JavaScript is required for our website accessibility to work properly. ד"ר אמיר מזור: זוהי הדרך שלו? על אלבומו הראשון של צביקה פיק | זמן ישראל

זוהי הדרך שלו? על אלבומו הראשון של צביקה פיק

צביקה פיק על הפסנתר, מופיע בערב איסוף תרומות למען פליטים מקמבודיה שנערך בהיכל התרבות בתל אביב, 4 בנובמבר 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)
יעקב סער/לע"מ
צביקה פיק על הפסנתר, מופיע בערב איסוף תרומות למען פליטים מקמבודיה שנערך בהיכל התרבות בתל אביב, 4 בנובמבר 1979

"מלך הפופ הישראלי" הוא התואר שדבק בצביקה פיק, וביתר שאת לאחר מותו. עם זאת, פיק התחיל את דרכו כזמר רוק לכל דבר, ואלבום הסולו הראשון שלו כלל מרכיבים רוקיים מובהקים. בעקבות סרט התעודה "ימי הפיק", שחשף את אישיותו המורכבת, נראה כי גם סגנונו המוסיקלי אינו חד משמעי.

אלבום הבכורה של פיק "זוהי הדרך שלי" ראה אור בראשית שנת 1972 והיה המשך ישיר של פעילותו בלהקות הקצב של שנות ה-60 ("הטלסטאר", "השמנים והרזים", ו"השוקולדה"). למעשה, פיק נשמע בו כסולן של להקת רוק. ואמנם כל נגני הקצב באלבום, שהיו אחראים במידה רבה גם על העיבודים, היו חברי הלהקות הידועות של התקופה: "הצ'רצ'ילים", "הבמה החשמלית" ו"האריות".

אלבום הבכורה של פיק "זוהי הדרך שלי" ראה אור בראשית שנת 1972 והיה המשך ישיר של פעילותו בלהקות הקצב של שנות ה-60. למעשה, פיק נשמע בו כסולן להקת רוק

לצד הפן המוסיקלי, גם רוב הטקסטים באלבום, שנכתבו בעיקר על ידי יהונתן גפן ואהוד מנור, מביעים מסרים המזוהים עם רוקנרול – אינדיבידואליזם, מרדנות ומחאה.

האלבום כולל שני שירי סולו מהמחזמר "שיער", שמטבעם הם אנטי מלחמתיים, ובהקשר הישראלי – אנטי ממסדיים ("יש לי חיים", ו"אנה אפנה", בתרגומו של מנור). שני שירים נוספים, למילותיו של גפן, הם בעלי תכנים הקשורים בסקס ובסמים ובשל כך נפסלו לשידור בתחנות הרדיו.

"אחד ועוד אחד" רומז על מעשה מיני באמצעות דימויים מעולם המתמטיקה. השיר עובַּד, לדבריו של פיק, בהשפעת "לד זפלין". הצ'רצ'ילים הם המלווים וריפי הגיטרה שבו מזכירים את Sunshine of Your Love של Cream.

השיר הפרובוקטיבי השני למילותיו של גפן – "סלואו מושן" – מתאר חוויה של שימוש בסמים. הוא כולל השפעות ביטלסיות מובהקות בטקסט ובלחן, כמו השורה החוזרת "אני בסך הכל ישן", המתכתבת עם I'm Only Sleeping.

מוסיקלית, יש בו מעבר אנדרלמוסי מטונים נמוכים לגבוהים בדומה ל-Day in the Life וגם קריאה פרועה בסיום המזכירה את הביטלס בימי הרוקנרול של ראשית דרכם. האווירה הרוקית מתעצמת באמצעות ריפי הגיטרה הפרועים של שלמה מזרחי, שלא בכדי כונה "ג'ימי הנדריקס הישראלי".

השפעה ביטלסית ניכרת גם בשיר "למעלה ולמטה", בליווי מוסיקלי של "הבמה החשמלית" ובקולות הרקע של חברי להקת "האריות". שיר זה, למילותיה של מירית שם-אור (שהיתה אז חברתו של פיק), מסתיים בפראזת "נה נה נה" חוזרת ונשנית, בדומה לסיום הידוע של Hey Jude.

האלבום כולל שני שירי סולו מהמחזמר "שיער", שמטבעם הם אנטי מלחמתיים, ובהקשר הישראלי – אנטי ממסדיים. שני שירים נוספים, למילות גפן, הם בעלי תכנים הקשורים בסקס ובסמים ונפסלו לשידור בתחנות הרדיו

גיטרת הסולו מנוגנת לאחור לאורך כל השיר, אפקט פסיכדלי שאפיין גם הוא כמה משירי הביטלס (Tomorrow Never Knows ,I'm Only Sleeping), וג'ימי הנדריקס (Castles Made of Sand).

בתקליט גם שני שירים המבוצעים ביחד עם אילנה רובינא, שהייתה מבין הדמויות ה"ממסדיות" הראשונות שניאותו לשתף פעולה עם פיק בראשית דרכו. אחד מהדואטים (שניהם למילותיו של מנור) נקרא "מעשה כשפים" ואף הוא כולל ריפים משולחי רסן של שלמה מזרחי לצד אלמנטים פסיכדליים.

הדואט השני, "שב בצד", עובד מוסיקלית בהשראת "סגול כהה", בייחוד בסולו האורגן אותו מנגן פיק. הטקסט של מנור יכול להיחשב למרדני, לבטח ביחס לתקופה בה נכתב. התבוננות מהצד בהתנהלות החברה, חוקיה ותכתיבה: שיגרת עמל מפרכת, פוליטיקה מלוכלכת ומשפחתיות חונקת.

"שב בצד ותראה איך הם רצים/ כל הלילה כל היום/ בקור בחום ממהרים לשומקום (…) שב בצד ותראה איך הם צורחים/ על אימם על אביהם/ על ילדיהם מקללים את ימיהם…".

בשניים משירי האלבום מתרכך האופי הרוקיסטי – בשיר הפותח ("אין מדינה לאהבה") ובשיר הנושא ("זוהי הדרך שלי"). לצד חטיבת הקצב הם כוללים עיבוד מיתרים של אלכס וייס, "מעבד הבית" של CBS (לימים NMC).

כך יוצא שהכינורות הדומיננטיים מסתנכרנים עם קצב הבס-תופים ומקנים לשני השירים מימד פופי בסגנון פסטיבלי "סן רמו". הביצוע הראשוני לשיר "אין מדינה לאהבה" כפי שהוקלט ב-1971, לא היה חביב על פיק, כך שעד לפטירתו לא היה ניתן להאזין לו בשירותי הסטרימינג. פיק התוודה שאינו שבע רצון מהקלטה ראשונית זו בשל שירתו המרוגשת מדי והטעויות בעברית ("הַענן" במקום "הֶענן").

הביצוע הראשוני ל"אין מדינה לאהבה" מ-1971, לא היה חביב על פיק, ועד לפטירתו לא היה ניתן להאזין לו בשירותי הסטרימינג. פיק התוודה שאינו שבע רצון מההקלטה בשל שירתו המרוגשת מדי והטעויות בעברית

ההקלטה המקורית כוללת אלמנט פופי נוסף – סדרת אנחות בקולו של פיק, על רקע הכינורות הסכריניים, הבס והתופים. קטע זה, כך נראה, נעשה בהשראת הלהיט הצרפתי של סרז' גינסבורג וג'יין בירקין Je t'aime moi non plus.

אחד הלהיטים הגדולים שכלל האלבום, "שני תפוחים", נעשה גם הוא בעיבוד רוקי מהוקצע בביצועם של הצ'רצ'ילים. עם זאת, פיק הגדיר את השיר כך: "זהו פזמון פופ טהור והוא מצביע על הכיוון שלי במוסיקה. בלי יומרות. פזמון קצבי. מוסיקה קליטה. תמליל פשוט ומובן" ("הארץ", מתוך: נעם רפפורט, "רוק ישראלי 1973-1967", הוצאת מרום, 2018, עמ' 293). מעדות זו דומה לכאורה שכבר בשלב מוקדם זה ביקש פיק לנתב את דרכו האומנותית לעבר הפופ.

ואמנם, תקליטיו הבאים של צביקה פיק לאורך כל שנות ה-70 ואילך נעו באופן הדרגתי לכיוון הפופי, הן בעיבודים והן במילות השירים. לאחר האלבום הראשון, כבר לא ניגנו עם פיק להקות קצב אורגניות מגובשות.

מספרם של שירי הרוק המובהקים הלך ופחת לטובת קטעים שכללו יותר ויותר אלמנטים פופיים, דוגמת בלדות "סן רמו", סינטיסייזרים, אלקטרוניקה ודיסקו. מירית שם אור, כותבת פופ מובהקת, היא שהיתה אחראית לטקסטים של מרבית להיטיו.

במהלך ה"רנסאנס" בקריירה של פיק, שצברה תאוצה בעיקר מהמחצית השנייה של שנות ה-90, כבר מיתג עצמו כאמן פופ לכל דבר. מגמה זו השתקפה הן בשירים שהלחין לאחרים ("אני לא יכולה בלעדיך", ו"דיווה" לדנה אינטרנשונל, "הלב" למאיה בוסקילה), והן בהופעותיו ובמחזמר "מרי לו" – שהתבססו כולם על להיטי העבר הפופיים שלו.

תקליטיו הבאים של צביקה פיק לאורך כל שנות ה-70 ואילך נעו באופן הדרגתי לכיוון הפופי, הן בעיבודים והן במילות השירים. לאחר האלבום הראשון, כבר לא ניגנו עם פיק להקות קצב אורגניות מגובשות

באופן פרדוקסלי, אם כן, שם אלבומו הראשון צביקה פיק, "זוהי הדרך שלי", שהיה בעיקרו אלבום רוק, לא העיד על הכיוון הכללי אליו תפנה דרכו המוסיקלית. אלא שאף על פי כן הקפיד פיק לכלול אלמנטים רוקיים במרבית שיריו, ובייחוד בהופעותיו.

כיצד אפוא ניתן לתאר את סגנונו? פיק הגדיר עצמו לפעמים כ"אמן רוק" ולפעמים כ"אמן פופ". לעתים כמי שהושפע מ"לד זפלין" ו"דיפ פרפל", ולעתים כמי שאהב בעיקר את הכיוון הפופי של ה"בי ג'יז". האם התרחק מהרוק המובהק לטובת מסחריות ואהדת הקהל? האם שאף מלכתחילה להיות אמן פופ? האם כלל לא ראה צורך באבחנה דיכוטומית בין רוק לפופ? בדומה לאישיותו האניגמטית, לא ניתן לתייג באופן ברור גם את אופי יצירתו ומניעיה.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 980 מילים ו-1 תגובות
סגירה