרקים במוסף לפני שהספר ייצא לאור. ב"הארץ" ראו שאפשר לעשות קילומטרז' טוב עם מילשטיין. שהחומרים שלו, למרות שהוא שיווק אותם כחומרים חמים על צנחנים גיבורים, חורגים למעשה מגבולות התהילה ועוברים לשחיטת פרות קדושות.

מילשטיין טען שהנכונות של "הארץ" להיכנס לדיאלוג אתו, האירה את עיניו. הפילוסוף התמים, בן 28, הבין שמה שהוא קיבל בשיתוף פעולה מלא ולציטוט, זה בדיוק החומר שאיתו ניתן יהיה להתחיל לפרק את המיתוס.

מילשטיין טען שהנכונות של "הארץ" להיכנס לדיאלוג אתו, האירה את עיניו. הפילוסוף התמים, בן 28, הבין שמה שהוא קיבל בשיתוף פעולה מלא ולציטוט, זה בדיוק החומר שאיתו ניתן יהיה להתחיל לפרק את המיתוס

מאותו יום החל מילשטיין לכתוב גרסה חדשה של מלחמות ישראל.

* * *

"אנשים לא הבינו את המשמעות של הדברים כאשר הם מתפרסמים. הדוגמה הכי בולטת, הרופא הלבנוני. ה-101 עשו מארב בדרך לבית לחם והיו צריכים לחסל מכונית ערבית. אבל הם לא חיסלו את המכונית, הם עצרו אותה קודם, אפשר לומר, השתעשעו.

ספרו של אורי מילשטיין על יחידה 101

"היה בהם איזה מין פלפל והם רצו לדעת את מי הם הורגים. אז הם עצרו את האדם ודיברו אתו לפני שימות. הוא אמר להם, אני רופא ואני מלבנון והתנדבתי לצבא הירדני. לפי אמנת ז'נבה לא הורגים רופאים. אתה לא מעניין אותנו, תתפלל ונהרוג אותך. והרגו אותו.

"את זה פרסמתי ב'הארץ' וזה גרם לזעזוע אדיר. תזכור שכשאני פרסמתי ב-1968, טלוויזיה כמעט לא הייתה והעיתונות הייתה מגוייסת. רוב ה-101 והצנחנים היו קיבוצניקים, ובקיבוצים התפתחה מערכת הערכים של אלה הנקראים יפי נפש. עמוס עוז היה כבר באופנה. פתאום בא יהודי ואומר: אתם רצחתם רופא לבנוני!

"רוב ה-101 והצנחנים היו קיבוצניקים, ובקיבוצים התפתחה מערכת הערכים של אלה הנקראים יפי נפש. פתאום בא יהודי ואומר: אתם רצחתם רופא לבנוני!"

"הם לקחו מה-101 את שמואל ניסים המכונה פלאח, והגישו נגדי תביעת דיבה. באתי לנתן דונביץ', אמרתי לו מה עושים? בשעתו דונביץ' אמר לי שהכתבות שלי היו הכי קריאות ב'הארץ', אבל ברגע שהתחילה הבעיה, שום סיוע ושום עצה ושום גיבוי ושום דבר.

"שבוע לפני שהוצאתי את הספר, יצא ספר של דן מרגלית רק על ה-101, החומר שהתפרסם ב'הארץ' מינוס הבעיות הפרובלמטיות, פלוס עוד כמה דברים ששמואל ניסים ומאיר הר-ציון נתנו לו. אם אתה שואל מהי גניבה ספרותית, הספר של דן מרגלית היה גניבה. עיתונאי של 'הארץ' גנב מדבר שהתפרסם ב'הארץ'".

ידיעה על פרשת הרופא הלבנוני שהתפרסמה בעיתון "העולם הזה" ב-28 בפברואר 1968

תגובתו של דן מרגלית, אוקטובר 82': "מילשטיין אינו יודע מה הוא סח או שמתחזה כמי שאינו יודע מה הוא סח. ברור שראיינתי את אנשי ה-101 בקיבוצו של קאצ'ה שם התכנסה קבוצה גדולה, במשרדו של עו"ד ניסים בחיפה ובחוותו של הר-ציון. כל החומר שפרסמתי הוא על סמך ראיונות שאני עצמי ערכתי. על גסות הרוח בה משתמש מילשטיין איני רוצה להגיב".

מילשטיין: "שלמה באום, שהוא חבר שלי, סיפר לי את הכל. הם באו למרגלית ואמרו לו, תשמע אדוני, ישנו אורי מילשטיין שכותב עלינו את כל החרא הזה. אנחנו ניתן לך את החומר ותכתוב פחות או יותר איך שמקובל עלינו. ומרגלית כתב ספר מטעם הצנחנים.

"שלמה באום, שהוא חבר שלי, סיפר לי את הכל. הם באו למרגלית ואמרו לו, תשמע אדוני, ישנו אורי מילשטיין שכותב עלינו את כל החרא הזה. אנחנו ניתן לך את החומר ותכתוב פחות או יותר איך שמקובל עלינו"

"הצנזורה, למשל, אחרי שאישרה, ביטלה את האישור. אתה שמעת על מקרה כזה? בנוסף לכל, בא אליי מאיר הר-ציון הביתה ואמר לי שאם אני אוציא את הספר הוא יהרוג אותי, ויש לזה עדים. היו חמישה-שישה עדים בבית.

"אמרתי לו, מאיר תשמע, כשאת אחותך רצחו, אתה עשית מה שעשית לערבים, ישבת יום אחד בכלא ושוחררת. אם אני אחוסל, אתה תשב כל החיים, אני לא ערבי מאיזה שבט, החוקיות הולכת אחרת אם אתה מחסל יהודי. הוא נרגע אחרי שהחבר'ה שלו אמרו שהם לא רוצים חלק בזה".

אריאל שרון ומאיר הר ציון בתחילת שנות החמישים (צילום: ארכיון דובר צה"ל)

יצאנו למרפסת של מילשטיין. הוא ישב וגבו לשמש השוקעת. האור השתנה כאשר מילשטיין הפליג ממוטה גור במתלה אל פרופ' רוטנשטרייך, מאפלטון אל קאנט, מרחל המשוררת (דודתו) אל רם מואב (אחיו).

איך, שאלתי את מילשטיין, אימתת את כל הסיפורים שה-101 היו די שמחים לספר על עצמם? בסך הכל הם היו חבר'ה עם דמיון די בדואי.

מילשטיין מחייך את חיוכו הרחמני שהוא תחליף לטיפול סיעודי לאנשים מסכנים, חיוך שאומר לך, השואל, שאתה קרנף ילדותי וששיחקת לו ליד.

"היו מסמכים, היו פקודות, היו תכתובות. ה-101 הייתה יחידה צה"לית שעבדה תחת פיקוד ירושלים. קח למשל את קיביה. בקיביה יצאה פקודה וגנדי (רחבעם זאבי) הביא את הפקודה הזאת ליער בן-שמן.

"זאב שיף סיפר שגנדי הביא את הפקודה על קיביה ליער בן-שמן, אחר כך לקח את זה והלך לשדה התעופה, ובלוד הוא שכח את זה על השולחן באיזו מסעדה. הפקודה לקיביה נשארה על השולחן ומלצר ערבי מצא את זה והביא למשטרה".

"גנדי הביא את הפקודה על קיביה ליער בן-שמן, אחר כך לקח את זה ובלוד הוא שכח את זה על השולחן באיזו מסעדה. הפקודה לקיביה נשארה על השולחן ומלצר ערבי מצא את זה והביא למשטרה"

מפת פעולת קיביה. מתוך ספרו של אורי מילשטיין, "מלחמות הצנחנים"

לא דפקת את הראש של ילדים בני שלוש-עשרה אחרי מלחמת ששת הימים?
"לא רציתי להשפיע על אף אחד. לא הייתי כל כך מתוחכם. רציתי לתאר כיצד מדינת ישראל יצרה את הכוח שנלחם בששת הימים. נניח שהייתי כותב על גדי מנלה כעל סדיסט ומטומטם ומי שמת הוא אידיוט והטובים הם דווקא אלה שחיים. התוצאה הייתה שלא היה לנו צבא שמסתער אלא צבא של הגנרל המקסיקני קסטנייטה. צבא של אלופים".

ב"שלום הגליל", מלחמתו של הגנרל שרון, נהרג סגן רמי שלגי ז"ל, 25, בנו הצנחן של אורי שלגי, בעל הוצאת "רמדור", המו"ל של מילשטיין.

"לגבי רמי שלגי יש יסוד, נקרא לזה, טרגי. רמי שלגי נהרג בעין-זחלתא. כשהוא הלך לקרב הוא אמר ש'אני לא אחזור חי ואני אמות, והצוואה שלי היא זאת: שאת הרכוש שלי' – בכל זאת הוא היה יהודי בן 25, מכונית, או שתי מכוניות וסוס – 'אבא ימכור ובכסף הוא יוציא מהדורה חדשה של 'מלחמת הצנחנים' ויוציא את הספר השלישי של 'מלחמת הצנחנים', והפרק האחרון בו יהיה מותי'".

לפני שרמי שלגי נהרג בעין-זחלתא הוא אמר ש'אני לא אחזור חי ואני אמות, והצוואה שלי היא זאת: שאת הרכוש שלי אבא ימכור ובכסף הוא יוציא מהדורה חדשה של 'מלחמת הצנחנים' והפרק האחרון בו יהיה מותי'"

* * *

יש משהו עצוב בצנחן לשעבר, בן ה-42, עדיין ילד מלחמה. מילשטיין לא המציא את הפתטיות הזאת. היא ישראלית כמו חמסין. אלא שאצל מילשטיין היא מקבלת גוון נוסף של תוגה. הוא עשה קילומטרז' אישי רב על צנחנים גיבורים, צל"שים ומלחמות.

אורי מילשטיין בצילום של מיכה קירשנר בכתבה המקורית שפורסמה ב"מוניטין" באוקטובר 1982

גיבוריו בכומתות האדומות זורקים את חייהם על ביירות, הם הפרק הבא בטרילוגיה שלו. הפתטיות של מילשטיין מועצמת ברגשות התסכול ובחוסר הנוחות שהוא משרה סביבו, אפרופו לבנון. בניגוד לאחרים, שהפכו את העורף לבונקר שמאל, מזדהה מילשטיין עם מטרות המלחמה של שרון ורפול.

הספרים הראשונים שלו כוונו לברכיים. תחקיר מלחמת העצמאות שלו – בו ראיין 1,500 איש והיה בארכיונים אמריקאיים ובריטיים ושעליו הוא שוקד עכשיו – חשוב מכיוון שיש צורך לתעד את ההתחלה. כאשר מילשטיין מוכר את עצמו, אתה מתקומם ומבטל את הטוב עם הרע.

לפעמים, ברגע של אמת, כשהוא מראה את כל מכתבי הדחייה הסטנדרטיים שקיבל, תשובה שלילית על בקשתו למימון מחקרו על ידי גופים שמימון מחקר נמצא באחריותם, יוצא מילשטיין הפנימי, הפגוע והחשוף.

"קרא לי דון קישוט", הוא אומר, "קרא לי תמים. אבל חוקרים באוניברסיטאות בארץ את חיי המין של הקרציות ותולדות הצרפתית במאה ה-13. לחקר מלחמת העצמאות אין גרוש".

"קרא לי דון קישוט, קרא לי תמים. אבל חוקרים באוניברסיטאות בארץ את חיי המין של הקרציות ותולדות הצרפתית במאה ה-13. לחקר מלחמת העצמאות אין גרוש"

חיילי חטיבה 8 במלחמת העצמאות (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

עם השמש השוקעת על רמת אפעל ועם הרוח הקלה וכוס הזיפ, משתלטת לרגע האמת הפנימית של מילשטיין על מילשטיין הרכלן הביטחוני.

* * *

"לפני שש שנים, ב-1977, נפגשתי עם אהד זמורה בקפה 'תמר' בשינקין והסכמנו שהגיע הזמן לכתוב ספר על מלחמת העצמאות. ספר של סיכום שלושים שנות מחקר לקראת יובל השלושים של המדינה. המחשבה הייתה שייצאו לאור לא מעט ספרים, ודברים טובים, אבל לא תמיד מעניינים. אני אכתוב את המעניין.

"מכיוון שאני גם ד"ר ויש לי חוש לספק, רציתי בשביל הסקרנות האישית שלי לבדוק נושא מסויים ולראות האם מה שכתבו על אותו נושא ומה שקרה באמת הם אותו דבר. אמרתי, אבדוק הנחה מקובלת אחת לגבי מלחמת השחרור: 'מעטים מול רבים'.

"מכל ערביי ארץ ישראל שמנו בסך הכול מיליון ורבע, גויסו בכל המלחמה, פול-טיים, רק אלפיים איש. זאת אומרת, הרלווונטי זה לא איזה חולי גרענת וחולי גזזת שנמצאים באיזה כפר. השאלה הנשאלת היא, כמה צבא היה לערביי ארץ ישראל וכמה צבא היה לנו. להם בכל המלחמה הם גייסו אלפיים איש. אנחנו, בכל המלחמה גייסנו מאה עשרים אלף.

"מכל ערביי ארץ ישראל שמנו בסך הכול מיליון ורבע, גויסו בכל המלחמה, פול-טיים, רק אלפיים איש. אנחנו, בכל המלחמה גייסנו מאה עשרים אלף"

חברי חטיבת הקומנדו שועלי שמשון במהלך מלחמת העצמאות (צילום: אפרים אילני)

"זאת אומרת שהייתה לנו עדיפות מוחלטת על ערביי ישראל. תבוא בצדק ותאמר: אבל היו מדינות ערב. למדינות ערב היו מאה שישים אלף חיילים, כל מדינות ערב ביחד. ב-14 במאי פלשו רק עשרת אלפים. בכל מלחמת העצמאות מנה צבא הפלישה שלושים אלף. תסכים איתי שזה מעטים מול רבים, אבל אנחנו הרבים והם המעטים".

"למדינות ערב היו מאה שישים אלף חיילים ביחד. ב-14 במאי פלשו רק עשרת אלפים. בכל מלחמת העצמאות מנה צבא הפלישה שלושים אלף. תסכים איתי שזה מעטים מול רבים, אבל אנחנו הרבים והם המעטים"

שש שנים יושב מילשטיין בחדר העבודה שלו ברמת אפעל ומנער את האבק מעל מלחמת העצמאות. שניים-עשר כרכים, אם וכאשר עבודתו תיגמר ותראה אור, החריש ההיסטורי העמוק ביותר שנעשה מאז 48'.

תולדות מלחמת העצמאות, מהלכיה ובזיונותיה, ננעלו היטב בארכיונים ובזכרונם של הגיבורים הפועלים והמפתחות נזרקו. מילשטיין טוען שלקחים, אם היו נלמדים בזמן, היו חוסכים ביזיונות בעתיד. עם ישראל, לפי מילשטיין, חייב לחקור את עברו.

טיעוניו של מילשטיין בעד חקר וחשיפת העבר הגיוניים. אלא שהחיטוט בעבר הוא שוט גדול שבו אפשר לאיים נגד אלה המנהלים את המדינה היום ומילשטיין אינו חף מפשע בנושא הזה. קיומם של מילשטיין ואיתו מאיר פעיל, למשל, בא מלהחזיק מיתוסים על אש קטנה. הם מטפטפים טיפות אינפורמציה הנשמעות כמו חדשות וגמלאי מלחמה מתחילים להתנצח.

מאיר פעיל ב-1979 (צילום: רבקה פרייוולד/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

מילשטיין: "מדובר באדם אחד, בתשלום המקביל היום לשלוש-עשרה אלף שקל, זה דבר ש'זמורה-ביתן' מסוגלת לעמוד בו במשך כמה שנים. זה יקח מינימום תשע שנים.

"יש לי יתרון שאין לכל האחרים, וזה שאני בדיוק התחלתי בתקופה שחלק גדול מאלה שעשו את מלחמת העצמאות, הם או בשלב של המעבר לסניליות או במעבר לעולם האמת. אם יתחילו עבודה מהסוג הזה בעוד עשר שנים, הרבה מאוד אנשים כבר אי אפשר יהיה לדבר איתם. אני אולי האיש האחרון שיכול לעשות את זה.

"יש לי יתרון שאין לכל האחרים, וזה שאני בדיוק התחלתי בתקופה שחלק גדול מאלה שעשו את מלחמת העצמאות, הם או בשלב של המעבר לסניליות או במעבר לעולם האמת"

"הספר הזה, לדעתי, ייקנה על ידי כל אדם שלקח חלק במלחמת העצמאות. נניח שיש היום שלוש מאות אלף איש שחיו במלחמת העצמאות. אני מניח שאפשר למכור בארץ בסדר גודל של שלושים עד ארבעים אלף סטים, ובלבד שהדעה תהיה שכך באמת קמה המדינה.

"רחל המשוררת היא דודה שלי. שירי רחל נמכרו עד היום באיזה מאתיים אלף עותקים. כל שנה חמישה-עשר אלף. אני, אורי מילשטיין, הוצאתי את שירי רחל בכתב ידה וזה נגמר".

רחל המשוררת (צילום: קיבוץ כינרת)

בשירה "עקרה", כתבה רחל: "בן לו היה לי! ילד קטן שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. ילד. קטן. אורי אקרא לו, אורי שלי; רך וצלול הוא השם הקצר"…

"השיר עליי", אומר מילשטיין. "אמי, שטיפלה ברחל בשנותיה האחרונות, הבטיחה לה שאם יוולד לה בן, היא תקרא לו אורי. אני אמנם לא שחור תלתלים, אבל אני מקווה שאני קצת נבון".

"השיר עלי. אמי, שטיפלה ברחל בשנותיה האחרונות, הבטיחה לה שאם יוולד לה בן, היא תקרא לו אורי. אני אמנם לא שחור תלתלים, אבל אני מקווה שאני קצת נבון"

* * *

עם מילשטיין בסאאב המקרטעת בכבישי הנגב הצפוני. לא שמילשטיין נוהג רע. רגל הבנזין שלו כבדה ועובדת על מסרים מהמוח ואלה קשורים לנקודות שיא במונולוג שלו. מין ניתורים קדימה, דחיסות בנזין קלות המזניקות את הסאאב. בחצי הדרך לקיבוץ ניר-עם אני די חולה ים ומסוחרר.

על הרצאה בקיבוץ מקבל מילשטיין 850 שקל פלוס החזר נסיעות בסך 5 שקלים לק"מ. בליגת המרצים הוא נחשב מרצה חם. קצת נמאס לו מהגיחות ביום שישי, חבל לו על הזמן, מה גם שבגלל מני פאר והתוכנית "שעה טובה" קיבוצניקים לא יוצאים מהחדר עד אחרי עשר.

אורי מילשטיין מופיע בתוכנית "שעה טובה" עם מני פאר בערוץ הראשון ב-1982

ניר-עם נמצא כשלושה ק"מ מהחווה של שרון. הבן של שרון לומד בבית הספר האיזורי של שער הנגב. תוך כדי שישבנו בדירתו של החבר יגאל כהן, התווכחו מילשטיין וכהן אם הילדים מתנכלים לבנו של שרון. מילשטיין טען שכן. שהרביצו לו. כהן טען שהתקבלה החלטה בניר-עם שלא לקטוף את הכותנה של אריק שרון. הקטפות של ניר-עם לא יעלו על שדות הכותנה של שרון.

"נניח ששרון הוא שר ביטחון גרוע", אמר מילשטיין בניר-עם, "מוקצה מחמת מיאוס שעושה דברים שהדעת לא סובלת. זה אומר שה-101 פסולים?! שהצנחנים?! שקרב אום-כתף היה קרב מחורבן?! שקרב הצליחה היה גרוע?! איזה מין אנשים אתם, חברים?! אם תשנאו את אריק עכשיו, תשנאו את עצמכם בבוקר".

"נניח ששרון הוא שר ביטחון גרוע. זה אומר שה-101 פסולים?! שקרב אום-כתף היה קרב מחורבן?! שקרב הצליחה היה גרוע?! איזה מין אנשים אתם, חברים?! אם תשנאו את אריק עכשיו, תשנאו את עצמכם בבוקר"

עד עכשיו, למרות כמה הזדמנויות טובות, נמנעתי מלקרוא לו תרח. כשהוא מערב את עשר מלחמות ישראל (הוא סופר עשר – 20', 21', 29', 36', 48', 56', 67', 70', 73', 82'), תומאס מאן, שחפת, וחום גבוה תוך שהוא מחייך בהתנשאות של אינטלקטואל מול כפריים, אני מתפתה. אולי לא בדיוק תרח, למרות שהוא לובש סנדלים עם גרביים חומים, אבל לפחות רכלן ביטחוני, נודניק ודברן כפייתי.

במוצאי שבת ילכו הקיבוצניקים להפגנת המחאה הגדולה בכיכר מלכי ישראל, ומילשטיין דיבר על המלחמה מתוך ניתוק כמעט היסטורי בשעה שבסברה ובשתילה טרם קברו את המתים.

הפגנת הענק בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר הטבח בסברה ושתילה, 25 בספטמבר 1982 (צילום: מיקי שוביץ/לע"מ)

הוא נגד כולם. ימין, שמאל, אמצע, צבא, מצביאים, מדינאים, עם ישראל. הוא פועל מעמדה של ציניות בולטת. יש לו כמה שטיקים שעליהם הוא חוזר בשינויים קלים. כולם מובילים למסקנה המילשטיינית: לא חקרו, לא הפיקו לקחים.

* * *

טבעה של המלחמה להשחית את אלה שעוסקים בה. לוחמי נצח כשרון ורפול, שמזה שלושים וחמש שנה הם יורים ויורים עליהם, פעולת ההרג הפכה אצלם לטבע שני. שלושים וחמש שנה הם שועטים צפונה, מזרחה ודרומה, קופצים מהאוויר, עולים מן הים, באים מן העורף, יורים מן המותן. מילשטיין הולך אחריהם ומחטט בגחלים הרוחשות על האדמה החרוכה.

"איננו אהובים פה, לכל הרוחות", כתב פעם. "מי צריך את האהבה שלהם. שיתנו לחיות בשקט, ויירקבו בדירי העיזים שלהם. לא צריך לעזור להם ולא צריך לקדם אותם. שימשיכו לחרוש בחמור ובמחרשת-עץ. שיזבלו את שדותיהם בצואתם. אבל שיניחו לנו לחיות בשלום. ניתוק מגע, ניתוק מוחלט. זה הפתרון הרצוי".

"איננו אהובים פה, לכל הרוחות. מי צריך את האהבה שלהם. שיתנו לחיות בשקט, ויירקבו בדירי העיזים שלהם. שיזבלו את שדותיהם בצואתם. אבל שיניחו לנו לחיות בשלום. ניתוק מגע, ניתוק מוחלט. זה הפתרון הרצוי"

פורסם לראשונה ב"מוניטין", אוקטובר 1982