לא רציתי לכתוב על אמנון דנקנר אחרי מותו. אינסטינקט הטקסט המיידי הנובע ללא שליטה ונכתב מתוך רצון לחלוק כבוד אחרון למת, לא נעור הפעם. לעיתונאים שהתקשרו לגבות ממני התייחסות, אמרתי שהמשכיל בעת ההיא יידום.

עיתונאי אחד התקשר אלי חודשיים לפני מותו של דנקנר וביקש לשאול אותי האם אני מסכים עם קביעתו של דנקנר – בטקסט שכתב ל"מעריב" – שהתחזית שלנו לתוצאות בחירות 1992 בטור משותף שכתבנו ב"חדשות" אכן הייתה "מדויקת להפליא". הבהרתי לשואל שמן הסתם ניתן לתפוס את דנקנר באמירות פומפוזיות, אבל אם דנקנר זוכר את התחזית שלנו כ"מדויקת להפליא', אין לי ויכוח איתו. רד מזה, אמרתי, אין לך קייס.

דנקנר הלך לעולמו עם מצפוני נקי. העיתונות שמרה אותו בתודעה כשבועיים, ואחרי שאזלה לה התחמושת – וכל מי שעבר פעם לידו ברחוב ירה בו – היא עברה ליאיר לפיד.

דנקנר הלך לעולמו עם מצפוני נקי. העיתונות שמרה אותו בתודעה כשבועיים, ואחרי שאזלה לה התחמושת – וכל מי שעבר פעם לידו ברחוב ירה בו – היא עברה ליאיר לפיד

אילו היה עלי לבחור שתי מלים שדנקנר האמין שאפיינו אותו יותר מכל הייתי אומר: יושרה אינטלקטואלית. היושרה הזאת נשחקה עם הזמן. האיש שהיה פעם מופת לאומץ לב ציבורי תחת אש, שלא פעה עם העדר ובז לשתיקת הכבשים, הלך והתקרנף.

כאשר הצבתי מולו מראה ואמרתי: "אמנון, אתה קרנף", הוא ניסה להוכיח באותות ובמופתים שנשאר ישר כשהיה. ברגעים ההם הבנתי את היקף הסינרגיה המזעזעת שהלחימה אותו לעופר נמרודי. שני גברים שחדלו להבין את ההבדל בין טוב ורע.

רון מיברג ניבט ממשקפיו של אמנון דנקנר (צילום: איור של נעמי ליס-מיברג)

דנקנר נפל לזרועות נמרודי, נמעך בחיבוק האפטר-שייב מדגדג הנחיריים של המו"ל עב הבשר, איבד את דרכו בנתיב שפתח עבורו מו"ל "מעריב" שכולו פיתויים חומריים, כיבודים, מכוניות יוקרה וראש הממשלה ממתין מעברו השני של הקו.

* * *

כמעט חודשיים חלפו ממות דנקנר. דבר ממה שקראתי עליו לא קלע בעיניי למהותו של האיש. העיתונות הישראלית טובעת בדעות קדומות ובאידיאות פיקס. הרישיון לבצע בדנקנר וידוא הריגה היה מוטמע בנסיבות חייו, ובמותו לא היה צריך אומץ רב כדי לעשות בו שפטים.

בימים הראשונים הייתי מתעורר בלילה ובודק במחשב מה נכתב עליו שבע שעות לפנינו. פעמים רבות מדי מצאתי עצמי נגרר לדיון: האקס המיתולוגי. הסכין שהמנוח נעץ בגבי. המתנה דרוכה למוצא פיו של הגולה במיין. הזכירו שאמרתי שדנקנר ולפיד היו בין הסיבות ששכנעו אותי לעזוב את ישראל. מהטקסטים ניתן היה להבין שמאז פיטוריי הקולניים והמתוקשרים מ"מעריב" ב-2002 לא היה בינינו קשר.

אומרים שאם תשב על גדות הנהר מספיק זמן, תחלוף גווייתו של אויבך על פניך במים. כאשר דנקנר חלף, לא חשתי סיפוק, הקלה, שמחה לאיד או תחושת ניצחון. חשתי צער. הצער הזה העמיק עם הזמן.

אומרים שאם תשב על גדות הנהר מספיק זמן, תחלוף גווייתו של אויבך על פניך במים. כאשר דנקנר חלף, לא חשתי סיפוק, הקלה, שמחה לאיד או תחושת ניצחון. חשתי צער. הצער הזה העמיק עם הזמן

כאשר בישרתי לילדיי על מותו של דנקנר, זיהיתי אצלם מידה מפתיעה של עצב. הוא היה דוד דנקנר המשוגע שהיה מתפרץ לביתנו ברמת השרון מהמטבח, אכל להם מהצלחת ורוקן בגמיעה אחת את בקבוק הקולה המשפחתי. הוא הצחיק אותם משום שילדים אוהבים פסיכים. צערם הדביק אותי.

רון מיברג, אמנון לוי ואמנון דנקנר בצילום של מיכה קירשנר על עטיפת הספר "שלושה בממ"ט אחד" (צילום: מיכה קירשנר)

אחרי כחודש בערך הבנתי שאחד מחבריי האחרונים הסתלק מהעולם ואיתו היריב הראוי ביותר שהיה לי. התעקשותם של הסופדים לדנקנר לאפיין אותי כקורבן שלא אמר את דברו – קוממה אותי. דנקנר ואני התכתבנו שנים אחרי הפיצוץ בינינו. חזרתי לכתוב ב"מעריב" שתי קדנציות נוספות תחתיו, כולל אחת ממיין.

* * *

הפעם האחרונה שראיתי את דנקנר הייתה כאשר נקלעתי לקומת ההנהלה בבית "מעריב". דנקנר היה באמצע ישיבת בוקר עם עורכיו, מה שלא הפריע לו לצעוק "רונוש! בוא הנה". במהלך ההכרות בינינו הוא החל קורא לי רונוש בניסיון לייצר שם חיבה משם שאינו מתמסר לחיבה.

הפעם האחרונה שראיתי את דנקנר הייתה כאשר נקלעתי לקומת ההנהלה בבית "מעריב". דנקנר היה באמצע ישיבת בוקר עם עורכיו, מה שלא הפריע לו לצעוק "רונוש! בוא הנה"

עמדתי בדלת הפתוחה ואמרתי שלום לנוכחים. דנקנר קם מאחורי שולחנו, צעד לעברי, הגיע וירד על ברכיו. לפת את נעלי כאילו הייתה אצבע הטבעת של האפיפיור ונישק אותה בדבקות של מאמין, כשהוא אומר ליושבים בחדר שכך נוהגים במי שהוא "כוח טבע". היה לא נעים לכולם חוץ מלדנקנר. ניסיתי להרים אותו מרבצו אבל לא הצלחתי. מאז לא התראינו.

אולי אני מסוגל להסביר אותו טוב יותר מהזולת. אולי לא. היה לי את הקילומטרז' הרב ביותר במחיצתו מכל מספידיו. הקילומטרז' חצה את ישראל לאורכה ולרוחבה בעשרות נסיעות ומאות שעות, את צרפת מנורמנדי עד פרובאנס דרך פריז, ואת וושינגטון וניו יורק.

מי שכתב עליו ללא חמלה החמיץ את האיש לחלוטין. מי שמבין, יודע שהייתה לו הזדמנות נדירה להיות במחיצת השטן בעידן שבו ירד השטן לנווה מגן. השטן הוא יותר מזיקוקו הצרוף של הרוע. הוא גם שרמנטי ומוכשר. הוא עושה את מלאכתם של רשעים ומסתלק כאשר מלאכתו נגמרת.

אמנון דנקנר עם חברו יוסף (טומי) לפיד בעת השבעת הכנסת ה-15 ב-2003 (צילום: משה שי/פלאש90)

זה היה סיפורו של ילד ירושלמי דחוי, בן להורים קשים מבזלת, שאביו נהג להכותו 25 פעמים בחגורת עור. ילד לא יפה ולא אהוד שחיפש את דמות האב אצל גברים חזקים ממנו שאליהם נהג לחבור ולהעניק להם שירותים עד שהבושה גרמה לו להתפכח והיה עליו להרוג אותם מטאפורית כדי להשיב את כבודו העצמי.

זה התחיל אצל יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח המיתולוגי, שדנקנר היה עוזרו; דרך דן בן-אמוץ, פלמ"חניק נוסף והמשכתב האולטימטיבי של הישראליות, ששכב עם כל הנשים שרצה ואהב אותן צעירות; דרך טומי לפיד בעל הנוכחות הקולנית, הדומיננטית והכריזמטית, שהחברות ביניהם הקרינה על דנקנר מראית עין של לגיטימיות;

דרך יוסי גנוסר, מבכירי שב"כ שנפלט לאזרחות בנסיבות ששבו את דמיונו של דנקנר שהתייצב לצידו; דרך אריה דרעי, שבאמצעות הקרבה אליו התקרב דנקנר לציבור גדול ורב שבעבר הילך עליו אימים; וכמובן אהוד אולמרט, שניהל את המדינה ולא חשש להכריז מלחמה; ועופר נמרודי, שכל כוחו היה במה שקנה לו כספו ושהקסים אותו.

דנקנר החניף למעלה, התאכזר למטה ותעתע באמצע; באלה שהיו מוכשרים דיים לעמוד במחיצתו, שניתן היה לחבק אותם כדי לסחוט את הכישרון שלהם, שאפשר היה להיתלות בזנב מעילם כדי שיגררו אותו אחריהם בתקופות שבהן נפלה עליו עייפות חומר קשה. כך נהג בי כל עוד מסירותי וחברותי שירתו אותו. ברגע שהריח חולשה וזיהה מצוקה, הסתער על הדם וקרע את קורבנו לגזרים.

דנקנר היה האיש שאליו כיוון בוב דילן כשאמר ש"לפעמים יש מי שמתעללים בנו עד כדי כך שאפילו הורינו לא מזהים אותנו יותר". הרשעות שלו הייתה לשמה. כה נבזית, צרופה ומזוקקת, שהייתה כמעט קומית.

דנקנר היה האיש שאליו כיוון בוב דילן כשאמר ש"לפעמים יש מי שמתעללים בנו עד כדי כך שאפילו הורינו לא מזהים אותנו יותר". הרשעות שלו הייתה לשמה. כה נבזית, צרופה ומזוקקת, שהייתה כמעט קומית

אמנון דנקנר, אז עיתונאי ב"דבר", עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בהפגנה בבית סקולוב בתל אביב נגד התערבות פוליטיקאים ברשות השידור, 29 בנובמבר 1988 (צילום: שאול רחמים, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אף אחד אינו נולד רשע כל כך. היה בו צורך קיצוני להבהיל. לתקוע נוד באמצע לוויה. להסריח את סביבתו בחיוך מרושע. השנים והמרחק ממנו הזקינו והחכימו אותי ואינני מתכוון לפתוח כעת במערכה נגד דנקנר המת, אבל האמת חייבת להיאמר. כך טען כאשר הגן על דברים שכתב.

* * *

באמצע שנות ה-90' החל לדעוך כוכבו ב"הארץ". בעמוד הדעות הדיחו אותו מתחת לקיפול ודיללו את תדירות הופעתו. הא בהא תליא והפרפורמנס הירוד היה תוצאה של הבנתו לאן נושבת הרוח בעניינו.

דנקנר החל משדר לעברי אותות מצוקה. הבוז ההיסטורי כלפי עופר נמרודי עבר התאמה למצב. העניין שלי להביא את דנקנר ל"מעריב" היה יותר מחברי. זה היה שיקול דעת ענייני, אמונה בתרומתו וגעגוע לזוגיות המקצועית שלנו.

שום דבר לא הכין אותי לתגובת הממסד המעריבי. העורך הראשי יעקב ארז חשב שדעתי השתבשה ודיבר עשר דקות תמימות בגנות דנקנר. נמרודי, שרכישות תמיד עניינו אותו, שאל בסקרנות האם זמנו של דנקנר לא עבר וקרא לו גרוטאה. כתבי "מעריב" בכירים כסימה קדמון, עפר שלח ואחרים, הבהירו שעל גופתם המתה.

שום דבר לא הכין אותי לתגובת הממסד המעריבי. העורך הראשי יעקב ארז חשב שדעתי השתבשה. כתבים בכירים כסימה קדמון ועפר שלח הבהירו שעל גופתם המתה

שלוש שנים עסקתי במאמץ להעביר את דנקנר מרחוב שוקן לקרליבך. במהלך התקופה הזאת יצאתי עם משפחתי לשנת שליחות מטעם העיתון בניו יורק וגם משם, כולל בפגישות אישיות עם נמרודי בניו יורק, המשכתי ללחוץ.

עד שובי לישראל ב-1998 המשיך ריקוד החיזור המגושם ביניהם. ערב אחד התקשרו אלי שני הג'מוסים הללו מהמרפסת של מלון "קינג דיוויד" בירושלים. מבושמים כהוגן ומצחקקים כילדים, הם בישרו לי כי ממש הרגע לחצו יד והגיעו להבנה ורצו שאהיה הראשון שאשמע על כך. בהכירי את נמרודי, הערכתי כי למחרת יתרסקו על המשוכה האחרונה. וכך היה.

עפר נמרודי (צילום: איור של נעמי ליס-מיברג)

בסעיף הרכב התברר שנמרודי התכוון לתת לדנקנר "דייהו" קוריאנית עם מנוע 1,600 סמ"ק בשעה שדנקנר עמד על כך שהמכונית תהיה אירופאית בעלת 2,000 סמ"ק. נכנסתי לנמרודי.

"אתה מקבל את המכונית בברטר" אמרתי לו, "תן לו 'רנו מגאן' עם מנוע גדול, תהיה בנאדם". נמרודי חשש מתקדים. "דנקנר אינו תקדים" אמרתי לו, "יש רק אחד". והוא נתן.

* * *

בתקופה שבה ערכתי את "מוניטין" באמצע שנות ה-80' הגיע לידי ספר דק גזרה בשם "ספר הפלוץ והשכחה". זה היה עיבוד לעברית של ספר אנגלי. עיבדו: דן בן-אמוץ ואמנון דנקנר. ספר נוסף שהתקבל במערכת עסק בשימושים יצירתיים במלפפונים.

שש מאות מילה ביקורת שכתבתי על הספר במדור "פנאי", העבירו את בן-אמוץ על דעתו מכעס. בן-אמוץ היה בעל מדור פופולרי ואוטונומי ב"חדשות" ובמשך שבועות ארוכים הסתער עליי בחמת זעם עיוורת. ניסיון עורכי "חדשות" לעצור אותו נכשל. דן נופף בחוזה שלו ואיים להתפטר.

שש מאות מילה ביקורת שכתבתי על הספר במדור "פנאי", העבירו את בן-אמוץ על דעתו מכעס. בן-אמוץ היה בעל מדור פופולרי ואוטונומי ב"חדשות" ובמשך שבועות ארוכים הסתער עליי בחמת זעם עיוורת

דנקנר כתב את הסיפור בביוגרפיה על בן-אמוץ, חוץ מעובדה אחת שהשמיט: הוא שכח להזכיר שהיה שותף לעיבוד הספר. בספר הוא כינה אותי "הכותב האלים בעל ההליכות הרכות". שביעות רצונו מהגדרתו הקולעת חיממה אותו שנים.

למיטב הכרתי, זו הייתה חברות. היא התרחבה מהקשר המקצועי בינינו לידידות בין המשפחות. לארוחות ערב משותפות. למנגל על הדשא. למעורבות אינטימית זה בחייו של זה. לרגעים נדירים של וידויים וגילויי נפש, לשיחות על ילדות, חלומות ואכזבות. כמו מרבית חבריי באותם ימים, דנקנר היה מבוגר ממני בכעשר שנים. תמיד הקפדתי להעניק לו את הכבוד שנותנים לשותף בכיר.

בילינו מספר שעות בלתי סביר יחד. זו הייתה החשיפה הגדולה שלי לאישיותו המורכבת של דנקנר. הוא היה משעשע, חברי, בעל קסם אישי כובש וכריזמטי, אבל בה בעת גם מעיק, תובעני, מרגיז, בלתי נסבל, מציק והפכפך. אם הצליח להרגיז אותי, לא היה שמח ממנו – והוא הכיר את כל הכפתורים.

בילינו מספר שעות בלתי סביר יחד. זו הייתה החשיפה הגדולה שלי לאישיותו המורכבת של דנקנר. הוא היה משעשע, חברי, בעל קסם אישי כובש וכריזמטי, אבל בה בעת גם מעיק, תובעני, מרגיז, בלתי נסבל, מציק והפכפך

היה לו קול ערב והוא זכר שירים בעל פה. את ששכח, נהג להמציא תוך כדי שירה. לנון ומקרתני לא היו מזהים את שיריהם. חוויית הרוקנרול שלו עצרה בביטלס שאת הרפרטואר המלא שלהם שר במכונית, מוודא שהבומבסטיות האופראית מצליחה להרגיז אותי. אי אפשר היה לעצור אותו, ובצר לי הוצאתי את ראשי מהחלון וסגרתי אותו עד שלחץ על צווארי. כך נסענו עד שהפסיק.

אלה היו הימים שבהם למדתי את תולדות הדנקנרים. שמעתי זכרונות קשים על הלה ואוטו הוריו; על אחותו קארין, שהוריו החרימו את חתונתה מכיוון שהתחתנה עם גבר מזרחי; שמעתי על בני משפחת אילני, הוריה של מירי אשתו, שעזבו את ישראל לקנדה. כדי לעזור להם, מכרו מירי ואמנון את ביתם ברעננה ונתנו את הכסף להורים. בתמורה קיבלו את חצי הקוטג' של האילנים בנווה מגן שבו התגוררו.

סיפרנו איש לרעהו דברים שאי אפשר לחזור עליהם לעולם. מהסיפורים עלתה דמותו של איש משפחה מסור. מי שגדל בבית דיספונקציונלי שריסק אותו, נשבע להקים משפחה נורמטיבית. בניו היו הוכחה להצלחתו. אומרים שהדיקטטורים האכזריים ביותר אהבו כלבים וילדים אבל לא אלה היו פני הדברים בעיניי.

אמנון דנקנר ורון מיברג במסעדה בנורמנדי, 1998 (צילום: מהאלבום המשפחתי)

כאשר אמו הלה אושפזה לפני מותה, ניצל דנקנר את גיחותינו המשותפות לכנסת לבקר אותה ולטפל בה. אחותו קארין הדירה את רגליה מבית החולים. מראה דנקנר מנשק את אמו המרה וקשת היום ומיטיב את הכרית לראשה, לא יכול היה לשקר.

אני מודה שנרדמתי. הנקודה ההיא בגבי, בין השכמות, המזמינה דקירה, שכחה את הסכין. חשבתי שלי זה לא יקרה. לא פעם, בהתקפי מיגרנה קשים, הגיעו מירי ואמנון, העמיסו אותי על הסובארו ולקחו אותי לחדר המיון בתל השומר שם המתינו עד שקיבלתי עירוי תרופתי ושבתי לחיים.

בכל שנותינו יחד לא ראה דנקנר רופא ולא היה בבית חולים. ממקימי אגודת ההיפוכונדרים בירושלים היה הדיוט מושלם ברפואה. מה שלא מנע ממנו ליפול למשכב פעם בחודש בערך, להתעטף בסדינים כמומיה, להתקשר אליי ולהורות לי בקול של בר-מינן לבוא מייד להיפרד ממנו או להכין לו מרק. זה הצחיק עד שהפך למטרד כמו כל דבר אחר שהפריז בו.

ככל שידיעתי מגעת ועל סמך שיחות איתו, פסיכולוגיה לא הייתה בשבילו. אין לי ספק שאילו ראה פסיכולוג כמו כל אדם נורמלי, ניתן היה להקהות את העוקץ שהפך אותו לפסיכופט מדופלם, לסדיסט המענה את חבריו ולמי שלא הייתה לו שליטה על התנהגות פרועה ונטולת מעצורים.

ככל שידיעתי מגעת ועל סמך שיחות איתו, פסיכולוגיה לא הייתה בשבילו. אין לי ספק שאילו ראה פסיכולוג כמו כל אדם נורמלי, ניתן היה להקהות את העוקץ שהפך אותו לפסיכופט מדופלם

* * *

נמרודי הזמין אותי לארוחת צהריים כדי לבשר לי על החלטתו למנות את דנקנר לעורך "מעריב". הוא עשה עצמו שואל לדעתי. חשבתי שאין הזדמנות טובה יותר ליושרה אינטלקטואלית. ידעתי שדבריי יימסרו לדנקנר כנתינתם.

בית מעריב ב-2010 (צילום: Shay Levy via Alamy)

אמרתי שדנקנר לא ערך דבר מימיו. ששום דבר בקריירה שלו לא הכשיר אותו לתפקיד. שהאיש המוכר לי מעדיף להתגלגל על השטיח בתחתוני בוקסר ולחבק את הגולדן רטריוור שלו מאשר לעשות ימים כלילות בעיתון. חשבתי שאם נגזר עלי להתאבד ולאמר אמת, כדאי שהיא תישמע כמו האמת שלי.

נמרודי הקשיב בנימוס ומינה את דנקנר לעורך. הדבר הראשון שדנקנר עשה בתפקידו החדש, היה לנתק ממני מגע בתואנות שקופות ומסורבלות. אחר כך החלה מסכת של התנכלויות מרושעות.

אלמלא הסגירה נרי ליבנה ב"הארץ" אחרי מות דנקנר 80% מהתקרית שמכותביה המעטים מצאו שאינם יודעים כיצד להמשיך ולהישאר איתו בקשר אחריה, אולי לא הייתי מזכיר את המקרה. אבל מה שקרה הוא מסוג האירועים המכוננים שאינך יכול לעכל, להסתיר או למחוק כדי להגן על כבוד המת. במיוחד כשהמת, לדבריו, היה עבד לאמת.

דנקנר אמר שיש לו יכולת מאגית להטיל באויביו קללה נוראה. זה היה קשקוש פרימטיבי לא אינטליגנטי, אחד השעשועים שדנקנר נהג להמציא כדי לבדר את עצמו.

דנקנר אמר שיש לו יכולת מאגית להטיל באויביו קללה נוראה. זה היה קשקוש פרימטיבי לא אינטליגנטי, אחד השעשועים שדנקנר נהג להמציא כדי לבדר את עצמו

שיאה של המהתלה האומללה הזאת בבוקר אחד ב-1996 כאשר דנקנר העיר אותי כדי להוכיח לי שהקללה עובדת. הימים ימי הפיגועים הגדולים ובירושלים התפוצץ אוטובוס על יושביו. "בנו של נחום ברנע נהרג בפיגוע!" אמר דנקנר, "הקללה עובדת".

אדם ברוך ונחום ברנע בשנות התשעים (צילום: משה שי/פלאש90)

מקור השנאה לברנע בדברים שאמר ברנע על דנקנר. החייל יונתן ברנע ז"ל נהרג בפיגוע. תגובתי המיידית לא הייתה נחרצת מספיק ואינני גאה בה. הבעתי את שאט הנפש שלי בטרמינולוגיה ברורה, אבל לא הגעתי להחלטה המתבקשת, לנתק מגע מדנקנר לפני שירעיל אותי ללא תקנה.

2002 הייתה השנה שבה הצטברה אצלי תקופה ארוכה של נטילת תרופה נרקוטית לשיכוך כאבים להתמכרות קשה. ההחלטה להיגמל נעשתה ללא עזרת מומחים. הגמילה ארכה כשנה והיו בה רגעים שאופציית המוות נראתה עדיפה.

בימים הנוראים ההם התנפל עלי דנקנר במלוא רשעותו. הוא ביקר את כתיבתי. ביטל את המדורים שניהלתי בעיתון. זימן אותי לפגישה עם אוריה שביט – אחד מעורכי "סופשבוע" הרבים שמינה ופיטר – והכריח אותי להאזין להגותו של דרדק יהיר ונטול מושג בעיתונות כשהוא מחכך את ידיו בהנאה. עזבתי באמצע הפגישה והחלטתי על סוף דרכי ב"מעריב".

דנקנר נהג אז להדליף את תוכנן של פגישות כאלה למדורי הברנז'ה וכבר במכונית השיגו אותי לתגובה. אמרתי שדנקנר עורך ב"מעריב" טיהור אתני, שהבניין נראה כמו אחרי פיגוע טרור והעובדים מבוהלים ואינם יודעים מה יעלה בגורלם.

דנקנר נהג אז להדליף את תוכנן של פגישות כאלה למדורי הברנז'ה וכבר במכונית השיגו אותי לתגובה. אמרתי שדנקנר עורך ב"מעריב" טיהור אתני, שהבניין נראה כמו אחרי פיגוע ושהעובדים אינם יודעים מה יעלה בגורלם

פרסומם של דברי הביא את דנקנר לדרוש ממני להתנצל או להגיש לו מכתב התפטרות. סירבתי. באותו יום הגיע שליח לביתי עם מכתב פיטורים. לא פניתי לנמרודי שיציל. פדיתי את הפיצויים שהגיעו לי ותכננתי להמשיך את חיי מחוץ ל"מעריב".

רון מיברג (צילום: איור של נעמי ליס-מיברג)

אדם ברוך, שכתב ב"מעריב" והיה מודע למצבי הבריאותי, סירב להשלים עם המצב. תחת לחצו הידידותי אך התקיף, בעסקה סיבובית שתפר עם דנקנר ואמנון רבי עורך "העיר", הציע אדם שיראיין אותי ל"העיר", ראיון שבמהלכו אפזר את דברי ההתנצלות שדנקנר דרש כדי להחזיר אותי לעבודה.

תחת לחצו הידידותי אך התקיף, בעסקה סיבובית שתפר עם דנקנר ואמנון רבי עורך "העיר", הציע אדם שיראיין אותי ל"העיר", ראיון שבמהלכו אפזר את דברי ההתנצלות שדנקנר דרש כדי להחזיר אותי לעבוד

זה היה רעיון אומלל ומשפיל שאלמלא מצבי הרעוע לא הייתי נעתר לו. אבל מצבי היה גרוע ואדם העריך שאתקשה למצוא עבודה בעיתון אחר. הוא ראיין אותי וגבה ממני התנצלות שריצתה את דנקנר.

טרם שחודשה עבודתי, כתבתי ב"העיר" בשני פרקים את סיפור התמכרותי. שני ההדיוטות הרפואיים בחיי, שני הגברים האטומים למצוקת הזולת, דנקנר ונמרודי, פירשו את סיפורי כסוג של שבר וירידה מנכסי הנפשיים והפרשנות היצירתית הזאת שירתה אותם ביחסם אליי. במשך שנים, כל פעם שנשאל על היחסים בינינו ועל הריב, ענה דנקנר כי הבעיה הייתה נעוצה במצבי הפארמקולוגי.

בתאריך 24.4.2002 קיבלתי מנמרודי מכתב שזה עיקרו:

"רון יקירי…מיניתי את דנקנר לא בגלל אתנן אלא בגלל התאמתו ובינתיים אני חושב שהוא עושה דברים טובים בתנאים קשים. אל תקנא בו. הוא חייב לעשות דברים שנראים לפעמים ברוטליים אבל אין לו ברירה…הוא סיפר לי על התוכניות שלו לתעסוקה שלך בעיתון וקיבל מייד את ברכתי הנלהבת…זה יציב אותך במקום הראוי לך כאחד הבכירים של העיתון, לא רק בכתיבה הנהדרת שלך אלא גם בתפקיד עריכתי בצמרת".

כמובן שדבר מהדברים שנכתבו לא קרה. הייתי האדם האחרון שדנקנר רצה ב"מעריב". הייתי מי שידע עליו הכול, וודאי יותר מדי לטעמו. איתי הוא חילק את חולשותיו, את מעידותיו, את שנאותיו הפתולוגיות, את הרקע ממנו בא, את סיפורי המשפחה ואת השלדים בארון.

אוטו דנקנר (מימין), אביו של אמנון דנקנר, עם שותפו משה רוזנר ליד בית הקפה "אלנבי" שבבעלותם ברחוב קינג' ג'ורג' בירושלים, 1951 (צילום: אוסף משה רז, יד יצחק בן צבי, הספרייה הלאומית)

הכרתי את הערצתו ל"בני אילני המופלאים" – לגיסו יוני אילני, מיליונר וצל"שניק ממלחמת יום הכיפורים שנהג לארח את דנקנר באחוזתו בסקרסדייל ולפתוח אתו בקבוקי יין יקרים. בשנה שבה גרנו בסקרסדייל, ראיתי את הפולחן במו עיניי. את כל אלה ועוד, לא יכול היה דנקנר לשאת בעת שהיה עורך "מעריב".

על בגידת דנקנר בחברנו יוסי גנוסר בכתבות שנשאו את הכותרת "תיק גנוסר" ושהתפרסמו בחודשי חייו האחרונים של יוסי שנטה למות מסרטן – לא אכתוב כאן. את שהיה לי לומר על הכתבות שהציגו את גנוסר כבוגד והחישו את מותו, כתבתי בספר ביוגרפי על גנוסר.

בין כל מה שחשבתי, אמרתי וכתבתי על אמנון דנקנר, נושא אחד מעולם לא חלף במוחי: דנקנר ומוות. גם משום שמוות – שהוא נושא שמעסיק אותי – לא עלה בשיחות בינינו; וגם משום שבמהלך 15 שנות חברות אינטימית לא ראיתי אותו חולה באמת.

בין כל מה שחשבתי, אמרתי וכתבתי על אמנון דנקנר, נושא אחד מעולם לא חלף במוחי: דנקנר ומוות. גם משום שמוות לא עלה בשיחות בינינו; וגם משום שבמהלך 15 שנות חברות לא ראיתי אותו חולה באמת

האמנתי שהוא אחד האנשים הנדירים הללו שהגיעו לגודל מלא ללא מצפון. חיים ללא מצפון הם בדרך כלל ערובה לחיים ארוכים. שום דבר אינו מציק לנטולי מצפון. לא הרשע שהם מפזרים סביבם. לא הקללות שהם מטילים בזולת. לא שנת הישרים שלהם.

בשנים האחרונות ראיתי את דנקנר בעיתון פעם בשנה בערך. ראיתי כיצד הפסיד בקרב נגד השמנת-יתר. לא היה קשה לנחש את המחיר שישלם על כך בבריאות, אבל דנקנר לא היה מתויק אצלי כמי שמתכוון למות. הוא היה מי שחבריו מתו סביבו.

אריה דרעי בין נושאי גופתו של אמנון דנקנר בהלוויתו ב-7 באפריל 2013 (צילום: פלאש90)

אילו הייתי נותן על כך את דעתי, ודאי הייתי מבין שדנקנר יקום וימות ברגע אחד, בחטף, כאחד הצדיקים. אני מצטער על כך שלא יקרא את גירסתי לסיפור גנוסר ולא יתעמת עם החלטתו לפרסם את הדברים שקיצרו את חיי גנוסר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמעשיו גבו מחיר כבד.

הטענה שדנקנר מחק את תרומתו של דן בן-אמוץ לישראליות והדיח אותו מסדר היום הציבורי, שגויה כשם שמותו של דנקנר ומחול הקלידים שהקים נמשך עשרה ימים עד שנדם.

במידה רבה השניים הם החטא ועונשו. שניהם היו מוכשרים כשדים אבל התנהגותם הנבזית חלק גדול מהזמן והתנכלותם הסדרתית לסביבתם, המאיסו אותם על קהלם. אף אחד לא יהיה מופתע אם מחבר הביוגרפיה של דנקנר, אם תהיה כזאת, יוציא אותו כשם שדנקנר הוציא את דב"א. על דבר אחד אני חותם מידע אישי: דנקנר לא שכב עם אמו.

התפרסם לראשונה ב"מעריב", 2013