הטלפון צלצל בבוקר יום כיפור, 6 באוקטובר 1973.

"מי מצלצל ביום כיפור?" תהתה אימי, נרעשת.

"מדברים מהיחידה, איפה בעלך?" אמרה חיילת בטלפון.

"הוא במשמרת חירום בחברת החשמל", השיבה אימא.

"פרצה מלחמה", אמרה החיילת, "הוא חייב להגיע מייד לגדוד".

דקות ספורות לאחר מכן החרידה אזעקת אמת את הצהריים. אימא לקחה אותי ואת אחותי בת השנתיים, ויחד רצנו למקלט הציבורי ברחוב אילת.

אבא הגיע הביתה, עלה על מדים וירד דרומה אל קרבות הבלימה הקשים. שבועיים לא שמענו ממנו. שכנים קיבלו בשורות איוב על בני משפחה שנהרגו. אבא נשאר בסיני עד אחרי הפסקת האש. בתחילת נובמבר הוא שב המום והלום הביתה.

אבא הגיע הביתה, עלה על מדים וירד דרומה אל קרבות הבלימה הקשים. שבועיים לא שמענו ממנו. הוא נשאר בסיני עד אחרי הפסקת האש. בתחילת נובמבר הוא שב המום והלום הביתה

הרכב הצבאי בו נסע עצר לרגע. "לקנות שתייה, עיתון וסיגריות", אמר הקצין. אבא הביט בעמוד מודעות סמוך. "להקת כוורת מציגה: 'סיפורי פוגי' – השקת אלבום הבכורה, 6.10.1973, מוצאי יום כיפור. אולם 'אלהמברה' ביפו".

"אתה יודע", אמר אבא לקצין שחזר לרכב עם "טיים", קולה ו"חדשות הספורט", "שכחתי שקניתי לזה כרטיסים".

"כרטיסים למה?" שאל הקצין.

"להופעה שלא הייתה", אמר אבא.

* * *

קשה לזכור, אבל 1973 החלה אחרת. זללנו את פירות הניצחון במלחמת ששת הימים. שיח לוחמים, חולמים והוזים. ורשימה של טעויות ניווט קריטיות. ומשהו חדש שבצבץ בין החרכים.

"ניצחונות מגרים את דמיונם של פזמונאים יותר מכישלונות. כדי שמלחמה תביא לפרץ של שירה ויצירה, עליה להיות לא רק מלחמה מוצלחת, אלא גם מוצדקת וגורלית", כתב העיתונאי, העורך והסופר אהוד אשרי על מבוע היצירה שפרץ אחרי ששת הימים.

"ניצחונות מגרים את דמיונם של פזמונאים יותר מכישלונות. כדי שמלחמה תביא לפרץ של שירה ויצירה, עליה להיות לא רק מלחמה מוצלחת, אלא גם מוצדקת וגורלית"

המלחמה הולידה חלומות משיחיים על ארץ ישראל שלמה וגם אופוריה שיצרה את ה"סאנשיין פופ" העברי. לצד שירי שכול ("מה אברך", "היה לי נער") ושירי קרב ("גבעת התחמושת") מיתולוגיים, קמה סוגת פזמוני מורל גבוה ("החיים היפים", "קרנבל") ושירי כיבוש ושטחים משוחררים כמו "בהיאחזות הנח"ל בסיני", "שארם א-שייח'", "מלכות החרמון" ו"ירושלים שלי".

עיון בעיתוני תשל"ג מציג את התקופה והתופעה בשיאן. עידן "השפע המדומה", כינה זאת אורי אבנרי, עורך "העולם הזה". שש שנות האימפריה, ימי ההדוניזם בין המלחמות עד היקיצה האכזרית, הפיחו רוח חדשה במפרשי תעשיית הבידור. גם המוזיקה זינקה קדימה.

עידן "השפע המדומה", כינה זאת אורי אבנרי, עורך "העולם הזה". שש שנות האימפריה, ימי ההדוניזם בין המלחמות עד היקיצה האכזרית, הפיחו רוח חדשה במפרשי תעשיית הבידור

מ"שלישיית החלונות הגבוהים" שהביאה לזמר העברי את הפולק והרוח הסטלנית של קליפורניה, דרך אריק איינשטיין ו"הצ'רצ'ילים" שחיברו את הגיטרות לחשמל, ואיתם "השלושרים", "שלישיית התאומים", שולה חן, אושיק לוי, שלמה ארצי, אילנית, "אחרית הימים" ו"עוזי והסגנונות".

כולם יחד עיצבו את הצליל הישראלי החדש. הגיטרות החשמליות החליפו את האקורדיון של תובל פטר והבס והתופים עברו לקדמת הבמה.

השפעות מוזיקליות, בעיקר מאמריקה ובריטניה, חלחלו אל הזמר העברי. מחזות הזמר "שיער" ו"ישו כוכב עליון", הסרט "וודסטוק" ואופרת הרוק "טומי" של "המי", הביאו לשינוי מהיר במוזיקה הישראלית.

לצד הלהקות הבריטיות, עלו הפקות חדשות כמו המחזה "עיר הגברים" על-פי דיימון ראניון (שהלחין מתי כספי) והמחזמר המקורי "אל תקרא לי שחור" בהשראת מהפכת זכויות האדם ומאבק השחורים לשוויון באמריקה.

1973 הייתה שנת מהפך, פריצה ושיאו של תהליך מרגש שנמשך שש שנים; התפתחות תרבותית מסעירה וקפיצה גדולה של ערכי הפקה, איכות נגינה, יצירתיות ועושר הבעה.

בספרו המשובח "1973 – הקרב על הזיכרון" (הוצאת שוקן, 2013), כותב ד"ר גדעון אביטל-אפשטיין:

"פזמון הוא כלי יעיל לביטוי הלכי רוח בחברה ולהעברת מסרים תרבותיים. עולם הזמר משקף במידה רבה את רוח התקופה וכן תורם לעיצוב עמדותיו של היחיד. פזמון מייצר שיח חווייתי-רגשי, ודומה שאין צורך להוכיח כי בכוחו לשווק הזדהות והשתייכות ולגייס בקרב הציבור תמיכה ברעיונות כאלה ואחרים…אפשר לזהות בעולם הפזמון סימפטומים של תופעות חברתיות בולטות לעתים מסוכנות".

לוח הופעות ואירועים עתידיים שפורסם בספטמבר 1973, העלה רף ציפיות לאוקטובר, נובמבר ודצמבר.

שלום חנוך חזר חבול ומרוט משלוש שנים בלונדון, שם הקליט אלבום סולו ראשון באנגלית ("שלום", 1971), כישלון חרוץ, ויצא לסדרת הופעות בשם "שלום חנוך שר שלום חנוך". שלמה ארצי כתב עם מני פאר אופרת רוק בשם "טיטאנוס". חוה אלברשטיין ערכה חזרות עם להקת "פלטינה" לקראת סיבוב הופעות משותף.

דני ליטני ומישה סגל עבדו על אופרת רוק, "אלוף בַּצְלוּת ואלוף שוּם", מוזיקה חדשנית על פי מקאמה של חיים נחמן ביאליק. יוני נמרי, משוחרר טרי מלהקה צבאית, עבד על "ערב שירי החיפושיות" בעברית עם זוגתו רותי נבון ושלישיית "אף, אוזן גרון".

שבועון הבידור "להיטון" דיווח כי "להקת כוורת סיימה את הקלטות אלבומה הראשון ותערוך את מופע ההשקה במוצאי שבת, 6 באוקטובר". זה לא קרה. המלחמה קרתה. "סיפורי פוגי" בוטל וכוורת גויסה למילואים והופיעה בפני חיילים.

שבועון הבידור "להיטון" דיווח כי "להקת כוורת סיימה את הקלטות אלבומה הראשון ותערוך את מופע ההשקה במוצאי שבת, 6 באוקטובר". זה לא קרה. המלחמה קרתה

באחת המגירות של אבי שמורים למזכרת שני כרטיסים למופע שלא היה.

* * *

מירי אלוני, רותי נבון ושלישיית "שוקולד מנטה מסטיק" היו הקולות הנשיים החדשים שביטאו רוח נשית עולצת, משוחררת ומינית יותר מכפי שהייתה מקובלת בתרבות הישראלית עד אז.

ראי הלילה הוא שקט,
וכל הצופרים הלכו לישון,
אך כמה כוכבים
עוד מחייכים לך,
לא, אינני יכול לעצור את השעון,
אינני יכול לעצור את השעון,
אולי גם את תלכי לישון…

מונה ליזה של המאה העשרים…

יש משהו מכמיר לב, כמעט נבואי, בשיר הנושא מאלבום הבכורה של מירי אלוני, אחד האלבומים הזוהרים והיפים של 1973, "מונה ליזה של המאה ה-20". אלוני, בת לעולים מפולין, התגייסה ללהקת הנח"ל ב-1968 והחליפה את שולה חן בתכנית "הנח"לאים באים – הנח"לאים באים".

בתוכנית ה-21 ("קרנבל בנח"ל", הסולו הראשון של אלוני) היא כיכבה לצד הסולנים מוטי פליישר ואופירה גלוסקא כשמאחוריה הבסיסט אלי מגן, הגיטריסט דני סנדרסון, המתופף מאיר פניגשטיין – השניים האחרונים חברי להקת כוורת לעתיד.

אלוני הפכה לכוכבת הגדולה והסולנית הכמעט קבועה של הלהקה. היא שרה את "היאחזות הנח"ל בסיני", "אנחנו ואתם", "הבן יקיר לי" וכמובן "שיר לשלום" המיתולוגי, שאותו ביצעה כשלצידה חמישה מחברי "כוורת" העתידית (גידי גוב, סנדרסון, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר ופניגשטיין) וחברות "שוקולד מנטה מסטיק".

אלוני הפכה לכוכבת הגדולה והסולנית הכמעט קבועה של הלהקה. היא שרה את "היאחזות הנח"ל בסיני", "אנחנו ואתם", "הבן יקיר לי" וכמובן "שיר לשלום" המיתולוג

אלוני הייתה חלק מההרכב הראשון של "כוורת" (והקליטה איתם גרסה ראשונה ל"סיפורי פוגי") וגם חלק מלהקת "אחרית הימים" (שאיתם הוציאה אלבום ב-1972). באוסף נדיר של "כוורת" שיצא ב-2013, היא מופיעה כסולנית בשיר "לא ידענו מה לעשות" שאפרים שמיר שר באלבום.

תחילת שנות ה-70' היו שיא הקריירה שלה. היא שרה את כל שירי הנושא בסדרת הטלוויזיה "חדווה ושלומיק", כיכבה במופע "ג'מבו" וגם ב"חבורת בימות" שביצעה משירי נעמי שמר (אלוני שרה בקולה החזק והצלול את "לשיר זה כמו להיות ירדן", "בארץ להד"ם" ו"אנשים יפים"). שירי התוכנית הוקלטו לאלבום ולתוכנית טלוויזיה.

ב-1973 אלוני כיכבה בפסטיבל הזמר והפזמון עם שיר שכתבה המשוררת תרצה אתר לזכר אביה נתן אלתרמן, "שיר לערב חג", ועבדה על תקליט הבכורה שלה שכלל את "הבלדה על חדווה ושלומיק", "להיות לבד", "בהיאחזות הנח"ל בסיני" וגם את שיר הנושא המושלם שכתבה והלחינה לה דפנה אילת.

* * *

רותי נבון הייתה בת 21 פלוס ב-1973. השיר "בין האצבעות" שהלחין לה צביקה פיק, הפך ללהיט ענק. מיד אחריו הגיע הדואט שלה עם פיק, "הרקדן האוטומטי", שהפך ללהיט גם הוא.

נבון הייתה אמורה להופיע במוצאי יום העצמאות תשל"ג בפסטיבל הזמר ולשיר את "נצח ישראל לא ישקר" שהימרו עליו שיזכה בתחרות. בדרך לפסטיבל נפצעה נבון בתאונת דרכים ונעדרה מהפסטיבל.

נבון הייתה אמורה להופיע במוצאי יום העצמאות תשל"ג בפסטיבל הזמר ולשיר את "נצח ישראל לא ישקר" שהימרו עליו שיזכה בתחרות. בדרך לפסטיבל נפצעה נבון בתאונת דרכים ונעדרה מהפסטיבל

"כולם אמרו לי: יש לך קול כמו של השחורות, את זמרת אמריקאית בנשמה, את חייבת לעשות שם קריירה", סיפרה לימים. נבון ניסתה את מזלה בארה"ב, אבל התגעגעה, חזרה לישראל והשתתפה בפסטיבל שירי ירושלים עם השיר "על חומותיך ירושלים".

קובי אשרת הביא לה שני שירים. בלדה צובטת לב בשם "גשם בעיתו" ושיר קצבי סקסי בשם "חשמל בכפות ידיך". שני השירים הבעירו את הקיץ של 1973 והובילו לאלבום הסולו הראשון שלה, "רותי נבון", שהיה אסופת שירי עוצמה ורגש.

לנבון היה קול חזק וצלול ושירתה הייתה וירטואוזית; הזמרת הישראלית הכי "שחורה" לצד ריקי גל ומזי כהן. נבון לא המשיכה בדהרת הצלחתה ב-1973. היא חזרה בתשובה, התרחקה מעולם הבידור, וכששבה אליו – הכול כבר היה שונה לגמרי.

* * *

היה קיפוח. אמנים מזרחים ולהקות ים תיכוניות הסתננו מתחת לרדאר התקשורתי. מצד שני, "כוורת" הופיעה בקולנוע "רינה" בחולון, אבל נסים סרוסי סגר שם ארבעה לילות רצופים מול קהל היסטרי שבא לשיר, לשמוח ולרקוד.

היה קיפוח. אמנים מזרחים ולהקות ים תיכוניות הסתננו מתחת לרדאר התקשורתי. מצד שני, "כוורת" הופיעה בקולנוע "רינה" בחולון, אבל נסים סרוסי סגר שם ארבעה לילות רצופים מול קהל היסטרי

"מצעד הפזמונים של נסים סרוסי" היה תקליט הבכורה שלו. בהפניה לכתבה שהתפרסמה ב"מעריב" נכתב: נסים סרוסי "זמר תוניסאי". בטקסט עצמו כתב המבקר יוסי חרסונסקי שמדובר בתופעה שהוא עצמו לא מבין אותה. "אישית, קשה היה לי להבין מדוע הוא משמש נושא להערצה כה פנאטית", כתב המבקר.

בהמשך תיאר חרסונסקי ש"האמן מתוניס מופיע ארבע פעמים בערב במועדונים שונים, נכנס ויוצא למכונית פאר חדשה, הוא קריר והקשר שלו עם הקהל יבש משהו".

סרוסי אכן היה תופעה. הילד שנולד בתוניס ועלה עם משפחתו מהעיר ספאקס, גדל בבית שאן ואהב רוקנרול, מוזיקה ערבית ואת פסטיבל סן רמו. בגיל 17 היה סולן בשתי להקות שונות, "הנמרים" ו"הגולדפינגרז".

סרוסי אכן היה תופעה. הילד שנולד בתוניס ועלה עם משפחתו מהעיר ספאקס, גדל בבית שאן ואהב רוקנרול, מוזיקה ערבית ואת פסטיבל סן רמו. בגיל 17 היה סולן בשתי להקות שונות, "הנמרים" ו"הגולדפינגרז"

כמו בעז שרעבי, גם סרוסי לא התקבל ללהקה צבאית ושירת בצה"ל בחטיבת גולני והופיע בסופי שבוע כדי להרוויח כסף ולעזור בפרנסת המשפחה.

שיר שכתב והלחין בעקבות אהבה נכזבת שחווה היה "איני יכול", שהפך ללהיט גדול. שיר שני, "אימא", המשיך את הקו העצוב והרגשני עם עיבוד יפה ותזמור עשיר של ירון גרשובסקי במסורת פסטיבל סן רמו.

"אשליות", השיר השלישי, היה רוקנרול עם גיטרת פאז חשמלית וסולו סינתיסייזר, אבל השיר לא התקבל למצעד הפזמונים הישראלי בגלי צה"ל ובקול ישראל.

"אשליות", השיר השלישי, היה רוקנרול עם גיטרת פאז חשמלית וסולו סינתיסייזר, אבל השיר לא התקבל למצעד הפזמונים הישראלי בגלי צה"ל ובקול ישראל

"ראיתי שהם לא רוצים סרוסי במצעד הפזמונים שלהם, אז עשיתי הכול לבד, בהפקה עצמית", מספר סרוסי. לאלבום הבכורה שלו שיצא ב-1 ביוני 1973 קרא באירוניה (מרירה משהו), "מצעד הפזמונים של נסים סרוסי".

ב"העולם הזה" עקבו אחריו בעניין אמיתי ונטול ציניות. הוא זכה לכתבות נרחבות על הופעותיו ברחבי המדינה ועל ההיסטריה של הנערות סביבו.

בינואר 1975, הזמין אותו ירון לונדון להתארח בתוכניתו "טנדו" בטלוויזיה, וערך לו טקס השפלה פומבי בניחוח גזעני וטון מתנשא עם 100% רייטינג בשחור-לבן.

סרוסי עזב את ישראל זמן קצר לאחר מכן. הריאיון, שלא מתויק בטור ההישגים של לונדון, נעלם מארכיון רשות השידור ואין לו זכר – מלבד מערכון של "ניקוי ראש", בהשתתפות סרוסי, הלועג ללונדון.

* * *

יש דמיון בין סרוסי לאבנר גדסי, שנולד בשכונת התקווה בתל אביב. גדסי גדל בעוני ובלט בכשרונו המוזיקלי מילדות. "אבא שלי עלה לישראל מתימן עם שתי הנשים שלו", סיפר פעם, "והוא לא הצליח לפרנס שתי משפחות מרובות ילדים". גדסי יצא לעבוד בגיל צעיר "והצלחתי לקנות גיטרה. מכיוון שלא היה לי כסף לשיעורי מוזיקה, למדתי בעצמי".

גדסי שר באירועים ובבתי הכנסת של התימנים. ב-1970 ניסה את מזלו והלך ל"תחרות כשרונות צעירים" של עיר הנוער וזכה במקום ראשון. הוא הקליט את השיר "הלכת לבד" ונעימה אינסטרומנטלית שיצאו ב-1972. התקליטון נכשל והשיר לא הושמע.

גדסי שעבד עם עיתונאי הספורט מיכה דר (שהפיק את הקלטותיו הראשונות), התאכזב מההתעלמות הגורפת של הרדיו והעיתונות ממנו. דר הפגיש אותו עם המוזיקאי והמעבד אלדד שרים. "יש פוטנציאל גדול לשיר הזה", אמר שרים, "אבל המילים גרועות. חייבים מילים אחרות ועיבוד שונה".

גדסי פנה לתרצה אתר וביקש ממנה לכתוב לו טקסט אחר. "לא אוכל לעשות את זה", אמרה המשוררת, "אבל יש לי רעיון מי תוכל לכתוב לך". היא הפנתה אותו לנערה דתיה בת 14 בשם סמדר שיינמן.

הנערה כתבה וחתמה בשם אחר – סמדר שיר – כדי שלא יזהו אותה בבית הספר הדתי ויאשימו אותה ב"כתיבה לא ראויה של טקסטים נפשעים".

גדסי פנה לתרצה אתר וביקש ממנה לכתוב לו טקסט אחר. "לא אוכל לעשות את זה", אמרה המשוררת, "אבל יש לי רעיון מי תוכל לכתוב לך". היא הפנתה אותו לנערה דתיה בת 14 בשם סמדר שיינמן

"הלכת לבד" הפך ל"נפרדנו כך", ומילות השיר היו חדשות. 40 שנה לאחר מכן חשפה סמדר שיר את הסיפור שאפילו בעלה לא ידע: שהשיר "נפרדנו כך" נכתב אחרי רומן סוער שהיה לה כשהייתה בת 14 עם דודו טופז, שהיה בן 25.

בעיבוד החדש לשיר נוספו טרומבונים, חצוצרה, חליל, גיטרה קלאסית ומקהלה. בגרסתו החדשה נכנס השיר למקום ה-20 במצעד הפזמונים ואחרי שבוע אחד בלבד נעלם. כמו סרוסי, נשאר גדסי מחוץ לממסד ולמצעד, אבל הוציא אלבום בכורה שזכה להצלחה גדולה.

השיר "לוליטה", שהיה מבוסס על ספרו הידוע של ולדימיר נבוקוב, נפסל לשידור. בסיכום שנת 1973 נבחרו "נפרדנו כך" ו"אשליות" כ"להיטי השנה" ושני האלבומים זכו להצלחה גדולה בעיקר בפורמט קסטות.

במהלך מלחמת יום כיפור הופיע גדסי בפני חיילים ברמת הגולן. "החיילים אהבו את השירים, אבל עם התקשורת היו קצרים", אמר גדסי, "בתקליט היה סגנון מעורב של כל מה שאהבתי, רוק, מזרחית, השפעות פיוטים מבית הכנסת, בס תופים ובלדות.

"בעז שרעבי וזהר ארגוב התלהבו ורצו לעבוד איתי, אבל ברדיו לא הבינו. הייתי בשבילם יותר מדי מזרחי. ובדוכנים של התחנה המזרחית הייתי יותר מדי רוקנרול לקהל של קוני קסטות".

"בעז שרעבי וזהר ארגוב התלהבו ורצו לעבוד איתי, אבל ברדיו לא הבינו. הייתי בשבילם יותר מדי מזרחי. ובדוכנים של התחנה המזרחית הייתי יותר מדי רוקנרול לקהל של הקסטות"

האלבום "אבנר גדסי" היה החריש והזריעה של מה שיניב פירות מתוקים שנים רבות לאחר מכן אצל אמנים כאהוד בנאי ושי צברי.

* * *

"אפשר לומר שגם אני מזרחי", מתבדח עוזי פוקס, מכוכבי 73'. "רומנים הם המזרחים של אירופה".

פוקס נולד בבוקרשט, עלה לישראל כילד וגדל ביפו. הקול העוצמתי והאהבה למוזיקת נשמה שחורה, הביאו אותו ללהקות ששילבו רוקנרול וריתם-אנד-בלוז. בתפר בין שנות ה-60' וה-70' היה חבר בלהקת "עוזי והסגנונות" שהקליטו בעברית ובאנגלית.

פוקס שיחק ושר במחזמר "קפוץ" של דני סנדרסון והשתתף ב"אל תקרא לי שחור". ב-1973 הגיעה הזמן לטיסת הסולו שלו.

"אין לך מה לדאוג", היה הלהיט שהזניק את פוקס לתודעה. השיר, הידוע יותר בשמו העממי "שִלחי לי תחתונים וגופיות", הפך לחלק מהווי החיילים במלחמה. תלמה אליגון כתבה את המילים וקובי אשרת הלחין.

"אין לך מה לדאוג", היה הלהיט שהזניק את פוקס לתודעה. השיר, הידוע יותר בשמו העממי "שִלחי לי תחתונים וגופיות", הפך לחלק מהווי החיילים במלחמה. תלמה אליגון כתבה את המילים וקובי אשרת הלחין

מילות השיר נוסחו כמכתב של חייל בחזית אל חברתו בעורף. הוא מבטיח לה באירוניה, שאין סיבה לדאוג לשלומו כי הוא נמצא בקייטנה. בין הלחימה להפגזות יש לחיילים פנאי לנוח ולהתרחץ. החייל מבקש מחברתו לשלוח לו תחתונים וגופיות – ביטוי למחסור בציוד אלמנטרי שסבלו החיילים בחזית – ולנצור את משלוח העוגות; לחזית מגיעים יותר ממתקים מתחמושת וחלקי חילוף.

השיר זכה להצלחה גדולה ופוקס הרבה לשיר אותו בפני חיילים בחזיתות השונות. זה היה אחד השירים היותר מזוהים עם מלחמת יום הכיפורים.

* * *

בינואר 1973 שלח מתי כספי את השיר "אחותי הקטנה" למצעדי הפזמונים. זאת הייתה שנת הפריצה שלו כמלחין. הוא כתב לתקליט "לאט, לאט, לאט" של חוה אלברשטיין.

"רציתי לעבוד עם מלחינים צעירים ולא מוכרים", אמרה אלברשטיין, "זה היה תקליט שירי ילדים עם ממד סוריאליסטי-פנטסטי, קצת מחזה של יונסקו, קצת פופ מקסים. לקחתי שני חבר'ה שהשתחררו מצה"ל, מתי כספי ושלמה גרוניך, והם הלחינו את השירים. את המלים כתבה נורית זרחי".

במרץ 1973 שלח כספי שיר נוסף לרדיו, טקסט של יעקב פיכמן שהלחין לערב שירי משוררים. "יום יום אני הולך למעונך (ואלייך לא גונב עוד דבר)".

כספי נזכר: "רציתי לתת את השיר לאלי מגן, אבל התחרטתי ברגע האחרון והקלטתי אותו בעצמי". על "אחותי הקטנה" הוא אומר: "לא רציתי להוציא את השיר הזה. עד היום אני לא מבין מה התלהבו ממנו כל כך. לדעתי הוא פזמון בינוני מאוד".

על "אחותי הקטנה" אומר מתי כספי: "לא רציתי להוציא את השיר הזה. עד היום אני לא מבין מה התלהבו ממנו כל כך. לדעתי הוא פזמון בינוני מאוד"

"שלמה גרוניך הוא אחת התקוות הגדולות של המוזיקה הישראלית המתקדמת", כתב צחי שני ב"ידיעות אחרונות". "תקליטו המשותף עם מתי כספי, 'מאחורי הצלילים', הוא אחת התופעות החשובות במוזיקת הרוק הישראלית…התקליט מהווה ניסיון אמיתי של שני מוזיקאים צעירים לבטא את עצמם בדרך שאינה מוכתבת על ידי טעמם של מדרגי מצעד הפזמונים".

ב"עולם הקולנוע" כתב דר רוזנבלום:

"להמליץ על התקליט בחרוזים, או אולי לקטול אותו בצרורות? אוהב אני את מתי כספי, אך אינני נמנה על חסידיו של גרוניך…המנגנון האחראי על חוש ההנאה שלי, אינו פועל כשמדובר בגרוניך וכספי יחדיו. הם משאירים אותי אדיש. כל המבינים הגדולים במוזיקה טוענים באוזניי כי גרוניך וכספי מצויינים הם. אך אני? טרם שוכנעתי בכך!"

בהתחלה הופיעו כספי וגרוניך באולמות ריקים. "תמיד הגיעו אותם 30 אנשים ומהר מאוד הכרתי כל אחד מהם בשמו", סיפר המפיק איתן גפני.

אחד מה-30 היה אבא שלי, שהתלהב מאוד מגרוניך וכספי ונסע לבדו בערב מחולון ל"בית לסין" בתל אביב, שוב ושוב כדי לראותם. "לא היה להם תקליט, אז הייתי צריך לנסוע להופעות כל הזמן כדי לשמוע את השירים הנהדרים שלהם", הסביר.

ההופעה שהודפסה על התקליט הוקלטה ב"צוותא". צוות טכנאים של גלי צה"ל הקליט את המופע ומסר לאמנים את המאסטר ללא תמורה. "קחו, תוציאו את זה לאור", אמרו להם. למחרת, במפתיע, הוצג השיר "אלוהים מרחם" של כספי וגרוניך בפינה לשיפוטכם במצעד של גלי צה"ל.

"מאחורי הצלילים" הפך לסמן איכות ומיתולוגיה בהתהוות. השניים אמנם חדלו להופיע וליצור יחד (הם שבו ונפגשו 11 שנים מאוחר יותר ב"מאחורי הצלילים 1984") אבל המוזיקה העברית נהנתה מכישרונם הגדול.

באלבום הופיעו (לראשונה) ביצועים מוקלטים ל"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ו"קוינטה". נכלל בו גם השיר היפהפה "אחרי שנסעת" ("ואותך").

כספי: "הצעתי את השיר לוועדת פסטיבל הזמר, ולשמחתי הוא התקבל. שלמה כתב מילים יפות במקום הטקסט האווילי על זיהום אוויר בארובת רידינג שהיה בגרסה המקורית. הוא ישב וכתב את הטקסט שהפך לאחד משירי האהבה הכי יפים והכי מרגשים ואני עליתי ושרתי עם התזמורת של הפסטיבל. השיר קיבל נקודה אחת בלבד והגיע במקום אחרון".

ואותך אני בוחר
אותך אני חולם
איתך אני יודע
שרק איתך אני חופשי.

לבד אני מרגיש כאילו את היית איתנו
אבל כשאני שותק לי עם עצמי
אז את איתי
אבל אינך.

* * *

נסיקתה המטאורית של "כוורת" ב-1973 היא סיפור סינדרלה מוזיקלי וצעד משמעותי קדימה באבולוציה של המוזיקה הישראלית. חמישה יוצאי להקת הנח"ל צירפו גיטריסט-על של להקה מיתולוגית ("הצ'רצ'ילים") בשם יצחק קלפטר, וקלידן ג'אז בשם יונתן רכטר, שאהב את "אמרסון לייק ופלמר" ורצה ללמוד ארכיטקטורה.

רכטר סיפר שאמנם עבר בהצלחה את האודישן ללהקה החדשה, אבל החליט ללמוד אדריכלות, מקצועו של אביו. "שמעתי שסנדרסון הציע לירון גרשובסקי להצטרף ללהקה ומייד התחרטתי", הוא משחזר. "הרגשתי שיש כאן משהו גדול שאני עלול להחמיץ. התקשרתי לדני ואמרתי לו: אני בפנים. אני הקלידן שלך".

רכטר אמנם עבר בהצלחה את האודישן ללהקה החדשה, אך החליט ללמוד אדריכלות, מקצועו של אביו. "אבל שמעתי שסנדרסון הציע לירון גרשובסקי להצטרף ללהקה ומייד התחרטתי"

לבחור שם ללהקה היה סיעור מוחות שטותי וסיפור מורכב. קלפטר הציע "16 אלף על הכביש". רכטר הציע "צבי פופורציה". אלון אמר "להקת השנה" וגידי גוב תרם "בלי צ'לו". סנדרסון הציע "התמנון האיטר". אפרים שמיר לא הציע דבר.

שמיר: "נסעתי עם דני במכונית שלו ופתאום הוא אמר – אני רוצה להציע את השם 'כוורת'. שאלתי אותו מה זה כוורת, כי עוד לא ממש ידעתי עברית באותם ימים. דני אמר: באנגלית זה Beehive.

"אהבתי את הרעיון. כוורת. דבורים. דבש. רעש. זמזום. יכול לעקוץ. אבל חשבתי שזה נשמע חרא בעברית – כ-וו-רת. כמו להקה של קיבוצניקים. עזוב, דני, אמרתי לו. זה בחיים לא יתפוס. זה שם גרוע".

שבעת החברים התחילו לעבוד בפברואר 1973 על המופע "סיפורי פוגי" בחדר המלאכה בבית הספר היסודי (שבו למדתי גם אני שנתיים) "סביון גני יהודה".

"כוורת זה שילוב של חתונה יהודית, סשה ארגוב ורוק מלודי", אמר סנדרסון בריאיון ל"ידיעות אחרונות". במתנ"ס של בית בארבור נקבעה חזרה על במה מסודרת. למרבה התדהמה, הגיעו למקום אריק איינשטיין וצבי שיסל. הראשון שהבין מה קורה היה סנדרסון.

"קלטתי שזה בעצם אודישן. אריק בא לבחון אותנו בלי להגיד לנו. אז אמרתי ללהקה – ננגן רצוף את כל השירים, בלי הפסקות. ניתן לאריק הופעה".

"קלטתי שזה בעצם אודישן. אריק אינשטיין בא לבחון אותנו בלי להגיד לנו. אז אמרתי ללהקה – ננגן רצוף את כל השירים, בלי הפסקות. ניתן לאריק הופעה"

איינשטיין ישב על המדרגות, עישן והקשיב. שלוש שנים לאחר מכן הוא פנה ליוני רכטר והקליט איתו אלבום משותף ראשון. תשע שנים אחר כך הקליט איינשטיין שני תקליטים עם יצחק קלפטר.

סנדרסון סיפר ל"להיטון" על אופרת הרוק המתוכננת ואיך יהיו שלושה סיפורים בשם "סיפורי פוגי": על יודוקולוס ליפשיט והמכולת, סיפורם העצוב של ברוך והמגפיים, וסיפורו של חולילו לומברטה הילד "שחטף התמוטטות עצבים וסירב לשלם עליה מכס".

סנדרסון, שעדיין נהנה מזכויות של עולה חדש ויכול היה לקנות דברים בלי מכס, קנה לרכטר פסנתר חשמלי פנדר רודס, וכלי הנגינה החדשני (שסטיבי וונדר ניגן עליו והצית את דמיונם של מוזיקאים בכל העולם) נחת על ברכיו של קלידן "כוורת".

"המגפיים של ברוך" היה שוס. את הפתיחה המלודית ניגן סנדרסון. רכטר ניגן באקורדיון ("למרות שלא ידעתי איך לנגן בכלי הזה"). סנדרסון ואולארצ'יק כתבו את שני הבתים הראשונים ואת הפזמון, אבל היה חסר להם סוף. מנחם זילברמן, חבר מלהקת הנח"ל וכוכב הסדרה "חדווה ושלומיק", כתב את סוף האפוס על ברוך ומגפיו.

את הפתיחה המלודית של "המגפיים של ברוך" ניגן סנדרסון. רכטר ניגן באקורדיון ("למרות שלא ידעתי איך לנגן בכלי הזה"). סנדרסון ואולארצ'יק כתבו את שני הבתים הראשונים והפזמון. מנחם זילברמן כתב את הסוף

האלבום נפתח בסערה. השיר הקצר מסתיים במוג סינתיסייזר שמתחבר ל"שיר המכולת" שבא אחריו עם סולו מהיר ווירטואוזי של רכטר. "המגפיים של ברוך" נחת במקום הראשון בראש המצעד השנתי, כאשר "שיר המכולת" במקום השני אחריו.

בתקליט שובץ מערכון קצר ("אנשי הארון") שנותר שריד בודד מאופרת הרוק הזנוחה, וגם שיר מטופש שהפך לאחד השירים החזקים והיפים ביותר של כוורת: "ילד מזדקן".

"מאיר היה שר 'פוגי מתחשמל, פוגי מקבל, כל מיני אלקטרוואטים בגופו'. אבל הלחן של דני היה כל כך מופלא, שאמרתי שחבל לבזבז אותו על שטות כזאת", משחזר אולארצ'יק.

"מאיר היה שר 'פוגי מתחשמל, פוגי מקבל, כל מיני אלקטרוואטים בגופו'. אבל הלחן של דני היה כל כך מופלא, שאמרתי שחבל לבזבז אותו על שטות כזאת"

"הלכתי הביתה וכתבתי מילים אחרות. אין לי מושג למה כתבתי אותן. זה מה שיצא".

ילד מזדקן, ילד מתקלקל
לומד את הפרינציפ
רק אחרי שהוא נופל.

שני בתי השיר מתארים את קשיי הילד ואת כישלונו לעמוד בציפיות הוריו והחברה ולהתנהג כאדם מבוגר. בסוף השיר פונה הילד בגוף ראשון אל אימו ומבקש את תמיכתה ברצונו להישאר ילד:

קחי אותי בצד
דברי איתי לבד
אני רוצה לבנות
קוביות על המרבד.

השיר הנוגה מסתיים בשתי מילים מצמררות: "אמא מסכנה".

"ילד מזדקן" זכה לתהילה מפתיעה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים. משום שהיה השיר המלנכולי היחיד של "כוורת", הוא התאים יותר מאחרים לאווירת הפוסט-טראומה, בלבול החושים והשכול.

"ילד מזדקן" זכה לתהילה מפתיעה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים. משום שהיה השיר המלנכולי היחיד של "כוורת", הוא התאים יותר מאחרים לאווירת הפוסט-טראומה, בלבול החושים והשכול

גידי גוב מודה שהוא ניסה במכוון לשיר כמו אלי מגן מ"אחרית הימים" ("מאוד אהבתי איך שהוא שר"). "ילד מזדקן" הפך לאחד משני השירים העצובים היחידים של "כוורת" (השני "היא כל כך יפה") ואחד הלהיטים הגדולים המזוהים עם הלהקה.

"סיפורי פוגי" היה להצלחה כבירה למרות שהמלחמה איימה לשבש דרכו ולמרות שהסאונד של "כוורת" לא היה מוכר לקהל הישראלי. התקליט אתגר את שומעיו בהיותו שעטנז של שירי שטות והבל ("פה קבור הכלב") לצד קטע אינסטרומנטלי ארוך ומורכב של שבע דקות ("למרות הכול"), מערכון ושירים שנטלו את השראתם מרוק אמריקאי ("ביום ובלילה", שהלחינה מליסה קונל עם סנדרסון).

סנדרסון סיפר שחלק מהשראתו כגיטריסט הוא קיבל מ"האחים אולמן", להקת רוק דרומי שהשמעתם הסדרתית ב"קול השלום" בזמן המלחמה הפכה אותם לחלק מהתדרים השמרניים של ישראל.

"סיפורי פוגי" ניצח בכל זירת תרבות אפשרית. הוא הוביל לשני תקליטי המשך ב-1974 ו-1975, ולקריירות סולו מצליחות ושיתוף פעולה שנמשך עד היום.

"סיפורי פוגי" ניצח בכל זירת תרבות אפשרית. הוא הוביל לשני תקליטי המשך ב-1974 ו-1975, ולקריירות סולו מצליחות ושיתוף פעולה שנמשך עד היום

אפרים שמיר סיפר להיסטוריון הרוק נעם רפפורט (בספרו "רוק ישראלי 1973-1967", מרום תרבות ישראלית):

"התחלנו כמדינה בתוך מדינה. זו הייתה מעין מסיבה ואת המסיבה הזו הפכנו להצגה, ללא שום כוונות מקצועיות. בתוך ים של חוסר הבנה, מצאנו שפה משותפת ורצינו לעשות משהו בשפה שלנו. לא דיברנו על כסף אלא על אידיאולוגיה של לעשות כיף".

ואולי זאת התורה כולה על רגל אחת: השפה המשותפת. תחושת הכיף. הזוהר והחיוך הילדותי של עידן שנגוז.

אחרי המלחמה נשמעו צלילים אחרים והחורף הביא רוח סתיו אל הלבבות. "מי ידע שכך יהיה", שר בעז שרעבי. "היה לי חבר, היה לי אח", מעכה נתנאלה את הלב.

* * *

בדצמבר 1973 חגגתי יום הולדת עשר. ישנתי כל לילה ליד אבא ושמעתי ויכוחים פוליטיים. בקולנוע הוקרנו "מגרש השדים", "העוקץ", "כך היינו" עם ברברה סטרייסנד והראשון בסדרת סרטי ג'יימס בונד עם רוג'ר מור – "חייה ותן למות".

באותו חודש נערכו בחירות וגולדה מאיר נבחרה שוב לראשות הממשלה. אבא כעס מאוד. חודש אחר כך הוא הצטרף להפגנת היחיד של רס"ן מוטי אשכנזי וקרא לגולדה להתפטר. ברדיו שרו חיילי להקת חיל האויר "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן מוכרחים להמשיך לנגן", ואבא יצא לרחובות והצטרף לשמאל.

באותו חודש נערכו בחירות וגולדה מאיר נבחרה שוב לראשות הממשלה. אבא כעס מאוד. חודש אחר כך הוא הצטרף להפגנת היחיד של מוטי אשכנזי וקרא לגולדה להתפטר

בבית הספר שרו הילדים את "נפרדנו כך" של גדסי ו"גשם בעתו" של רותי נבון שהפכו להמנוני הזמן. "יכול להיות שזה נגמר?" תהה אריק איינשטיין במילותיו של יהונתן גפן.

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים
אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים
שפם ובלורית, כאפיה על צוואר, ירון זהבי
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים
והיה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת"

שלמה ארצי חזר אל טשרניחובסקי ושר "אומרים ישנה ארץ" עם להקת גברת תפוח:

אוּלַי כְּבָר אֵינֶנָּה?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ.
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲדֹנָי לֹא צִוָּה.

הנוסטלגיה תמיד מתעתעת. אנחנו זוכרים מה שנוח לנו ומדחיקים את מה שדוקר. היינו פוסט טראומטיים אבל טרם נתנו לזה שם. המלחמה הסתיימה ו-1973 דעכה אל סופה. החיים נמשכו. הם תמיד נמשכים, חוץ מאלה שנשארים מוטלים בצד הדרך. גם המוזיקה השתנתה והמדינה הפכה לאחרת. אוי, כמה אחרת.

* * *

אחרי סוכות, בימים ראשון (8 באוקטובר) עד רביעי (11 באוקטובר), תשודר ברדיו eco99fm ערב-ערב, בשעה 21:00, סדרה אישית של ארבע תכניות: "כל זאת היה אתמול" – בועז כהן חוזר אל המוזיקה של 1973.