מת אב,
וללא רחם מכה בנו השרב.
אלול – מת מיד אחריו.
בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד,
בערבו של יום נחתה לפתחנו שנת תשפ"ד
וכאילו לרגע העולם עצר ועמד.

אנחת הקלה עלתה מאי שם,
אולי סוף סוף ישקוט וינוח העם?
משעה שדלתות האורווה נפרצו דוהרים הסוסים,
על גבם קלגסי צבא השם, שוצפים, כועסים ודורסים,
מתכססים תכסיסים ללא היסוסים.
איך מהמקום הזה ניתן לשקם יחסים?

הן בכל דור יקום הגיבור – גואל העם
בלי קמפיין בחירות. פתאום קם אדם.
את הוגי הבית הלאומי בארץ ישראל,
לא שלחו לא נביא ולא אראל.
מי בחר את הרצל, ביאליק, גורדון ובן גוריון?
סתם בני אדם,
אחד מהמון,
אחד מהעם!

יוזמה אינה תולדה של בחירת המונים,
היא מעשה מכונן של יחידים – הוגים וחולמים.
"משוגעים לדבר" יכנו אחרים,
את ההולכים בראש, באומץ, אוכלים מרורים
ומאחור משתרך ההמון בביקורות, עצות וקיטורים.

על המרפסת בבזל עמד מתבולל חילוני עם זקן,
את העברית חידש שנוא ליבם של אנשי הישוב הישן,
את בית יעקב לכו ונלכה הובילה תנועת חיבת ציון,
את עבודת האדמה כתקומה ייסד א.ד. גורדון.

כך ברצף היסטורי ובנחשול הולך וגובר,
העם היהודי התפכח והתבגר.
משיח לא בא, ומשיח גם לא התקשר,
נפש יהודי הומייה שמה פעמיה קדימה
גם אם הרבי לא אישר.

כך ברצף היסטורי ובנחשול הולך וגובר, העם היהודי התפכח והתבגר. משיח לא בא, ומשיח גם לא התקשר, נפש יהודי הומייה שמה פעמיה קדימה גם אם הרבי לא אישר

אף אחד לא בחר את בוני היישוב.
הם עשו מעשה, ללא שום היסוס או חישוב.
מי שחלם ומי שהתגייסו למשימה
לכונן בית נצחי לקיומה של האומה.

בשידור הצבעת האו"ם – רגע היסטורי ומכונן,
קול מונוטני הכריז: יס, נו, ואבסטיין.
"לפיכך נתכנסנו" הכריז "הזקן",
והפך לעובדה את הרגע בו העולם אמר כן!
לעם היהודי מגיעה מדינה משלו. לא עוד עם רדוף ומסכן.

"שפוך חמתך על הגויים" אנו אומרים בקריאת ההגדה.
כמעשה נקמה, בקשה ופקודה,
בל"ג בעומר שורפים בלהבות המדורה
את דמויות צוררי ישראל (זה מלהיט את האווירה).
השנים חלפו והמסורת הפכה למציאות מבהילה:
רצח גרינצוויג, רצח רבין והטבח במערת המכפלה
כשהיד הלאומנית על ההדק הפכה קלה.

מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו להחריב ולרצוח.
עד שלא תושג מטרתם – הם לא ידעו מנוח.
אם אי אפשר להרוג את החזון והחלום,
יושמד כל מה שמסמל את מה שהביאנו עד הלום.
ההיסטוריה היא כחומר ביד היוצר
את החומר והיצירה אפשר לחסל ולייתר.
במחיקת נכסי צאן ברזל, כאילו היו עדר המובל לשחיטה,
כמו דאע"ש ההורס פסלים עתיקים – כדי להוכיח שליטה.

אם אי אפשר להרוג את החזון והחלום, יושמד כל מה שמסמל את מה שהביאנו עד הלום.
ההיסטוריה היא כחומר ביד היוצר, את החומר והיצירה אפשר לחסל ולייתר

בלילה שבין סוף אלול לתחילת תשרי תשפ"ד,
הפסל של בן גוריון עומד על ראשו, הושחת והוצת
בחוף בוגרשוב, תל אביב, העיר העברית הראשונה,
בעת בה ישראליות הפכה מילה מגונה
נגד אלוהים ונגד האמונה.

גם אם היה זה מעשה של הומלס משועמם,
הוא מטיב לייצג בדייקנות את חזונם
של מובילי המחנה המטיף ל"אהבת חינם".
אל תקרא לי עם,
אל תקרא לי עם.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.