"אנחנו בחוסר וודאות. אני לא חושב שמישהו יודע באמת מה קורה ולאן זה הולך, כולל ראש המועצה והחבר'ה האלה. העובדה שיש ממשלת מעבר לא עוזרת לדבר הזה", כך אומר אורן ראובני, בן 32 ומנהל המטעים בקיבוץ אשדות יעקב איחוד.

הסיבה לחוסר הוודאות היא שבסוף אוקטובר חקלאי אשדות יעקב יצטרכו להיפרד מ-800 הדונם שהם מעבדים באי השלום בנהריים, ב-70 השנים האחרונות.

לפני שנה הודיע בית המלוכה הירדני כי ידרוש לקבל בחזרה לידיו את אחזקת המובלעת בנהריים שבעמק הירדן, יחד עם המובלעת בצופר שבערבה. שתיהן הוחזקו באופן רשמי בידי חקלאים ישראלים, שקיבלו רשות לכך בהסכם השלום שנחתם עם ירדן לפני 25 שנה.

השטח המדובר בנהריים משתרע על פני כ-1,000 דונם, שכוללים את פארק אי השלום שהוקם אחרי ההסכם עם ירדן. האי תחום על ידי הירדן והירמוך, ומכאן שמו, נהריים. זה המקום שבו פנחס רוטנברג הקים בתחילת שנות ה-30 את המפעל ההידרו-אלקטרי, שסיפק אז חשמל לאזור הצפוני של ארץ ישראל.

מבט על נחל הירמוך. צומת גבולות בין ישראל, ירדן וסוריה (צילום: Matanya Tausig/Flash 90)

סכר הירמוך שהקים רוטנברג יצר במקום גם אגם מלאכותי ומפל מרהיב. הכתבה הזו נכתבת מתל אביב, אך התמונות והתיאורים של המרואיינים עושים חשק לקפוץ לשם ברגע זה: גשמי החורף טובלים את האי בירוק עז, בסוף הקיץ שדות השלף קצורים וכל השנה ציפורים מקננות על גדות האגם כשברקע דגלי ישראל וירדן מתבדרים ברוח.

נכון להיום חקלאי אשדות מעבדים בנהריים רק גידולי בעל שמצריכים תחזוקה מינימלית. ראובני אומר שבדיעבד, אפשר היה לצפות את ההחלטה של הירדנים:

"כשנכנסתי לתפקיד לפני שלוש שנים הוטל עלי להוריד את מטע הזיתים, כי זה לא השתלם כלכלית, לקח לי שנה וחודשיים לפרק את המטע. אתה בא, ואז החבר'ה של הצבא שאין לי טענות אליהם, ניסו לעבוד איתנו ולתאם מי האנשים שצריכים להיכנס עם טרקטורים ועם כלים כבדים, אבל פתאום הקצין יכול לקום על צד שמאל ולהשאיר אותך עם 15 עובדים מחוץ לשער במקרה הטוב, או לא לתת לך לעבור במקרה הרע. אין נוהל מסודר.

"לנו זה נראה אז כאילו הירדנים עושים שרירים. לא ידענו שהם הולכים לדרוש את השטח בחזרה. בדיעבד אני יכול להגיד שהם הכינו את השטח להחלטה".

"כששטייניץ אומר שישראל מוותרת על האדמה, מילא, אבל יש אחרים שאומרים 'החזרנו' את השטח, מה החזרנו? זה שלנו! אלה השטחים שרבין נתן לחוסיין כמעט כמתנה מתוך רצון לחמם את השלום"

לדבריו, גם אי מימוש ההצהרה של ישראל על הכשרת גשר מעבר בין המדינות, לא תרמה להשארת המובלעת בידי ישראל.

"כדי לעבור לאדמות אתה יוצא מישראל לרצועה מפורזת קטנה, ואז עובר שער גבול ירדני באישור מיוחד. צריך לחצות שם את הירדן, ומאחר שהגשר היה תקול במשך כמה שנים, יכולנו לעבור רק רגלית וללא הכלים, כך שאי אפשר היה לגדל שם משהו שהוא לא פלחה.

"אני באופן אישי מחזיק שם 200 דונם מתוך 800, ואף אחד לא מדבר איתי על פיצויים. גם כשמדברים אז מדפדפים, לא מתייחסים לזה ברצינות, כאילו 'יאללה, אפשר לחשוב'".

אורי אריאל, שר החקלאות לשעבר (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

ראובני מפנה את החיצים לשר החקלאות היוצא, אורי אריאל, וכן לשר האנרגיה יובל שטייניץ, שהכריז לפני כשבועיים שישראל ויתרה על אי השלום בנהריים ועל שטחי צופר, ואין טעם לנהל מגעים על המשך אחזקתם מול הירדנים.

"אשדות יעקב השקיעו שם מיליונים במשך השנים, ואף אחד לא מעלה בדעתו שצריך לדבר איתנו. חקלאות לא היתה בראש מעייניו של השר האחרון. אני יודע מה הוא לא עשה, וזה דברים לטובת החקלאות, הוא לא התעסק בזה. ברגע שאיבדתי את האדמות האלה איבדתי אותם, אני לא רואה איך הם נותנים לי אדמות ב'טיז-נ-אמו', אנחנו לא בנגב.

"ידענו כל השנים שצריך לשמור על השטח הזה כי הוא פוליטי ושמשמעותו היא הרבה מעבר לחקלאות, ופתאום משנים כיוון ב-360 מעלות. היינו בטוחים שהירדנים רק עושים שרירים, וחשבנו שזה שעכשיו כשהם קיבלו עוד מים מישראל אז הבעיה תיפתר, אבל המדינה לא נלחמה על זה. מה אכפת לשטייניץ? הוא היה פה אי פעם? הוא עבד פה?".

ראש הממשלה יצחק רבין (משמאל) לוחץ ידו של חוסיין מלך ירדן, בטקס שנערך על מדשאת הלבן בוושינגטון, ארה"ב. במרכז: נשיא ארה"ב ביל קלינטון. יולי 1994 (צילום: לע"מ SA'AR YA'ACOV)

"אני כל יום פה מארבע וחצי בבוקר, עוד מעט 23 שנים", אומרת אורנה שמעוני מאשדות יעקב מאוחד, שקשורה בעבותות למקום. "לי אישית האדמה הזו חשובה כסמל לראשיתה של אשדות והציונות, ועבודה של המוני מתיישבים מעמק יזרעאל, עמק הירדן, מנחמיה, כנרת ומושבות גדולות שעבדו עם רוטנברג בשנות ה-30 להפקת חשמל ממים כשלא היתה עבודה בארץ", היא מוסיפה.

שמעוני מגיעה לצד הישראלי של נהריים כל בוקר כדי לטפח את 'גבעת הפרחים שנקטפו': גן מעוטר בפרחים, שמנציחים את זכרן של 7 תלמידות חטיבה מבית שמש, שנרצחו על ידי חייל ירדני בעת טיול שנתי לפארק "אי השלום".

פארק השלום הוקם אחרי ההסכם עם ירדן ב-94, ורצח התלמידות היה במרץ 1997, כאשר היא עצמה היתה בטיול בפארק ממש באותו בוקר.

בספטמבר של אותה שנה גם נפל אייל, בנה של שמעוני, שהיה סמ"פ שיריון במוצב ריחן בלבנון. במקביל, היא הפכה לפעילה בולטת בתנועת 'ארבע אמהות', שבמידה רבה התניעה את המהלך של יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000. רצח הבנות הפך את המקום לסמל לשלום הדי קר בין ישראל לירדן, ושמעוני אומרת כי בנה אייל עוד הספיק להעביר שיעור על פארק "אי השלום" וההסכם עם ירדן בקורס קצינים.

גבעת הפרחים שנקטפו – אתר הנצחה בנהריים לתלמידות בי"ס מבית שמש שנרצחו בפיגוע בשנת 1997 (צילום: אלה פאוסט, מתוך אתר פיקיויקי)

"כששטייניץ אומר שישראל מוותרת על האדמה, מילא, אבל יש אחרים שאומרים 'החזרנו' את השטח, מה החזרנו? זה שלנו! אלה השטחים שרבין נתן לחוסיין כמעט כמתנה מתוך רצון לחמם את השלום, חוסיין לא ביקש כלום, רק שלום ומים. רבין חשב שזה נכון לתת קרקע בנהריים וצופר, כדי שהירדנים ומדינות ערב יקבלו את ההסכם, הרי לא ייתכן שלום בלי 'א-ביסלה' קרקע".

יובל שטייניץ (צילום: Hadas Parush/Flash90)

לטענתה, היה ברור שהאדמות יישארו באחזקת ישראלים: "גם מי שערך את ההסכם, יעיד שרוחו היתה שזה מעתה ולעולמי עד, היה ברור שמחדשים אחרי 25 שנה. רוטנברג קנה 6,000 דונם מהשבטים הירדנים עם קושאן שנמצא בירדן, אך הוא נפטר לפני מלחמת השחרור, ולא צפה שלא יהיה שלום ואחוות עמים.

"5,000 דונם ניתנו תמורת הסכם שביתת הנשק, את האגם חצו לשניים במשפט שלמה ו-1,000 דונם נשארו לנו, שני האשדותים. אלה אדמות שנותנות ירוק בנשמה ושמחה בלב".

מי שערך את הסכמי השלום והיה ראש המשלחת למגעים עם ירדן, הוא שופט העליון לשעבר אליקים רובינשטיין. לשאלה, אם רוח ההסכם לגבי המובלעות, היתה שהרשות להחזיק בהן תוארך בחלוף 25 שנה, הוא משיב:

"באופן הכי מובהק, הכוונה היתה שההסכם יוארך אוטומטית. איך אני יודע? כי כך כתוב. נכון, יש סעיף שהירדנים הפעילו, שלפיו הם יכולים להודיע על החזרת השטח שנה מראש, אבל הכוונה של עושי השלום, של שני המנהיגים, היתה שברור שזה יוארך, ולא הרבה פעמים משתמשים במונח הזה, אוטומטית".

מנסים להוריד פרופיל ומקווים לטוב

המצב של חקלאי אשדות איחוד ומאוחד טוב יחסית לזה של חקלאי צופר, ששטח המריבה שהם אמורים לפנות משתרע על פני כ-1,200 דונם, ושאליו הם נכנסים באופן חופשי בלי לעבור גדר גבול, ומתחזקים גידולי שלחין מושקים. ראובני, שכאמור מעבד את האדמות בנהריים, מסביר למה:

"המצב שלנו טוב יחסית לצופר שבערבה. שם אין להם אדמות אחרות ואלה אנשים פרטיים שמעבדים את הקרקע, כך שאצלם זה יותר חמור. אלה גידולים פעילים בחממות וירקות כמו פלפלים. אצלנו זה יותר היסטורי. שם יש אנשים פרטיים שאולי הציעו להם כסף כדי שלא יעשו בעיות, אם כי אני לא יודע. אצלנו זה אשדות והמועצה".

מושב צופר בערבה התיכונה (צילום: דליה שחר)

במועצה המקומית ערבה תיכונה מנסים להוריד פרופיל ומקווים לטוב, כך שהם סירבו לשתף פעולה עם כתבה זו והיפנו למשרד יחסי ציבור ששכרו לצורך כך.

לעומתם, ראש מועצת עמק הירדן עידן גרינבאום מסכים לדבר ואומר כי "יש מגעים עם הירדנים ואנחנו מקווים שיגיעו להסכמות. משרד החוץ הישראלי עובד מול מקבילו הירדני והמועצה לבטחון לאומי מול ארמון המלך, אני מעריך שכרגע הסיכויים לא גבוהים.

"אם הקרקע שמעובדת על ידי קיבוצי אשדות למעלה מ-70 שנה תחזור לירדנים זה יהיה מצער ובניגוד לרוח ההסכמות בחוזה השלום בין המלך חוסיין ליצחק רבין. אנחנו קשורים לשטח הזה, ובימים קשים בעבר אנשים איבדו את חייהם כדי להמשיך ולעבד אותו, כמו בימי ההתשה בתחילת שנות ה-70 של המאה שעברה. זה לא דבר שאנחנו מקבלים בשמחה".

אי השלום בנהריים, באזור הגבול בין ישראל לירדן. (צילום: Basel Awidat/Flash90)

לדברי גרינבאום, ייתכן שההחלטה הירדנית היא ניסיון להפעיל לחץ על ישראל בהקשרים אחרים. הירדנים מתמודדים עם מיליוני פליטים שנוספו להם לאחר מלחמת האזרחים בסוריה, ובשנתיים האחרונות ישראל הסכימה להכפיל את כמות מי השתייה שהיא מספקת לשכנים לכ-100 מיליון קוב בשנה.

הגדלת כמות המים היא כנראה ניסיון לפייס את הירדנים, אחרי שישראל לא קידמה הסכם מ-2015, שבו התחייבה לרכוש מים לחקלאות ממתקן התפלה שאמור לקום בעקבה, ולמשוך צינור מים סוף לים המלח המיובש.

שני הדברים האלה לא קרו, וכל זה בשעה שחקלאי בקעת הירדן בעצמם מתמודדים עם גניבות מים של הפלסטינים, שמתחברים לצינורות שלהם בהעלמת עין של הרשויות.

"הסיפור של אי ההסכמות על המובלעות קשור בין היתר לתביעות של הירדנים מול ישראל על נושאים שהם מצפים שישראל תקדם כמו פרויקט רד-דד, לתעלת ימים, שתחבר בין הים האדום לים המלח, והקמת מתקן ההתפלה בערבה. הם כנראה כורכים את הכל ביחד, ומאוכזבים מכך שישראל לא מכבדת את ההסכמות שחתמה עליהן. לכן הם לא הולכים לקראתנו בנושא המובלעות בנהריים וצופר".

במשרד החוץ סרבו להגיב לכתבה זו, כחלק מהניסיון להשאיר את הפרשה מתחת לרדאר, והיפנו את האצבע למועצה לבטחון לאומי, שככל הנראה אמורה לנהל את המגעים מול בית המלוכה הירדני.

גורמים מדיניים מסרו בתגובה, כי אכן "מתקיימים בנושא מגעים מדיניים שמתנהלים ע"י המל"ל ומשרד החוץ. מטבע הדברים לא ניתן לפרט בנושא. במקביל מתקיים שיח בין מ"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה וראשי ההתיישבות בנושא".

אלא שבצד השני מתעקשים שהמלך אמר את דברו ואין על מה לדבר. דאוד קוטאב, עיתונאי ירדני שכותב בין השאר באל-מוניטור, אומר כי פנייה רשמית שלו לממשלה הירדנית הניבה תשובה שלפיה האדמות חוזרות לירדן בתחילת נובמבר.

לדבריו, המגעים הם רק על הצדדים הטכניים של החזרת האדמות. "זה עניין פוליטי גדול ובעל משמעות לירדנים. אנשים לחצו חזק על הממשלה, וחיכו לאוקטובר הקרוב. לפי מה שידוע לי לא היה ניסיון למשא ומתן וגם אם כן, התשובה הירדנית היתה שלילית".

עודד ערן, שגריר ישראל לשעבר בירדן (צילום: לע"מ AMOS BEN GERSHOM)

גם השגריר הישראלי בירדן לשעבר, עודד ערן, חושב שמבחינת הירדנים הנושא סגור: "בשלב זה אני לא רואה שום אפשרות אחרת, הירדנים החליטו לא להאריך את ההסכם שלפיו ישראל יכולה להחזיק בשתי המובלעות במשך 25 שנה. כדי להמשיך בסידור הזה נדרשת הסכמה של שני הצדדים. זו לא חכירה, אין הסכם חכירה, האדמות היו בריבונות ירדנית ובהחזקה ישראלית וכעת הן צריכות לחזור".

בנוסף למים, בעוד כמה חודשים אמור להתחיל לזרום גם גז ממאגר לווייתן לירדן, בעסקה של כ-10 מיליארד דולר, שזכתה לביקורת בירדן מטעמים לאומניים. אלא שערן, שולל את האפשרות של הפעלת מנוף לחץ ישראלי על הירדנים בהקשר הזה.

"מה ישראל תגיד? לא נמכור לכם גז? נעשה מו"מ והוחלט על המחיר ומי שניהלה את המו"מ מול חברת החשמל הירדנית היא חברה אמריקאית ששותפה בקונסורציום של לווייתן, (נובל אנרג'י, ע.ש.). ישראל התחייבה גם להגדיל את כמויות המים שהיא מספקת לירדן בין השאר משום שנוספו לירדן מיליון פליטים סורים. אם ישראל תשנה את זה היא מפרה את ההסכם. ירדן לא מפרה הסכם בהחזרת האדמות, היא פשוט לא מאריכה אותו".

במקביל לדד-ליין המתקרב של החזרת אדמות צופר ונהריים, בנימין נתניהו הטיל פצצה מדינית בסיום קמפיין הבחירות שלו, כשהכריז שישראל תפעל לסיפוח בקעת הירדן. הכרזה כזו אף פעם לא תתקבל בברכה בירדן, שרוב תושביה פלסטיניים, ובטח לא עכשיו.

אלא שערן חושב שהכרזת הסיפוח, אמנם לא עזרה להפוך את ההחלטה הירדנית להשבת אדמות צופר ונהריים, "אך גם לא שינתה דבר, משום שההחלטה הירדנית התקבלה כבר לפני קרוב לשנה ולא נגעה לצפצופים של הממשלה הישראלית על כוונות לספח חלקים מיו"ש".

לדברי ערן, הכרזת נתניהו גררה "דיון בפרלמנט הירדני ואפילו דרישות לפנות לארמון המלך שיבטל את הסכם השלום עם ישראל. זה כבר קרה בעבר והמלך שמע בנימוס את דברי המתנגדים אך אם זו רק הצהרת כוונות בלי צעד ממשי, בכך יסתיים העניין בשלב זה. האינטרס העליון של ירדן הוא עדיין לשמור מערכת תקינה בנושאים מסויימים של היחסים עם ישראל".

חיילות נועלות את שער הבסיס באי השלום נהריים (צילום: Yaakov Lederman/Flash90)

"יש חוגים רחבים בירדן שמתנגדים להסכם השלום מאז 94 ולכל נורמליזציה. 60% מהאוכלוסיה היא ממוצא פלשתיני וגם כל ההתאגדויות המקצועיות מתנגדות להסכם. ההתנגדות אולי התחזקה בגלל אירועי הר הבית, המשך ההתנחלויות והיעדר מו"מ מדיני עם הפלשתינים.

"מצד שני הממשל הירדני מבין את חשיבות ההסכם עם ישראל ונמצא בין שני הקטבים האלה של לחצים פנימיים ואינטרסים ירדניים. המלך מסרב להיכנע ללחצים אבל מוצא, למשל, את אי הארכת ההסכם על המובלעות כדרך 'לשלם' במירכאות, להתנגדות הפנימית להסכם השלום מבלי להפר אותו".

איך שלא יסתיים הסיפור הזה, ברור שהוא ישמש מעין אבן בוחן תקדימית להסדרים עתידיים מול הפלשתינאים וביום מן הימים אולי גם עם שתי השכנות מצפון, כפי שאומרת שמעוני:

"בכל הסכמי השלום המוצעים תמיד יש מרכיב קרקע. חוסיין רצה שלום עם ישראל והסכים לקבל את שטחי נהריים וצופר, כי לא היתה שם התיישבות. בסך הכל מה עושים שם? חקלאות ותיירות. נדמה לי שהירדנים רוצים תיירות, אבל במקום שלא נכנסים אליו מעבדי קרקע, גם לא תהיה תיירות. לא טוב להם שהאדמה תהיה אפורה.

"יש גם יוזמה של ידידי כדור הארץ להרים את האגם ב-40 סנטימטר כדי להכניס עוד מים לשטח, שימשכו ציפורים. בדיוק כמו שאצלי ב'גבעת הבנות' השטח היה יבש והמים החזירו את הציפורים, כך המים יביאו תיירות ולמי זה חשוב אם לא לירדן?"

"זה אתר שבאים לטייל סביבו. יש בו דשא לפיקניקים ומנגל, וחנות שמוכרת מכל טוב. החזרת אי השלום תנגוס בהסכם, ולכן לא צריך להמעיט בחשיבות של כך ולטעון שזה אלף דונם חקלאי. זו אדמה של אשדות"

לדברי ראובני, קיים חשש בטחוני, וכל ערעור של היציבות בירדן, עלול לזמן גורמים לא רצויים קרוב לגבול: "אם המובלעת הזו חוזרת, וזה לא חייב להיות ירדן, אנחנו יודעים איך המזה"ת מתנהל. פתאום דאע"ש או גורמים אחרים, מאגפים את הקיבוץ שלי. אבל אנשים שלא גרים פה ולא חווים את זה מנפנפים בזה. מרגיש קצת מגוחך, הכושי עשה את שלו 70 שנה ועכשיו הוא יכול ללכת".

שמעוני מסכימה שהכרזת נתניהו על הכוונה לספח את הבקעה לא תרמה לפרשת המובלעות. עם זאת היא לא נרתעת מהאפשרות של מהלכים גדולים יותר לשינוי הגבולות בעתיד. בהקשר הנוכחי, היא מתעקשת שהמשקל הסגולי של צופר ונהריים חורג מהערך החקלאי שלו:

"לדעתי ההכרזה הזו של נתניהו תעמיד אותם על הרגליים האחוריות. לשני הצדדים חשוב לא להזיז פסיק או נקודה בהסכם השלום. הרי אחרי רצח התלמידות יכולנו להזיז ולא עשינו זאת.

תחנת הכוח ההידרואלקטרית ע"ש רוטנברג בנהריים. תצלום ארכיון, ספטמבר 1933 (צילום: לע"מ KLUGER ZOLTAN)

"רוטנברג הפיק כאן חשמל ממים, כשהארץ היתה שממה וללא תעשייה וכלים מודרניים. במקום הזה אני רואה את תחילת חזרתו של העם היהודי לישראל. זה אתר שבאים לטייל סביבו. יש בו דשא לפיקניקים ומנגל, וחנות שמוכרת מכל טוב. אבל החזרת אי השלום תנגוס בהסכם, ולכן לא צריך להמעיט בחשיבות של כך ולטעון שזה אלף דונם חקלאי. זו אדמה של אשדות, שהם בכלל לא יכולים לקחת אותה לפי המשפט הבינלאומי, בפרט לנוכח העובדה שזה מעוגן בהסכם השלום.

"לא הקמתי את 'גבעת הפרחים שנקטפו' על האי, כי בשביל זה היה צריך אישור מהירדנים ולא האמנתי שאקבל", אומרת שמעוני. "במקום זאת הקמתי אותה במקום שאין עליו חילוקי דעות, ושכל אחד יכול לבוא ביום ובלילה. שמות הבנות כתוב בפרחים ומי שמגיע יוצא עם שמות הבנות בלב".