"זה סיפור על אהבה ורצח", כותב העיתונאי והפוליטיקאי הבריטי דניאל פינקלשטיין בספר החדש שלו. "זה סיפור על האופן שבו הכוחות הגדולים של ההיסטוריה התנפצו בגל איום על שתי משפחות מאושרות".
הגלים האלה – הנאציזם והסטליניזם, שתי התנועות ההרסניות ביותר במאה ה־20 – השיתו סבל בל יתואר על הוריו וסביו של פינקלשטיין. אבל הם לא הכריעו אותם.
"היטלר, סטאלין, אימא ואבא: ממואר משפחתי על הישרדות מופלאה" ("Hitler, Stalin, Mum and Dad: A Family Memoir of Miraculous Survival") הוא סיפור קודר על כינוסים ומעצרים, גולאגים ומחנות ריכוז, רעב ופחד.
פינקלשטיין גם מתאר בצורה יפהפייה כיצד המשפחות של הוריו – מרים ולודוויק – שרדו את הגורל שאדולף היטלר ויוסיף סטלין ייעדו להם, גורל שגבה את חייהם של מיליוני אנשים אחרים.
פינקלשטיין, בעל טור ב"טיימס" וחבר בית הלורדים מטעם השמרנים, לא מאמין שהסיפור של משפחתו הוא פשוט סיפור היסטורי – אלא שיש לו רלוונטיות עכשווית. הסיפור מדגיש הן את הסכנות שמציבה ההתקפה הפופוליסטית על הערכים הליברליים בעשור האחרון והן את ההשלכות – שניתן לחזות בהן כיום באוקראינה – של הכישלון הרוסי לערוך חשבון נפש בנוגע למורשת של סטלין.
סביו של פינקלשטיין היו גברים מרשימים. אלפרד וינר – יהודי גרמני שהיה פטריוט נלהב – היה אחד האינטלקטואלים הראשונים שהתריעו מפני עליית האנטישמיות אחרי מלחמת העולם הראשונה. "סערה אנטישמית אדירה פרצה מעלינו", הוא כתב בשנת 1919 בפמפלט שלו, שהודפס תחת הכותרת "פרלוד לפוגרומים?"
אלפרד האמין כי בכוחן של האמת והראיות להילחם באנטישמיות ובנאצים. עבודתו סייעה למעצרו של עורך "דר שטירמר" האנטישמי יוליוס שטרייכר למשך חודשיים ב־1929
וינר, שעבד באגודה המרכזית של יהודי גרמניה לאורך שנות ה־20, חזה בצורה מדויקת את הסכנה שהציבה המפלגה הנאצית, שהיית אז עדיין תנועת שוליים במידה רבה. בהדרכתו של וינר נוסדה בחשאי ב־1929 "לשכת וילהלמשטראסה", שעקבה אחרי פעילות המפלגה, התעמולה שלה והנהגתה.
אלפרד האמין כי בכוחן של האמת והראיות להילחם באנטישמיות ובנאצים. עבודתו סייעה למעצרו של עורך "דר שטירמר" האנטישמי הידוע לשמצה יוליוס שטרייכר למשך חודשיים ב־1929, ומאוחר יותר מילא אלפרד תפקיד מרכזי במשפט ברן, שהוביל את בתי המשפט השוויצריים להכריז על הפרוטוקולים של זקני ציון כמזויפים.
אלפרד הביא את טיעוניו בפני העם, סחב מזוודה מלאה בתעמולה נאצית ברחבי גרמניה, נאם באסיפות בערים ובכפרים – וניסה לעורר מודעות בקרב מעמד הביניים לסכנה שהציב היטלר. פינקלשטיין מאמין כי פעילותו של אלפרד הייתה תגובת נגד "הכרחית אך לא מספיקה" לנאצים ולצורת החשיבה הקונספירטיבית שעמדה בבסיס השקפת העולם שלהם.
אחרי שאלפרד עזב את גרמניה ב־1933 – תחילה לאמסטרדם ולאחר מכן לבריטניה ב־1939 ולארה"ב ב־1940 – המשרד היהודי המרכזי למידע שייסד [בזמן שהותו באמסטרדם] המשיך לעקוב בקפדנות אחר פעילות הנאצים.
במלחמת העולם השנייה התיקים של אלפרד היו "המועילים ביותר לאין שיעור מבין מקורות המידע החיצוניים שהיו זמינים לנו", אמר אז אחד מראשי המודיעין הבריטי
במלחמת העולם השנייה התיקים של אלפרד היו "המועילים ביותר לאין שיעור מבין מקורות המידע החיצוניים שהיו זמינים לנו", כדבריו של אחד מראשי המודיעין הבריטי בתקופת המלחמה. משפטי נירנברג ואייכמן היו בין אינספור האירועים שבהם הארכיונים של אלפרד סיפקו עדויות לרצח העם שביצעו הנאצים. כיום הם מהווים את הבסיס לספריית השואה על שם וינר בלונדון.
אדולף "דוֹלוּ" פינקלשטיין – אביו של לודוויק – היה אדם רב הישגים לא פחות. דולו, יורש של חברה גדולה לייצור ברזל ופלדה, שירת בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה. כשחזר אחרי המלחמה לעיר הולדתו – לבוב, שהייתה אז פולנית (וכיום נקראת לביב) – הוא מצא אותה מרוששת, ניזוקה קשות מהלחימה ומפוצלת בין אזרחיה היהודים, הפולנים והאוקראינים.
אולם, דולו היה נחוש לסייע בשיקום העיר – ושגשג בזמן שעשה זאת. בתחילת שנות ה־30, כשהגיע לראש הרשימה בבחירות למועצת העיר לבוב, הרחבת העסק שלו הקנתה לו את הכינוי "מלך הברזל". במועצה פינקלשטיין הוביל תוכניות סיוע למובטלים ולחסרי בית.
בעקבות חלומו על פולין מודרנית, ליברלית ורב־תרבותית – שבה היהודים ימצאו בית נוח – דולו גם פעל להילחם באיום הגובר של האנטישמיות באוניברסיטאות. עם כל זאת, בלב הסיפור של משפחת פינקלשטיין עומדות שתי נשים יוצאות דופן.
על פי המכתבים ביניהם נראה כי דאגתם העיקרית של בני הזוג הייתה שלא להפריע את החיים המאושרים והיציבים שבנותיהם נהנו מהם באמסטרדם. יהודים רבים גם האמינו באופן טבעי שהניטרליות של הולנד תגן עליהם
"עניין אותי באיזו מידה הסבות שלי והכוח האישי שלהן ישלטו בסופו של דבר בספר, בייחוד לאור האופי יוצא הדופן של הבעלים שלהן", אומר פינקלשטיין לזמן ישראל. אשתו של אלפרד, מרגרטֶה, שהייתה דוקטור לכלכלה – תואר נדיר לאישה בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת – השתוותה לבעלה בקלות מבחינה אינטלקטואלית.
כשאלפרד עזב ללונדון בספטמבר 1939, גרטה ובנותיהם מרים, רות ואווה, יחד עם אחותה טרודה ובעלה יאן – נשארו בהולנד. הסיבה לכך שאלפרד לא לקח איתו את אשתו ובנותיו ללונדון, כותב פינלשטיין, היא "תעלומה שהמשפחה שלנו תהתה לגביה במשך שנים".
על פי המכתבים ביניהם נראה כי דאגתם העיקרית של בני הזוג הייתה שלא להפריע את החיים המאושרים והיציבים שבנותיהם נהנו מהם באמסטרדם. יהודים רבים גם האמינו באופן טבעי שהניטרליות של הולנד תגן עליהם במלחמה הקרבה.
אולם, מצבה של המשפחה – שאזרחותה הגרמנית נשללה ממנה באוגוסט 1939 בזמן שהיא כורעת תחת העול הכלכלי במסגרת התמיכה בעבודתו של אלפרד בלונדון – נעשה מסוכן יותר ויותר. מאמציו הנואשים של אלפרד באביב של 1940 להשיג להן אשרות נסיעה לבריטניה היו בסופו של דבר לשווא.
המכתב מהשגרירות הבריטית שיידע את גרטה כי היא ובנותיה קיבלו את האשרות הגיע ב־6 במאי 1940 – יום הפלישה הגרמנית. במשך שלוש השנים הבאות גרטה ובנותיה היו לכודות בין המלחציים שהפעילו הנאצים
המכתב מהשגרירות הבריטית שיידע את גרטה כי היא ובנותיה קיבלו את האשרות הגיע ב־6 במאי 1940 – יום הפלישה הגרמנית. במשך שלוש השנים הבאות גרטה ובנותיה היו לכודות בין המלחציים ההולכים ומתהדקים שהפעילו הנאצים על היהודים.
המצב הכלכלי נותר דחוק: גרטה מכרה את הנכסים המשפחתיים ואת אוסף הבולים של בעלה לפני שהחלה לעבוד בתפקיד מנהלי במועצה היהודית – משרה שהייתה קטנה למידותיה. למשך זמן מה עבודתה של גרטה הגנה על משפחתה מפני גירוש למחנות, אך לבסוף, באופן בלתי נמנע, הגיע תורה ב־20 ביוני 1943.
המשפחה נשלחה למחנה המעבר וסטרבורק – "מוזנח, שורץ חולדות וצפוף" – ומשם טרודה, יאן ובנם פריץ נשלחו לסוביבור כעבור פחות מחודש. אולם, גרטה ובנותיה הוחזקו בידי הנאצים כחלק ממאמציו של הימלר לזהות יהודים שניתן להחליפם תמורת כסף, נשק או אזרחים גרמנים הכלואים במדינות בעלות הברית.
פינקלשטיין ידע כי חייה של אימו ניצלו בזכות דרכונה הפרגוואי. אבל הדרך שבה המשפחה, שלא היו לה קשרים למדינה הדרום אמריקאית, השיגה את הדרכונים הייתה חלק מ"שרשרת של יחסים, צירופי מקרים, גילויי תושייה ואומץ", שהמחקר של פינקלשטיין חשף בהדרגה במהלך כתיבת הספר.
פינקלשטיין ידע כי חייה של אימו ניצלו בזכות דרכונה הפרגוואי. אבל הדרך שבה המשפחה השיגה את הדרכונים הייתה חלק מ"שרשרת של יחסים, צירופי מקרים וגילויי תושייה"
במחקר הוא חשף את המאמצים הממושכים של אלפרד להציל את משפחתו. חברויות שרקם במהלך פרשת הפרוטוקולים עשור קודם לכן ותא חשאי של דיפלומטים פולנים בשם "קבוצת לאדוש" נאבקו להצלת יהודים באמצעות רכישת מסמכים מעורך דין ששירת בקונסוליה הפרגוואית בברן.
החילופים שנערכו בינואר 1945, שבהם נכללו גרטה ובנותיה, כללו 136 יהודים בלבד. רק כמה אלפי יהודים ניצלו בחילופים דומים במהלך המלחמה. יתרה מכך, המשפחה הייתה צריכה לשרוד שנה של קור, רעב ומסדרים אינסופיים בברגן־בלזן.
במשך אותה תקופה, גרטה, שככל הנראה סבלה מטיפוס, הרעיבה את עצמה כדי להאכיל את בנותיה. ואף שהייתה חלשה כל כך עד שבקושי הצליחה לקום מהדרגש שלה במשך כמעט חודשיים, היא עזרה לבנותיה לעבור את הבדיקות הרפואיות שערכו הנאצים, שלא רצו שבני הערובה שלהם ימותו בדרך לחילופים.
זה היה, כותב פינקלשטיין, "רגע עילאי של אומץ וגבורה, הגדולים ביותר שגרטה הראתה בחמש השנים ההן – והיא הראתה הרבה". כמה ימים לאחר מכן וזמן קצר אחרי שבנות משפחת וינר חצו את הגבול לשווייץ, גרטה הלכה לעולמה (הבנות התאחדו מאוחר יותר עם אביהן בניו יורק).
כבן האליטה הפולנית, שסטלין היה נחוש להשמיד, דולו נעצר באפריל 1941, נחקר במשך חודשים ונמצא אשם ללא נוכחותו בהיותו "גורם מסוכן לחברה". בטמפרטורות מקפיאות הוא נשלח על פני 3,500 קילומטרים לגולאג
אומץ וגבורה דומים הפגינה גם הדמות הראשית הנוספת בספרו של פינקלשטיין: אימו של אביו, לוסיה. גם היא, אישה פקחית וקשוחה, הופרדה מבעלה בשלבים המוקדמים של המלחמה. בעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, שבו היטלר וסטלין הסכימו בנספח סודי לחלק ביניהם את פולין – לבוב נכבשה על־ידי הסובייטים.
כבן האליטה הפולנית, שסטלין היה נחוש להשמיד, דולו נעצר באפריל 1941, נחקר במשך חודשים ונמצא אשם ללא נוכחותו בהיותו "גורם מסוכן לחברה". בטמפרטורות מקפיאות הוא נשלח על פני 3,500 קילומטרים לגולאג בקצה החוג הארקטי, שם הוא היה אמור לרצות שמונה שנים של מאסר. זה היה קיום אכזרי. במהלך שהותו שם נאלץ דולו לגרור עצים כרותים מיער סמוך.
מצבם של לוסיה ולודוויק היה קצת יותר טוב. כחלק מהתוכנית הסובייטית לרסק את פולין ולדכא את תושביה, הם הוגלו לחווה בסיביר. זה היה "אי של רעב ומוות", שחזרה לוסיה מאוחר יותר. בעודה שורדת על מנות קטנות של קמח לא מנופה, היא הכינה לבנים מגללי פרות במהלך היום – וישנה ברפת בלילה.
החורף – שבו היא ולודוויג חלקו חדר קטן בצריף קפוא עם ארבעה אנשים נוספים – היה קשה עוד יותר. אולם, במשך כל אותו זמן לוסיה השגיחה והגנה על לודוויג כמו נץ. ואף ששניהם סבלו מתת תזונה והיו מכוסים בכינים, היא מצאה את הכוח לחנך את בנה ולימדה אותו את ה"איליאדה" ואת ה"אודיסיאה" של הומרוס מהזיכרון ואף מחזות של פרידריך שילר.
אף שסבלה מתת תזונה, היא מצאה את הכוח לחנך את בנה ולימדה אותו את ה"איליאדה" ואת ה"אודיסיאה" של הומרוס מהזיכרון ואף מחזות של פרידריך שילר
"בחווה, לוסיה, שתמיד הייתה קשוחה מבחינה מנטלית, הפכה ללוחמת", כותב פינקלשטיין. "רוחה הייתה מדהימה. תקיפוּת מסוימת, שתמיד הייתה נוכחת באישיותה, העניקה לה סמכות טבעית שאפילו האדמיניסטרטורים הסובייטים היו עשויים להתכופף בפניה".
הפלישה של היטלר לברית המועצות ב־1941 אילצה את סטלין להציע "חנינה" לפולנים שהוא כלא והגלה. הדבר זיכה את דולו, לוסיה ולודוויק בחופש שלהם, וכמעט בוודאות, כך מאמין פינקלשטיין, הציל את חייהם.
בסופו של דבר הם שבו והתאחדו. אולם, באירוניה אכזרית, מבצע ברברוסה גם הוביל למותם של רוב בני משפחתם בלבוב, שנפלה כעת בידי הנאצים ובעלי בריתם. פינקלשטיין מתאר את הסיפור של אביו, ושל מאמציו של סטלין להשמיד את האומה הפולנית, כ"כזה שההיסטוריה חצי הסתירה".
הוא "בקושי סופר, פעמים רבות הוכחש… רוב האנשים כלל אינם מכירים אותו", הוא כותב. לשתיקה סביב פשעיהם האיומים של הסובייטים במלחמת העולם השנייה יש השלכות מתמשכות. "מעולם לא נערך חשבון נפש סביב מה שהם עשו", הוא כותב.
לשתיקה סביב פשעיהם האיומים של הסובייטים במלחמת העולם השנייה יש השלכות מתמשכות. "מעולם לא נערך חשבון נפש סביב מה שהם עשו"
"הם מעולם לא אולצו לראות את מה שהם עשו כמחפיר. זה אפשר לוולדימיר פוטין לכתוב גרסה משלו להיסטוריה של רוסיה ואוקראינה, וזה, בתורו, עזר לו להצדיק, לפחות בפני עצמו, את המלחמה האחרונה נגד תושבי העיר של אבי".
בניגוד לכך, משפחתו של פינקלשטיין יצרה לעצמה קיום פרוורי נוח, מוצלח וחף מבושה בבריטניה של אחרי המלחמה. מרים ולודוויק נפגשו ב־1956, נישאו כעבור שנה והביאו לעולם שלושה ילדים, שאותם גידלו בהנדון שבצפון לונדון.
לודוויק נותר קרוב ללוסיה, שהתגוררה בקרבת מקום, וביקר אותה מדי בוקר בדרכו לסיטי יוניברסיטי, שבה שימש כמרצה. מרים הפכה למורה למתמטיקה ומאוחר יותר למחנכת בנושא השואה. היא סיפרה את הסיפור שלה לקבוצות של צעירים, פוליטיקאים מובילים ויוצרי טלוויזיה תיעודית.
לאחר שסבלה את השפעתה הרצחנית של הטוטליטריות, משפחת פינקלשטיין פיתחה – שלא במפתיע – הערכה נלהבת ל"מוסדות השקטים" ול"מצב היציב" של בריטניה. כפי שניסחה זו לוסיה לעתים קרובות: "בעוד המלכה בטוחה בארמון בקינגהאם, אנחנו בטוחים בהנדון סנטרל".
לצד הרצון לשמר את סיפוריהם של הוריו מימי המלחמה, הוא הרגיש שהגיע הרגע להזכיר את "ההשלכות של זניחת הנורמות הדמוקרטיות הליברליות לטובת סוג של רטוריקה על אליטות ורצון העם"
אולם, העשור האחרון היה עד לפופוליזם גואה בדמוקרטיות מערביות, שפינקלשטיין מוצא אותו כמטריד ביותר. לצד הרצון לשמר את סיפוריהם של הוריו מימי המלחמה, הוא הרגיש שהגיע הרגע להזכיר את "ההשלכות של זניחת הנורמות הדמוקרטיות הליברליות לטובת סוג של רטוריקה על אליטות ורצון העם, דבר שהתרחש בשמאל ובימין".
הרטוריקה השמאלית הקיצונית על קנוניות ציוניות בינלאומיות והשיח הימני הקיצוני על כוחם של ה"גלובליסטים" מהדהדים תיאוריות קונספירציה שסבו אלפרד נלחם בהן בתקופה שבין שתי המלחמות, אומר פינקלשטיין.
הניסיון של משפחתו ללא ספק מילא תפקיד משמעותי בעיצוב התפיסה הפוליטית השמרנית הליברלית של פינקלשטיין. מעבר לאמונתו בחשיבות ההגנה וקידום זכויות האדם באופן בינלאומי וזכויותיהם של פליטים, מהגרים ומבקשי מקלט, הוא גם עיצב גישה מכלילה ונדיבה לפוליטיקה, המוכרת למי שקוראים בקביעות את הטור השבועי שלו בעיתון.
"זה הפך אותי למאמין אדוק במתינות, יציבות, שלטון החוק, פלורליזם, דמוקרטיה ליברלית, התקדמות עדינה, סובלנות כלפי אנשים אחרים… וגם חוש פרופורציה", הוא מסכם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם