כבר מעל 36 שבועות אנשים נמצאים ברחובות. נשאלת השאלה לאן ממשיכים מכאן. האם להמשיך לעוד מאותו הדבר, שכפי שאנחנו רואים יש לו אמנם תהודה תקשורתית משמעותית בארץ ובעולם, אך לא פגע עדיין ביציבותה של הממשלה, או שהגיע הזמן לשנות כיוון ולעבור לפסים אלימים יותר כדי לפגוע חזק ביציבות השלטון?

לשם כך יש לסקור את היתרונות והחסרונות של כל פעולה. מבין המחקרים שנעשו על מחאות עמוקות, אלימות ולא אלימות, המקיף ביותר נעשה בהובלת פרופ' אריקה צ'נוות' (Erica Chenoweth) מאוניברסיטת הרווארד.

האם להמשיך לעוד מאותו דבר, או שהגיע הזמן לשנות כיוון ולעבור לפסים אלימים יותר כדי לפגוע חזק ביציבות השלטון? לשם כך יש לסקור את היתרונות והחסרונות של כל פעולה

המחקר בחן מעל 300 אירועי מחאה שהתרחשו במהלך המאה ה-20 והראה ששיעור ההצלחה של מאבקים לא־אלימים היה כפול ממאבקים שנעשו באמצעים אלימים (ב-51% לעומת 27%).

כמו כן, הם ראו שבמחאות בהן הייתה השתתפות פעילה של לפחות 3.5% מהציבור באופן פחות או יותר קבוע, היו סיכויי הצלחה של כמעט 100%, שהובילו לא רק לשינוי מדיניות במדינות דמוקרטיות, אלא גם לנפילה של משטרים לא-דמוקרטיים. אלו הם ניתוחים סטטיסטיים חשובים מאוד, אך יש לבחון את המחאות גם מנקודת ראות פרקטית.

תרחישי המחאה האלימה

מחאה אלימה היא התפרצות זעם שמטרתה להגיע לשינוי מדיניות או להתרסקות המשטר. לכאורה היא נראית כמצב אופטימלי של סיום מהיר של מחלוקות, אך אם נבחן את המחאות האלימות בהיסטוריה ניתן לראות שלושה תרחישים עיקריים:

1

האחד מוביל להצלחה – כדוגמת המהפכה הקובנית, מלחמת העצמאות היוונית או מלחמת העצמאות האמריקאית. התגייסות למאבק כזה קיימת בעיקר במסגרת מאבק נגד שלטון שהאזרחים רואים בו שלטון חיצוני, ולכן קל יותר להתאגד.

2

השני מוביל להקצנה – המחאה עשויה להיחטף על ידי על ידי גורמים קיצוניים כדוגמת היעקובינים בצרפת, הבולשביקים ברוסיה, השלטון המוסלמי באיראן או האחים המוסלמים במצרים. בכולם המהפכה התחילה על ידי כוחות ליברלים מתונים ונחטפה על ידי הקיצונים שתפסו את השלטון. במצרים וצרפת לפרק זמן קצר יחסית, אך באיראן ובבריה"מ לעשרות שנים.

3

השלישי יוביל לכישלון – שכן הכוח וההשפעה נמצאים בידיי השלטון שמרכז בידיו שליטה וסמכויות על כוחות הבטחון, מאגרי נשק, תקציבים, קשרים בינלאומיים, כוח אדם וידע על המוחים. לצידו יהיו תמיד אלו שמוכנים לשרתו ולסייע לו לשמר את כוחו. ולכן לשלטון קיים ברוב המקרים יש יתרון. לדוגמה, הצעדה של יבגני פריגוז'ין למוסקבה שהתפוגגה על ידי ולדימיר פוטין.

למחאות עם השתתפות פעילה של לפחות 3.5% מהציבור בקביעות, היו סיכויי הצלחה של כמעט 100%. הן הובילו לא רק לשינוי מדיניות במדינות דמוקרטיות, אלא גם לנפילת משטרים לא-דמוקרטיים

סיכוני המחאה האלימה

למחאה אלימה אורבות עוד מספר סכנות בדרך להצלחה:

• אובדן הלגיטימציה והצדקת השקרים הנאמרים על המוחים. המשטר מספר לאזרחים שהמוחים הם אלימים ומסוכנים, שהם יפגעו בעתיד המדינה, וכך המעבר למחאה אלימה מוכיח בדיוק את הטענה הזו.
• אלימות מכל הצדדים – מחאה אלימה נתקלת בדיכוי קשה יותר מצד השלטון, מצמצמת את מספר המשתתפים, גובה מחירים אישיים קשים מכל הכיוונים, המוחים, המתנגדים וכוחות השלטון. כולם ישלמו מחיר אישי יקר.
• שיקום – לאחר מחאה אלימה השיקום הקהילתי קשה יותר והציבור דורש יד קשה שתעשה סדר.
• בחירת צד – אלימות במחאה מחייבת לבחור צד. דיכוי אלים של מחאה לא אלימה יגייס יותר משתתפים לתמוך בה, אך אלימות של המוחים דווקא תגדיל את הרוב הדומם.
• הכרה חיצונית – מחאה אלימה זקוקה בסוף התהליך להכרה חיצונית בתוצאות על ידי מדינות העולם, אם לא תקבל אותה לא תוכל לבסס את שליטתה. למדינות קשה לתת לגיטימציה לאלימות כי תמיכה בכך עשויה לאיים גם עליהן.
• מימון ונשק – מחאות אלימות זקוקות לכסף ותלויות באספקה של נשק ומלאי.
• גיל ומגדר – במחאות אלימות יש השפעה לגיל (הצעיר) ולמגדר (הגברי בעיקרו) בהיקף המשתתפים. הן נוטות להיות קטנות, הומוגניות ולהישאר במחתרת, דבר שעשוי להגביל את השפעתן.
• משך הזמן – הסיכוי לסיום מהיר של המחאה קלוש, ולכן אף שזו נראית אופציה מפתה לסיום המאבק, הרי שגם הוא בד"כ נמשך זמן רב מאוד ולכן מרכיב הזמן מתברר כלא רלוונטי.

מחאה אלימה נתקלת בדיכוי קשה יותר מצד השלטון, מצמצמת את מספר המשתתפים, גובה מחירים אישיים קשים מכל הכיוונים, המוחים, המתנגדים וכוחות השלטון. כולם ישלמו מחיר אישי יקר

מחאות לא-אלימות

מחאה לא אלימה מתנהלת בצורה שונה. המחאות הלא אלימות הידועות בהיסטוריה היו בהודו בהובלת מהטמה גנדי להוצאת האנגלים, מרטין לותר קינג בארה"ב למען שוויון חברתי של האפרו-אמריקאים, נלסון מנדלה לביטול האפרטהייד בדרא"פ, ארגון "אוטפור" (OTPOR) בסרביה להורדתו של הרודן סלובודן מילושוביץ', ובישראל מחאת "ארבע אמהות" למען היציאה מלבנון. אלו מחאות מגוונות נגד גורמים שונים שנמשכו תקופות ארוכות ולעיתים אף שנים.

אני רוצה לציין דווקא מחאה אחרת קטנה וקצרה יותר, ממנה אני רוצה לצאת לתובנות והיא מחאת רוזנשטראסה בגרמניה הנאצית. ב-1934 הגסטאפו עצר 1800 גברים יהודים שהיו נשואים לנשים גרמניות "אריות" וכלא אותם במשרדי הקהילה יהודית ברחוב רוזנשטראסה בברלין, במטרה להמשיך איתם את הטיפול המקובל ליהודים.

במשך שבוע ביום ובלילה, בגשם ובקור, עמדו לסירוגין 6000 נשים מול הבניין השמור, הפגינו וקראו לכלואים ולשומרים. בשלב מסוים, השומרים הפנו נשקם נגד המוחות ואיימו לפתוח עליהן באש, אך הן לא נרתעו. לאחר שבוע יוזף גבלס נכנע והורה לשחרר את הגברים שחזרו לבתיהם ורובם שרדו את המלחמה.

הדוגמה שכנגד היא של גברים "ארים" שהיו נשואים לנשים יהודיות אשר קיבלו את אותו הטיפול, הן נלקחו מבתיהן למעצר. אך הגברים, להבדיל מהנשים, לא פעלו כקבוצה, וחלקם אף התגרשו מנשותיהן בהתאם לדרישת החוק.

היות שלא הייתה תגובה, הנשים נשלחו למחנה ריכוז ובסוף למחנות השמדה. לכל אורך התקופה הותר להן לכתוב מכתבים. הן דיווחו מה עובר עליהן והיו בקשר עם בני משפחותיהן.

האפשרות השלישית, שלא קרתה, היא מחאה אלימה, התפרצות של הנשים או של הגברים לחלץ את בני-בנות זוגםן – הייתה גורמת לשומרים להפעיל את נשקם כפי שאיימו על הנשים.

במשך שבוע ביום ובלילה, בגשם ובקור, עמדו לסירוגין 6000 נשים מול הבניין השמור, הפגינו וקראו לכלואים ולשומרים. כשהשומרים הפנו את נשקם נגדן הן לא נרתעו. לאחר שבוע גבלס נכנע ושחרר את הגברים

ההבדל בין המקרים הוא נחישות, היקף והתמדה. במקום בו הייתה נחישות קבוצתית ולאורך זמן, בתנאים קשים ותוך סכנת חיים, נאלץ המשטר להתפשר ולוותר. במקום בו הייתה הפרדה, ציות והכנעה, ביצע המשטר את מה שתכנן. מכך ניתן לראות שמרכיבים העיקריים המפרידים בין הצלחה לכישלון במחאה לא אלימה הם הנחישות, היקף והתמדה.

היתרונות של מחאה לא-אלימה

המוחים – במחאה לא אלימה הכוח נמצא בידיים של האזרחים. אזרחים מכל הסוגים יכולים להצטרף אליה, זקנים, נשים וילדים יכולים לצאת למחות, ולכן היא מגייסת תמיכה רחבה יותר של הציבור, שכאמור מעלה את הסיכוי להצלחתה.

צ'נוואת מצאה כי מחאות לא-אלימות מגייסות בממוצע פי 11 יותר משתתפים מאלימות, השתתפות מגיעה ממגוון מגזרים בחברה, והן מצליחות לגרום לכוחות היריב לעבור לצידן.

משך הזמן – היות שכולם יכולים להצטרף אפשר לנהל אותה למשך זמן ארוך, המוחים יכולים להתחלף, לאגור כוחות ולהמשיך, אורך הנשימה הוא אחד ממרכיבי ההצלחה. מצד שני משך הזמן שלה מתיש את המוחים ועל זה בונה השלטון, לכן שילוב בין מספר המוחים והפוגות מנוחה בין שלב לשלב חיוניים.

שיבוש פעילות שגרתית – על ידי המחאה המוחים יכולים לשבש את הפעילות השגרתית של המדינה מצד אחד הם יכולים להתיש את השלטון ולהחזיק מעמד זמן רב יותר, אך לעומת זה הם גם מתישים, שוחקים ומעצבנים את אלו שאינם תומכים במחאה ובכך מחזקים את ההתנגדות להם.

תגובת המשטר – מחאה לא אלימה מאפשרת לפוליטיקאים לשאת ולתת עם המוחים, מאפשרת להם לוותר ולהתפשר. היא מפחיתה את הסיכון לדיכוי אלים, כי כוחות הדיכוי יחששו ממה שיקרה כשהגלגל יתהפך.

במקום בו הייתה נחישות קבוצתית ולאורך זמן במחאה לא-אלימה, בתנאים קשים ותוך סכנת חיים, נאלץ המשטר להתפשר ולוותר. במקום בו הייתה הפרדה, ציות והכנעה, ביצע המשטר את מה שתכנן

מכשולי המחאה הלא-אלימה

גם למחאה לא-אלימה יש מגוון קשיים ומכשולים:

חזון משותף – היא זקוקה לחזון משותף, הנהגה משותפת ומערכת ברורה של נורמות וכללים פנימיים, כדי לגבש את התומכים להמשיך ביחד גם במצב של דיכוי אלים.

גיוון ויצירתיות – המחאה חייבת להיות יצירתית ומגוונת, היא צריכה ליצור עניין והפעלה תמידית בקרב האזרחים – כגון צעדת המלח של גנדי, קונצרט הרוק של אוטופור, מעצריו המתוקשרים של נלסון מנדלה ותמונות אייקוניות של מרטין לותר קינג. היא צריכה כל הזמן לחשוב על הדבר הבא, כי כל אדם מופעל, מונע ומתחבר בדרך אחרת, אך על פי צ'נוואת' זה גם כוחה כי היצירתיות שבה היא מה שסוחף אליה אנשים.

מחאה לא אלימה צריכה לתכנן את היום שאחרי. להתארגן לשיקום, כמה שתהיה יותר מאורגנת השיקום יהיה קל יותר וימנע מצב של אנרכיה. על מנת שההישג לא יתפורר, היא צריכה להשקיע בתהליך עתידי, בעודה נתונה במאבק הנוכחי. לדוגמה, ממשלת צרפת החופשית במהלך מלחה"ע ה-2 שהתה והתארגנה בריטניה ולאחריה יכלה לשקם את צרפת.

משך הזמן הוא הקושי הגדול ביותר. מחאה לא אלימה היא ריצת מרתון ארוכה ומתישה. היא עשויה להתפוגג בשלב מסוים בגלל הבטחות המנהיגים, בגלל עייפות החומר האנושי, בגלל תחושת הצלחה זמנית. למשל "מחאת האוהלים" 2011 בישראל, המחאה בפולין ובהונגריה – כולן התחילו במרץ ובהצלחה משמעותית והתפוגגו בשלב מסוים.

הצלחות קטנות במהלך הדרך מעודדות, ועשויות לגרום לתחושת שאננות שתנוצל על ידי השלטון כדי להחליש את המחאה.

החשש הגדול ביותר הוא הסלמה. המחאה עשויה להסלים במכוון על ידי השלטון שיהפוך אותה לאלימה, וכך לדכא או לפורר אותה. בדומה למחאת בלארוס שהחלה כמחאה לא אלימה על תוצאות הבחירות, ובמהלך 8 חודשים הסלימה על ידי השלטון ולבסוף דוכאה באלימות.

מחאה לא אלימה היא ריצת מרתון ארוכה ומתישה. היא עשויה להתפוגג בשלב מסוים בגלל הבטחות המנהיגים, בגלל עייפות החומר האנושי, בגלל תחושת הצלחה זמנית

יותר מכל ידועה ומסמלת את ההסלמה הזו התמונה משנת 1989 של "המורד האלמוני" בכיכר טיאננמן בסין. לשלטון יש אינטרס להסלים, אך הוא ימנע מכך אם יחשוש שזה יפעל לרעתו.

המפגין הבודד מול שיירת הטנקים בכיכר טיאננמן, 4 ביוני 1989 (צילום: AP)

קים ליין שפלי מציגה בספרה "רודנים בחסות החוק" שהללו מנסים לא להסלים את המצב כדי לא לאבד את הלגיטימציה הבינלאומית (רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה, ויקטור אורבן בהונגריה, לך קצ'ינסקי בפולין), אך רודן שאיבד אותה כבר קודם לא יחשוש להסלים (ולדימיר פוטין ברוסיה, אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס).

נראה אם כן, כי הסיכויים של מחאה לא-אלימה להצליח גדולים יותר. היא מונעת איבוד שליטה, הסלמה ותוצאות מסוכנות, והיא מאפשרת החלמה קלה יותר. למוחים כדאי לשמור על מחאה לא אלימה, אך השלטון עשוי להסלים כדי להשיג רווחים מנקודת ראותו.

ובחזרה למה שקורה כאן ועכשיו

לאחרונה פרסמה המשטרה כי מתחילת השנה השתתפו במחאה מעל 7 מיליון איש ב-4,400 מוקדים. מובילי המחאה מעריכים שמדובר בלמעלה מ-10 מיליון איש שהפגינו במעל 100 מוקדים בכל שבת, לא כולל ימי שיבוש, צעדות ואירועים ספונטניים.

בשתי ההערכות עולה כי המספר הנדרש למחאה יעילה על פי פרופ' צ'נוות מתקיים כאן, שכן כל שבת מפגינים בממוצע בין 150,000-280,000 ובמהלך השבוע יש מחאות נוספות, כולל פיקים של צעדות, הפגנות ואירועים חד פעמיים לאורך הדרך.

לפי המשטרה, במהלך 10 החודשים האחרונים השתתפו במחאה מעל 7 מיליון איש ב-4400 מוקדים. להערכת מובילי המחאה מדובר ביותר מ-10 מיליון איש במעל 100 מוקדים בכל שבת, לא כולל ימי שיבוש, צעדות וכדומה

מכל מה שהצגנו, אל מול ההתמדה והנחישות של המחאה הנוכחית קיימים גם קשיים:

• קיימת עייפות החומר והרצון להגיע לפשרה במצב של הסכם, למשל של הנשיא, או להצלחות שיובילו לדחיית החקיקה.
• קיים חשש להסלמה מכוונת על ידי השלטון כדי להשיג את רווחיו, אם כי בגלל שכוחות הביטחון בישראל נאמנים למדינה ולאזרחים – החשש הזה נמוך יותר.
• קיים חשש להסלמה ולחטיפת המחאה על ידי גורמים קיצוניים ואלימים, חלקם כבר נמצאים בשטח מחזיקים נשק ברישיון או בלי רישיון. ניתן גם לזהות התארגנות של מיליציות חמושות. הצבא ומערכת הביטחון חוששים מהיום הזה אך פועלים במגמות מנוגדות: הם אוספים נשק ברישיון במחנה המוחים, אך לא אוספים נשקים בלי-רישיון אצל גורמים שונים, ובמקביל יש הקלה חוקית על השגת אישורים להחזקת נשקים. כלומר נראה שבמקביל למאמץ המוחים לא להסלים את המאבק, צדדים נוספים אוספים נשק ליום פקודה והחשש העיקרי כרגע הוא שכוחות קיצוניים, שאין להם קווים אדומים, יחטפו ויסלימו את המחאה או שגורמים אלו או מתוך גורמי השלטון ידאגו ליצור הסלמה ואנרכיה על מנת להשיג רווחים משלהם בזכות המחאה.

מחאת ישראל 2023 צריכה להמשיך באותו קו בו התחילה. ההישגים שלה עד כה משמעותיים ומרשימים והעולם כולו צופה בה. אך במקביל עליה לקחת בחשבון כי ככל שהיא מצליחה יותר, כך יש לגורמים רבים יותר עניין בשינויה ובהסלמתה לכדי מחאה אלימה, ואז היא כבר תהיה במגרש שונה, עם סיכונים וקשיים אחרים לחלוטין.

דברים שנאמרו בכנס חוקרי חברה-צבא שהתקיים ב-10 בספטמבר במרכז בגין סאדאת באוניברסיטת בר-אילן בנושא צבא-פוליטיקה ואזרחות בעידן של משבר.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.