1
אף פעם לא נָחַתִּי במדינה אירופית כשאני יודע עליה כל כך מעט. בימים שלפני הנסיעה, כשסיפרתי לבני שיחי שאני טס לריגה, ב־100% מהמקרים התגובה הייתה הרמת גבה. חלקם לא ידעו איפה זה, כולם תהו מה יש לי לחפש שם. אני לא מכיר אף ישראלי שטייל בריגה.
היקף החומר וההמלצות בעברית שניתן למצוא ברשת על בירת לטביה מציבים אותה קצת אחרי אור יהודה. לא שבאנגלית המצב מזהיר. בכמה אתרים טענו בנחישות שהמסחר מתבצע במטבע מקומי בשם לאטס.
בפועל, המטבע המנוח הוצא מהחוק לפני כעשור והכל מתנהל באירו. כלומר, בטלפונים ניידים או בכרטיסי אשראי המחויבים באמצעות מגע. הידע שלי על לטביה הסתכם במה שראיתי כשהמטוס הנמיך לקראת הנחיתה – שיש שם המון עצים.
חמישה ימים אחרי, כשחזרנו לאחד משדות התעופה הרגועים בעולם כדי לעזוב את ריגה, כבר היה ברור שזו הייתה הפתעה נעימה. במרחק של ארבע שעות טיסה ישירה, ממתינה לישראלים המחפשים מפלט מזוועות הקיץ המקומי עיר ממוזגת, ירוקה ומסבירת פנים.
במרחק של ארבע שעות טיסה ישירה, ממתינה לישראלים המחפשים מפלט מזוועות הקיץ המקומי עיר ממוזגת, ירוקה ומסבירת פנים
חוץ מזה, אין סיכוי שמישהו יצליח לשכנע אותי שהצבע של דגל לטביה – אי־שם על הספקטרום בין סגול, ארגמן, חום וחלודה – הוא לא הצבע היפה ביותר בין דגלי ארצות העולם כולו. והוא גם משתנה עם התאורה ועם שעות היממה.
רבע שעה בתוך הטיול הרגלי הראשון ברחובות ריגה הבנו מה כל כך מוזר: יש נורא מעט אנשים. בוודאי ביחס למה שאנחנו מורגלים במדינה הצפופה במערב. נסיעה לריגה היא כמו חזרה במכונת זמן לשנים שבהן אוכלוסיית ישראל מנתה שלושה מיליון תושבים.
אז היה מקום לכולם, ובצילומי התקופה תל אביב נראית כמו עיר לבנה, שלווה ודי ריקה. זה לא שהעיר – ריגה – נטולת חיים ואקשן; להפך: היא פשוט מרווחת. כשמשוטטים ברחובות ריגה, הקמפיין של פרופסור אלון טל, שמנסה לשכנע את הישראלים בפרט והעולם בכלל שהבעיה של האנושות ושל כדור הארץ היא עודף ילודה – נראה מוצדק להפליא.
החיים יכולים להיות כל כך נעימים ופשוטים כשבשום מקום אין תור, כשבבתי הקפה ובמסעדות תמיד יש אנשים אבל גם תמיד יש מקום, כשמדרכה שלמה עומדת לרשותך, כשבגן העירוני המקסים שמשתרע על גדת הנהר יש בכל רגע נתון ספסל פנוי.
החיים יכולים להיות כל כך נעימים ופשוטים כשבשום מקום אין תור, כשבבתי הקפה ובמסעדות תמיד יש מקום, כשמדרכה שלמה עומדת לרשותך, כשבגן העירוני המקסים יש בכל רגע נתון ספסל פנוי
זו לא טעות אופטית וזה לא קשור לחופשות הקיץ: אוכלוסיית לטביה מונה 1.8 מיליון נפש, פחות מחמישית מאוכלוסיית ישראל, ושטח המדינה משתרע על 64 אלף קמ"ר – פי שלושה מישראל (לא כולל השטחים).
הצפיפות בלטביה עומדת על 28 נפש לקילומטר, מקום 188 בעולם (כלומר, אחת המדינות הדלילות על פני הכדור), לעומת 442 נפש לקמ"ר – בערך פי 15 יותר צפוף – בישראל. וזה מורגש בכל צעד.
בריגה עצמה מתגוררים 641 אלף תושבים, יותר מתל אביב (476 אלף), אבל השטח שלה גדול כמעט פי שישה (307 קמ"ר לעומת 52). בתחילת שנות ה־90, כשלטביה רק נחלצה מציפורני רוסיה הסובייטית ופנתה לכיוון המערב, חיו בריגה 900 אלף בני אדם, אבל חלקם יצאו לחפש את מזלם במדינות אחרות. כיום האוכלוסייה חוזרת בהדרגה לצמוח.
לטביה נמנית עם שלישיית המדינות הבלטיות – יחד עם אסטוניה וליטא השכנות. זו הפעם הראשונה שיוצא לי לבקר בפינה הצפונית הזו של העולם, והתחושה היא שלקחו את רוסיה וסקנדינביה, הכניסו אותן לבלנדר ויצרו תערובת מסקרנת ורבת חן.
זו הפעם הראשונה שיוצא לי לבקר בפינה הצפונית הזו של העולם, והתחושה היא שלקחו את רוסיה וסקנדינביה, הכניסו אותן לבלנדר ויצרו תערובת מסקרנת ורבת חן
לטביה חברה בברית נאט"ו, רוב הצעירים הלטבים מדברים אנגלית מצוינת. אם במדינות אחרות במזרח אירופה נזקקתי לא פעם לכישורי פנטומימה או לשירותי התרגום המפוקפקים של גוגל, בלטביה אין שום בעיית תקשורת.
אני לא איש של כנסיות ומוזיאונים ואת ההמלצות על אלה אשאיר לכם לחפש במקומות אחרים. אסטרטגיית הטיול שלי מתבססת על שיטוט ברחובות, וברחובות העיר העתיקה של ריגה – שהוגדרה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו – בהחלט נעים לשוטט.
העיר העתיקה קומפקטית ומזמינה, לא רחוק ממנה ממוקם השוק המקורה הגדול ומהעבר השני, למתעניינים באדריכלות, שני רחובות (Elizabetes ו־Albert) עם ריכוז בנייני האר נובו הגדול באירופה.
עם כל הכבוד לעיר העתיקה ולשכיות הארכיטקטורה, הייחוד האמיתי של ריגה היא הכמות הבלתי נתפסת של טבע – גנים, פארקים, אגמים ויערות – ממש בלב העיר. זה נוסף על העובדה שהעיר נחצית על־ידי נהר דאוגבה רחב הידיים, שכמה תעלות המתפצלות ממנו זורמות בנחת גם בתוך השכונות עצמן.
מכיוון שהעיר שטוחה לחלוטין (הנקודה הגבוהה בלטביה היא גבעה המתנשאת ל־312 מטר) והכל קרוב, לטעמי הדרך הטובה ביותר לנוע בריגה היא באמצעות אופניים
מכיוון שהעיר שטוחה לחלוטין (כמו המדינה כולה: הנקודה הגבוהה בלטביה היא גבעה המתנשאת ל־312 מטר) והכל קרוב, לטעמי הדרך הטובה ביותר לנוע בריגה היא באמצעות אופניים.
ההמלצה הזו לא כוללת את העיר העתיקה – שבה המדרכות צרות והכבישים עשויים מאבנים משתלבות שהרכיבה עליהן כמעט בלתי אפשרית – אבל בשאר חלקי העיר, גם באלה שאין בהם שבילי אופניים, אפשר לרכוב על המדרכות הרחבות והנוחות מבלי לפגוע בהולכי הרגל כמו רוכב קורקינט תל אביבי ממוצע.
ביום השני לשהייה שכרנו שני זוגות אופניים (מצוינים) בחנות שברחוב Pils 14 ומאותו רגע העיר הייתה פרושה לרגלינו. המלצתי החמה היא לא לוותר על הפארקים והאגמים בשני צדי הנהר (ולא רק בצד של העיר העתיקה שבו מתרכזים רוב התושבים והתיירים).
והכי חשוב – לפקוד את שני האיים שממוקמים בלב הנהר – הצר והארוך ששמו Zakusala ("אי הארנבים") ושכנו Lucavsala. האיים מחוברים לשתי הגדות באמצעות גשרים ומרושתים בשבילי אופניים והליכה, יש בהם חופי רחצה קטנים ושלווים, וירוק, המון־המון ירוק. באחד האיים, אגב, מתרומם בלב הטבע בניין חינני – הטלוויזיה הציבורית של לטביה. עובדי "כאן" מוזמנים לקנא.
2
האופניים היו ההברקה של הטיול, אבל הם באים בעסקת חבילה עם סיכון מסוים. ביום הראשון בריגה קידמה את פנינו טמפרטורה של 30 מעלות. אכזבה. בשביל זה עזבנו את הלחות של תל אביב?
החל מהיום השני הטמפרטורה צנחה אל האזור הנעים של 20–23 מעלות. כמו אביב ישראלי שמשי ומעונן לסירוגין. רק שבאחד הערבים, בלי שום אזהרה מוקדמת, השמים התמלאו בגוש מאיים של עננים שחורים ובתוך דקות התרקמה עלינו סערה כבירה.
דליים של מים ירדו מהשמיים, שהבהבו באור ברקים כמו דיסקוטק שיצא משליטה. הסתתרנו, רטובים עד לשד עצמותינו, בלובי של בנק. כשהעניינים נרגעו מעט ויצאנו אל האופניים, התברר שהצומת הסמוך הפך לאגם שעומקו כמטר.
לא הייתה שום דרך לעקוף את האגם – הולכנו את האופניים דרכו. זה לא היה נעים, אבל התנחמנו בכך שקיבלנו מופע מרשים של סופת קיץ בלטית כהלכתה. כעבור שעה קלה, אגב, הקיץ חזר לשמי ריגה והמבול היה כלא היה.
לא הייתה שום דרך לעקוף את האגם – הולכנו את האופניים דרכו. זה לא היה נעים, אבל התנחמנו בכך שקיבלנו מופע מרשים של סופת קיץ בלטית כהלכתה. כעבור שעה קלה, אגב, הקיץ חזר לשמי ריגה
3
טיפ תחבורה נוסף: תורידו "Bolt" – אפליקציית נסיעות הפועלת במדינות רבות באירופה (עם דגש על חלקה המזרחי של היבשת). היא פשוט מצוינת. בכל פעם שנזקקנו בריגה להסעה, נהג הבולט הופיע בתוך דקות ספורות ולקח אותנו למחוז חפצנו במהירות, ביעילות ובעיקר בזול.
נסיעה במונית רגילה משדה התעופה למלון בעיר (כ־20 דקות) עלתה 40 אירו; אותה נסיעה בכיוון ההפוך – מהעיר לשדה התעופה – עלתה בבולט תשעה אירו. וכל זה כמובן בלי צורך להתעסק עם מזומן ועם פרוצדורות של תשלום מול הנהג, שבמקרה הזה היה בחור צעיר ומגניב עם פלייליסט שנע בין מזרח (אירופה) למערב.
4
לא קל למצוא בריגה אוכל צמחוני, שלא לדבר על טבעוני. בחלק לא מבוטל מהמסעדות 100% מהמנות נשענות על בשר ועל שלל סוגי בעלי חיים ימיים – במצב טרי, משומר או כבוש – באדיבות הים הבלטי.
באחד הערבים, אחרי שנואשנו מעיון בתפריטים של מסעדות אקראיות ברחוב, ביקשתי את עזרת גוגל באיתור מזון שאינו מכיל הרינג או אנשובי. להפתעתי, במרחק של 250 מטר, במעבה העיר העתיקה, התגלה זן מוכר: מסעדה הנושאת את השם המקורי "חומוס".
כשאישה צעירה ניגשה אלינו לקחת את ההזמנה, היא אמרה "אפשר בעברית", במבטא רוסי כבד. קוראים לה טניה, היא במקור מאוקראינה, והיא חייתה תשע שנים באילת יחד עם בעלה ויקטור
נכנסנו למקום המעוצב בחן והתחלנו לדון בתפריט. כשאישה צעירה ניגשה אלינו לקחת את ההזמנה, היא אמרה "אפשר בעברית", במבטא רוסי כבד. קוראים לה טניה, היא במקור מאוקראינה, והיא חייתה תשע שנים באילת יחד עם בעלה ויקטור, שעלה מלטביה ועבד במסעדה.
היה לא קל, והם החליטו לקחת את הילדים (היום כבר שלושה) ולעשות רילוקיישן לריגה. ויקטור החליט ליישם כאן את הידע הגסטרונומי שרכש במטבח המזרח תיכוני, ובסך הכול הם מרוצים מהחיים.
במקביל להגשת המנות הם היו עסוקים בהכנות להשקת סניף נוסף בטיילת של יורמאלה – עיירת הנופש הסמוכה, שזוכה להמלצות חמות אבל לצערנו לא הספקנו לבקר בה. "יותר רגוע ופחות חם", סיכמה טניה את ההבדל בין החיים בריגה לחיים הקודמים שלה בישראל, "כאן אני מרגישה שאפשר לנשום".
הזמנו פלטה צמחונית שכללה חומוס, סלט, חציל בגריל ופלאפל. לא נסעתי לירכתיים הצפוניים של אירופה בשביל לנגב חומוס, אבל אם כבר – אז זה של ויקטור וטניה בעיר העתיקה בריגה הוא אופציה נחמדה בהחלט.
5
לקונדיטוריות בריגה יש עיצוב נהדר. לעיתים מודרני עם ויטרינה מהוקצעת, לעיתים קצת מיושן, כמו חנות ממתקים ממעשייה של האחים גרים. עם כל הזהירות המתבקשת מהכללה – שהרי לא טעמנו את כל המגדנות בבירת לטביה – אני מבקש לקבוע שאין הפטיסרי מעיד על מה שיש בו.
כמעט בכל המקרים התגלה פער בין העיצוב המפתה לטעם ולמרקם, שתקועים אי־שם בקפולסקי של שנות ה־80 של המאה הקודמת. הקפה בריגה משובח, העוגה שמגיעה יחד איתו – פחות.
6
ואגב קפה: החלוקה האמיתית של ערי אירופה היא לפי סוג החלב (זה שאינו מגיע מפרה) ששותים בבתי הקפה שלהן. ברלין הייתה עיר חלב הסויה הראשונה, ומהר מאוד עברה לחלב שיבולת שועל. בסלובניה שיבולת שועל זו רק שמועה, אבל כמעט בכל מקום מציעים חלב אורז (או קוקוס, שהשילוב שלו בקפה בהחלט מוזר).
בריגה יש שיבולת שועל כמעט בכל מקום, אבל דווקא חובבי הסויה – הנפוץ מבין החלבים הצמחיים – עלולים למצוא את עצמם בבעיה. ויש לא מעט בתי קפה שבהם אפשר למצוא רק סוג חלב אחד, מפתיע במידה רבה: חלב אפונה.
לשתות אפונה נראה לי רעיון לא מפתה בעליל. במחשבה שנייה, הכול עניין של מיתוג ושל הרגל: מה ההבדל בין קטנייה א' (סויה) לקטנייה ב' (אפונה)? אז ניסיתי הפוך על חלב אפונה – והיה ממש, אבל ממש, בסדר
התגובה הראשונית שלי הייתה רתיעה. לשתות אפונה נראה לי רעיון לא מפתה בעליל. במחשבה שנייה, הכול עניין של מיתוג ושל הרגל: מה ההבדל בין קטנייה א' (סויה) לקטנייה ב' (אפונה)? אז ניסיתי הפוך על חלב אפונה – והיה ממש, אבל ממש, בסדר. טעם עדין, כמעט נטרלי, שלא משתלט ונותן כבוד לקפה. בקרוב, מותר לשער, בבית הקפה הסמוך לביתכם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם