זה לא רק נחמה.

תחילה נדהמתי. אשד ההספדים ששטף את המדינה היה עצום. אחר כך הבנתי. לא רק את הגברת הראשונה מספידים, ראויה ככל שהיתה. והיתה. לקרוא ולהתפעל. איפה ישנן עוד? אבל לא רק היא נאבקה על כל נשימה ולא רק הניתוח שלה כשל.

האבל אינו רק על מה שאבד, זה על מה שנשאר ועל מה ששכחנו שאפשר שיהיה בצמרת וסביבתה. אנשים כמוה. בני-אדם. רצינו לעצור רגע את הגלגל ולכבד אישה שעשתה את המובן מאליו שהפך נדיר כל כך בקרב אישי ציבור ובני זוגם. לא רק לרדוף, להשיג ולחלק שלל אלא להתנהל בפשטות וענייניות וחמלה. נחמה ריבלין התנהלה כאחד האדם.

את עצמנו אנחנו מבכים. מדברים עליה וחושבים על השאר, משכמם ומטה, עלינו כמו שהיינו יכולים להיות אלמלא הורעלנו. צמחה כאן חברה חולה.

קל להתנער מאפרים שמיר, אזרח שכתב משהו בוטה ומשפיל, אבל אזרח, לא ראש ממשלה שמכנה חצי עם 'חמוצים' ואומר לאזרחית 'את משעממת אותי'. הארץ רעשה כאילו הדחקה שכתב שמיר נדירה, כאילו אין 'הצל', תג-מחיר ונערי גבעות ורבנים מסיתים וסמוטריץ' ומצעד הבהמות שעוד צועד.

יום לפני כן עברה צעדת יהודים בסמטאות הרובע המוסלמי. צעירים משולהבים ויראי שמיים חלפו על פני ערבים בשאגות 'מוחמד מת' ו'מוות לערבים', וראש הממשלה שטרח להתייחס לדברי הדוגמנית רותם סלע, שתק. צעדת האימים לא פתחה מהדורות אבל אפרים שמיר, זמר לשעבר, פתח גם פתח עם הפוסט 'למה לא שרה' ונפתחו שערי צקצקנות וצדקנות.

הכל פרוץ, אחים, אין על מה להלין. אלה הפנים שלנו, ככה אנחנו קורעים זה את זה בשיניים, ככה אנחנו יד איש בצוואר אחיו כשנחמה לא הסתכלה, מה חדש? ככה אנחנו בוחרים מנהיג מושחת שבוחר שרים מושחתים ומפלס את דרכו בגרזן חלוד כל הדרך לביטול משפטו כי המדינה היא ממלכתו ואין פוצה פה וגם המנדלבליט בעת ההיא יידום.

ושרה נתניהו.

היא לא נחמה, הו לא. ולא תהיה. בואו נעצור כאן. אנחנו לא אפרים.

כן, זה ורק זה מבעיר את הצער. זה לא רק נחמה, זה על מה שנשאר אחריה. כל רודפי הכבוד ומלחכי הפנכה ועוצמי העיניים ואלה שלא רואים בעיניים וסריסי השליט ואשתו החמדנית ובנם המרעיל.

רצינו נחמה.

ואין.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

במעמד החתימה תצהיר כל מדינה האם בכוונתה להחיל את ההתחייבויות לניהול ומיגור הסיכונים גם על חברות במגזר הפרטי – והיא גם תוכל לחזור בה בכל עת. האם באמת אפשר לקבוע שזוהי ערובה לכך שבינה מלאכותית תמשיך להתפתח באופן אחראי ואמין?

*  *  *

באמצע מרץ נחגג הישג בינלאומי בתחום הרגולציה: מועצת אירופה הציגה את "האמנה הבינלאומית הראשונה בדבר זכויות אדם, דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר של מערכות בינה מלאכותית".

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא מומחית למשפט וטכנולוגיה, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

ד"ר אורי פריימן הוא פוסט-דוקטורנט במעבדה לחברה דיגיטלית באוניברסיטת מקמסטר, קנדה.

אחד ההיבטים הכי מבעיתים בקיום האנושי הוא מצב עניינים שבו בעלי כוח מתעללים באדם חסר אונים. לא אחת כתבתי על חיילים שמתעללים בפלסטינים בגדה. על שוטרי משמר הגבול שמתעללים בפלסטינים בירושלים המזרחית. אלו שזוכים לגיבוי מטעמו של הגזען להפקרת הביטחון הלאומי.

זהו דבר שמעורר בי תחושות עמוקות. תחושות שמונחות כנראה בתשתית רצוני להיאבק באלימות שוטרים כלפי מפגינים. באלימות בעלי הכוח. במעצרי השווא. בחקירות ההפחדה. באי צדק במובנו הכי בסיסי.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בשנתיים האחרונות, גלישה תמימה באחת הפלטפורמות הדיגיטליות מרגישה כמו היקלעות לשוק, שבו כולם פונים אלינו בחיוכים ענקיים ותנועות ידיים מוגזמות.

כבר התרגלנו לכך שכשאנשים מפרסמים ברשת טקסט כתוב, הם מוסיפים תמונה "לתשומת לב" או "בשביל צוקי/האלגוריתם", אבל היום, תמונה לא מספיקה. יוצרי תוכן כבר קיבלו כמובן מאליו את העובדה, שלמטרות תפוצה הם צריכים לצלם סרטוני וידאו, ולא סתם, אלא של עצמם – ועוד מדברים. אפילו מי שבחרה במקצוע נחבא אל הכלים כטיפול מצאה עצמה נדרשת להחצנה מול המצלמה.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)