לפני חמש שנים כמעט חוסל הייצוג של המיעוט הערבי בכנסת ישראל. "חוק המשילות", שעבר בקולות הקואליציה ואל מול חרם של האופוזיציה, העלה את אחוז החסימה בצורה דרמטית, מ-2% ל-3.25%, ואיים להפיל את שלוש המפלגות הערביות שיוצגו אז בכנסת, אל מתחת לאחוז החסימה.
החוק נולד משעטנז של הבטחת בחירות מצד מפלגת יש עתיד, שהתחייבה בפני בוחריה להגביר את ה"משילות" ולייעל את פעילות הממשלה, יחד עם רצונם של כמה חברי כנסת מסיעת "הליכוד ביתנו", ובראשם אביגדור ליברמן, לפגוע בייצוג הערבי בכנסת, ובעיקר בזה של מפלגת בל"ד. אחוז החסימה שנקבע בחוק היה, דרך נס, בדיוק האחוז שאותו לא עברו המפלגות הערביות.
לקראת בחירות 2015 ובעקבות החוק, פתחו הסיעות הערביות בשיחות ממושכות שבסופן הודיעו על איחוד הסיעות חד"ש, תע"ל, רע"מ ובל"ד לרשימה אחת שנקראה "הרשימה המשותפת". בבחירות קיבלה הרשימה 13 מנדטים, ייצוג השיא שלה בכנסת ישראל.
לקראת הבחירות לכנסת ה-20, שהתקיימו באפריל 2019, התפרקה הרשימה, וארבע הסיעות שהתמודדו בשתי רשימות נפרדות קיבלו יחד רק 10 מנדטים. לקראת הבחירות האחרונות התאחדו מחדש, ושיחזרו שוב את הישגן מ-2015, כשהצליחו להגיע ל-13 מנדטים.
למה הסיעות הערביות לא התאחדו מלכתחילה? למה התפרקו לאחר שהוברר להן שהאיחוד ממקסם את הישגיה, ומדוע נמנעה בל"ד מלהמליץ על בני גנץ לראשות הממשלה, למרות ששאר חברותיה כן בחרו לעשות כן?
כדי להבין את כל זה צריך להכיר את ארבע הסיעות, שמרכיבות את הרשימה המשותפת, ואת ההבדלים המשמעותיים ביניהן בכל היבט – אידיאולוגי, דמוגרפי ומתודולוגי.
חד"ש
הרשימה הגדולה והוותיקה ביותר ברשימה המשותפת היא חד"ש, או בשמה המלא "חזית דמוקרטית לשלום ולשוויון". היא הוקמה כבר ב-1977 על ידי גורמים שמאליים, ובראשם המפלגה הקומוניסטית הישראלית שקדמה לה. חד"ש היא מפלגת שמאל מובהקת, שמאמינה במשא ומתן ובפתרון שתי המדינות, בסוציאליזם, בהפרדת דת מהמדינה, ובצדק סביבתי.
לחד"ש יש סניפים רבים ופעילים ברחבי הארץ, בעיקר בערים וביישובים הערביים, תנועת נוער קומוניסטית שקשורה אליה, ונציגים רבים המכהנים כנבחרי ציבור ברשויות מקומיות. חברי הכנסת שייצגו את חד"ש לאורך השנים היו גברים ונשים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים, רובם המוחלט חילונים באורח חייהם.
באופן רשמי חד"ש היא לא מפלגה ערבית, אלא מפלגה מעורבת, ובין נציגיה בכנסת משוריין מקום אחד סמלי למועמד יהודי. מצביעיה הערבים מגוונים, אך באופן כללי היא זוכה ליותר תמיכה בקרב הערבים העירוניים והחילונים הגרים בצפון הארץ.
באופן היסטורי חד"ש היא מפלגה פרגמטית, שנוטה לשתף פעולה בנושאים שונים עם הסיעות הלא ערביות. ב-1992 היוותה חד"ש יחד עם סיעת מד"ע, חלק מהגוש החוסם שאפשר ליצחק רבין, להחזיק את ממשלתו
בשנים האחרונות נרשמה ירידה יחסית בכוחה של חד"ש, אך מעמד הבכורה שלה נשמר גם ברשימה המשותפת: בראש הרשימה עומד יו"ר חד"ש, איימן עודה, ויש לה עוד ארבעה נציגים, מתוך ה-13 שנבחרו לכנסת.
באופן היסטורי חד"ש היא מפלגה פרגמטית יחסית, שנוטה לשתף פעולה בנושאים שונים עם הסיעות הלא ערביות. ב-1992 היא אף היוותה, יחד עם סיעת מד"ע, חלק מהגוש החוסם שאפשר לראש הממשלה יצחק רבין להחזיק את ממשלתו, וזאת לאחר שהגיעה עם רבין להסכמים שונים שנועדו להיטיב את מצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל.
חברי הכנסת של חד"ש מצויידים ברשימת הישגים מרשימה של חקיקה בתחומי הצדק החברתי, הסביבה וההשקעה בציבור הערבי בישראל.
כמו שאר המפלגות המייצגות את הציבור הערבי בישראל, גם בחד"ש יש עיסוק רב ומרכזי במצבם של הפלסטינים בשטחים. עיסוק זה נובע מתפיסתה האידיאולוגית של המפלגה ומהיותם בני אותו עם, בחלקם בני משפחה, של הערבים בישראל, בהם אנשי חד"ש.
בשנים האחרונות חלו כמה תהליכים שגרמו להיפתחות גדולה יותר של חד"ש כלפי כלל הציבור הישראלי ומפלגות השמאל. באופן היסטורי חד"ש רואה הבדל בין התנועות הפוליטיות היהודיות והציוניות, ומוכנה לשתף פעולה עם מי מהן שתואמת את עמדותיה ומטרותיה.
דב חנין, שייצג את המפלגה החל משנת 2006 ועד לשנת 2019, נהנה מאהדה ציבורית משמעותית, גם בקרב הציבורי היהודי, ועל שמו רשומים כמה הישגים פרלמנטריים מרשימים ברמה הלאומית.
גם איימן עודה, שנבחר לראשונה לראשות חד"ש בשנת 2015, נחשב למתון בדעותיו, ולמי שתומך בשיתופי פעולה פוליטיים משמעותיים בין יהודים לערביים. חלק ממגמה זו ניתן היה לראות בהמלצתה של חד"ש על המפלגה בראשותו של ח"כ בני גנץ, רמטכ"ל לשעבר ואיש מרכז פוליטי, להרכיב את הממשלה.
"איימן עודה פופולרי מאוד בקרב הצעירים הערבים בישראל כי הוא מדבר על השתלבות והשפעה ולא מסתפק בעמידה מן הצד", אומר ד"ר ת'אבת אבו ראס, מנכ"ל משותף ב"יוזמות אברהם" וחוקר החברה הערבית בישראל.
שנים ארוכות הייתה חד"ש הגורם הפוליטי הדומיננטי ביותר וכמעט היחיד בזירה הערבית בישראל, אך לצידה פעלו והתחזקו בעשור האחרון עוד כוחות אידיאולוגיים מתחרים ובראשם הכוחות הלאומניים והאיסלאמיסטים.
עפיף אבו מוך, פרשן ב"אל מוניטור", שארגן בבחירות של שנת 2019 בפעם הראשונה "שבתות תרבות" בישובים ערבים, טוען ש"לחד"ש עדיין יש אחיזה חזקה בשטח ותומכים רבים, והיא יכולה לעבור את אחוז החסימה לבד, גם בלי איחוד עם מפלגות אחרות".
בל"ד
בל"ד – או בשמה המלא, "ברית לאומית דמוקרטית" – היא מפלגה לאומנית שקמה בשנת 1995 על ידי פליטי חד"ש ונציגים של קבוצות לאומיות שונות בחברה הערבית בישראל. העמדה של בל"ד בתחום המדיני מעט מעומעמת.
באופן עקרוני בל"ד קוראת להקמת מדינה פלסטינית, נוקטת בקו בדלני ולעומתי נגד הציונות ומוסדות המדינה, ותובעת להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, ללא היבטים יהודיים ייחודיים, ותוך מתן אוטונומיה תרבותית למיעוט הערבי.
בשונה מחד"ש, בבל"ד יש התנגדות עקרונית לשיתוף פעולה עם גורמים ציוניים באשר הם, גם גורמי שמאל, וקיימים בתוכה זרמים שקוראים לה להימנע מהתמודדות בבחירות, כדי שלא לתת לגיטימציה למוסדות המדינה
בדומה לחד"ש, בל"ד היא מפלגה חילונית באופן מובהק, ועם חבריה נמנים ערבים מכל הדתות ומעט יהודים. היא תומכת בהפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה ובאימוץ מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית.
בשונה מחד"ש, בבל"ד יש התנגדות עקרונית לשיתוף פעולה עם גורמים ציוניים באשר הם, גם גורמי שמאל, וקיימים בתוכה זרמים שקוראים לה להימנע מהתמודדות בבחירות לכנסת, כדי שלא לתת לגיטימציה למוסדות המדינה.
לחברי בל"ד יש היסטוריה של אישומים והרשעות בתמיכה בטרור. יו"ר התנועה ומייסדה, ד"ר עזמי בשארה, נמלט בישראל לאחר שנפתחה נגדו חקירה בחשד שסייע לחיזבאללה. אחד מחברי הכנסת לשעבר של המפלגה, סעיד נפאע, הורשע במגע עם סוכן זר וישב בכלא, וחבר כנסת אחר, באסל גטאס, הורשע בהברחת טלפונים סלולריים למחבלים פלסטינים הכלואים בישראל וישב על כך בכלא.
בנוסף, חלק מחבריה, ובראשם חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי, זכורים בציבור הישראלי כמי שהשתתפו במשט המחאה של אוניית המרמרה מטורקיה לעזה, באירוע שנחשד כטקס זיכרון למחבלים פלסטינים ועוד.
קהל המצביעים הטבעי של בל"ד דומה למדי לזה של חד"ש, אך בניגוד אליה, היא פופולרית במיוחד בקרב קהל צעיר יחסית. לאורך כעשור היוותה בל"ד כוח כמעט מקביל ושווה בכוחו לחד"ש. ואולם בשנים האחרונות היא נקלעה למשבר וכוחה היחסי מעט קטן.
בל"ד החליפה את כל נציגיה לקראת הכנסת ה-21, ושני חברי הכנסת שלה, מטאנס שחאדה והיבא יזבק, יחד עם חבר הכנסת החדש שנכנס לכנסת ה-22, סמי אבו שחאדה, רק מעט יותר מתונים מחברי הכנסת שייצגו אותה בעבר.
בדומה לשאר המפלגות הערביות, בין חבריה ניתן למצוא אנשי אקדמיה רבים: מתוך שלושת נציגיה בכנסת הנוכחית, שניים הם בעלי תואר דוקטור ועוד אחת עסקה בעבודה אקדמית לפני היבחרה לכנסת, והיא מחזיקה בשני תארים ראשונים ובתואר שני.
"אני מתקשה להבין מה בל"ד רוצה, היא בעיקר מתנגדת לכל יוזמה ולכל ניסיון להשתלב ולהשפיע, למרות שהמצע שלה לא שונה בצורה דרמטית משאר המפלגות הערביות", אומר אבו מוך. "מה ששונה אצלם זו בעיקר הגישה, פחות העמדות".
רע"מ
האוכלוסייה הערבית בישראל נחשבת חילונית, יחסית, ביחס לשכנותיה במדינות ערב. עם זאת, גם עליה, כמו על שאר העולם המוסלמי, עבר ועובר גל איסלאמיזציה החל משנות ה-80. רע"מ, או בשמה המלא והמעט מבלבל כיום "הרשימה הערבית המאוחדת", היא הנציגה של הציבור הזה. המפלגה הוקמה בשנת 1996 ע"י התנועה האיסלאמית הדרומית.
התנועה האיסלאמית הוקמה בשנות ה-70 על ידי שייח' עבדאללה נימר דרוויש. בתחילת דרכה תמכה התנועה בטרור, אך נטשה מאוחר יותר קו זה. בשנות ה-80 התחזק מאוד כוחה, כשבראשה עמד השייח' ראאד סלאח, שנבחר ב-1989 לראש עיריית אום אל פאחם.
בשנת 1996 התפצלה התנועה לשתיים: התנועה האיסלאמית הצפונית והתנועה האיסלאמית הדרומית, על רקע שאלת ההתמודדות לכנסת. התנועה הצפונית, הקיצונית יותר בהתנגדותה למדינה, סירבה לצעד זה, בעוד הדרומית תמכה.
מאז פנתה כל אחת מהתנועות לדרך נפרדת. התנועה הצפונית, בראשות ראאד סלאח, הפכה לרדיקלית יותר ויותר, עד שבשנת 2015 הוצאה מחוץ לחוק; ואילו התנועה הדרומית הפכה למתונה יותר בתפיסתה ובדרכי פעולתה. בשנים האחרונות התגבר תהליך זה, כאשר בשנת 2010 נבחרו לעמוד בראש התנועה חמאד אבו דעבאס וסגנו מנסור עבאס.
השניים מחזיקים בעמדות מתונות יחסית, והובילו תהליך של שינוי ורפורמה בתנועה. בשנה שעברה העבירו אמנה חדשה לתנועה שקוראת ליותר שיתוף פעולה עם האוכלוסייה היהודית, לשילוב נשים ועוד. ברשימות רע"מ, המייצגת את התנועה, אף הוצבו נשים לכנסת ה-21 וה-22, במקומות החמישי והרביעי לאחר שנבחרו בפריימריז פנימי, אך הן לא הצליחו להיכנס לכנסת.
"תע"ל הסיקה מסקנות מהאביב הערבי ותוצאותיו ולמדה גם מההצלחה של התנועות המוסלמיות בטורקיה ובטוניסיה. היא הבינה ששילוב הנשים הוא כלי מנצח ודרך להתקדם ולהשפיע", אומר ד"ר אבו ראס. "בנוסף, הנשים הערביות יוצאות יותר ויותר לעבודה ולאקדמיה. היום, שני שליש מהסטודנטים הערבים הם למעשה סטודנטיות. כשזה המצב, אי אפשר וגם לא נכון להעלים את הנשים, שילובן הוא כורח המציאות".
חברי התנועה הם מוסלמים דתיים, תומכים בפתרון שתי המדינות, בעירוב דת ומדינה ובמדיניות רווחה מתונה. לתנועה יש אחיזה משמעותית בשטח עם בתי ספר, מוסדות רווחה, מסגדים ועוד. למרות שמה, מרכזה של התנועה האיסלאמית הדרומית הוא לאו דווקא בדרום הארץ, אך בכל זאת יש לה אחיזה משמעותית בקרב השבטים הבדואיים בדרום.
תע"ל
בשנת 1990 הקים אחמד טיבי, לשעבר יועצו של יאסר ערפאת לענייני ישראל, את "האיחוד הערבי" שהפך מאוחר יותר ל"התנועה הערבית להתחדשות". בבחירות 1999 רץ טיבי במשותף עם בל"ד, אך לאחר מכן התפצל ממנה. בכל מערכות הבחירות שהתקיימו מאז התמודד יחד עם רשימות אחרות, ומעולם לא רץ לבד.
המאפיינים של "התנועה הערבית להתחדשות" פחות מובהקים מאלה של המפלגות הערביות האחרות, ובעיני רבים הם דומים למפלגות המרכז ה"יהודיות", שהאידיאולוגיה והמובדלות שלהן מעט עמומה. טיבי תומך בפתרון שתי המדינות, ובמדיניותו הכלכלית הוא קרוב למרכז ואף העביר כמה חוקים בענייני צרכנות. הוא תומך בהפרדת הדת מהמדינה, ומרכז כוחו הוא במספר קהילות וחמולות בצפון.
תע"ל היא במידה רבה תנועת יחיד, ללא אחיזה אמיתית בשטח או סניפים. התנועה בנויה בדמותו ובצלמו של מייסדה ומספר אחד בה, אחמד טיבי, שהוא דמות מוכרת בציבור היהודי בישראל ומוכרת ואהודה בציבור הערבי בישראל. מספר שניים ברשימה, אגב, אוסאמה סעדי, הוא גיסו של טיבי.
ד"ר אבו ראס אומר כי "לטיבי יש פופולריות גבוהה בקרב הצעירים, הוא עוסק הרבה בנושא הכבוד הלאומי וזה דבר שהצעירים הערבים בישראל מתחברים אליו. אם אתה שואל אותי אם תע"ל תחזיק אחרי טיבי, אז אני מניח שהתשובה היא לא. זו לא מפלגה עם נוכחות אמיתית בשטח ומובדלות ברורה כמו שאר המפלגות".
המפלגה שהתפרקה וחוברה מחדש
הרשימה המשותפת שהוקמה לראשונה בשנת 2015, התפרקה בשנת 2019 ונבנתה מחדש באותה שנה, היא כורח המציאות ואילוץ שנכפה על המיעוט הערבי בישראל בשל העלאת אחוז החסימה. עם זאת, היא גרמה לאזרחים הערבים, שגישתם כלפי המפלגות הערביות והמערכת הפוליטית הארצית סקפטית מאוד, לשוב ולתת אמון בפוליטיקאים ובאפשרות לשינוי, ולצאת להצביע במספרים הגבוהים.
לפני הקמת הרשימה עמד אחוז ההצבעה בציבור הערבי בישראל על 56.5%. עם הקמת הרשימה ב-2015 קפץ שיעור ההצבעה ל-63.5%. באפריל 2019, כשהרשימה המשותפת התפרקה, אחוז ההצבעה הידרדר ל-49.2% ובספטמבר 2019 – כשהרשימה אוחדה שוב – עלה שיעור ההצבעה שוב לכ-62%.
"היחס של גנץ בבחירות הנוכחיות, שדיבר על שילוב ומלחמה בפשיעה במגזר הערבי, התראיין בערבית וגם פרסם שלטים בערבית, עשתה פעולה משמעותית מאוד בציבור הערבי והמריצה אותו לקלפי"
"כולם מדברים על העלייה בהצבעה למשותפת, אבל היא עדיין תקועה סביב תקרת זכוכית ולא הצליחה להוציא את המצביעים הערבים כמו את האוכלוסייה היהודית. בעבר הלא כל כך רחוק היו אחוזי הצבעה גבוהים יותר [ב-1999 היה שיעור אחוז ההצבעה בציבור הערבי 75%, כ-3% פחות משאר האוכלוסייה]".
ד"ר אבו ראס חושב שהרשימה המשותפת תמשיך לרוץ ברשימה אחת, כי היא נכוותה מהצבעת הציבור לאחר פירוקה, ומבינה שזה מה שהציבור הערבי רוצה.
"הצלחת הרשימה המשותפת תלויה גם ביחס הציבור היהודי", אומר אבו ראס. "היחס של גנץ בבחירות הנוכחיות, שדיבר על שילוב ומלחמה בפשיעה במגזר הערבי, התראיין בערבית וגם פירסם שלטים בערבית, עשתה פעולה משמעותית מאוד בציבור הערבי והמריצה אותו לקלפי, גם בהצבעה למשותפת וגם בהצבעה לכחול-לבן. למעשה, כחול-לבן קיבלה מנדט וחצי מהציבור הערבי ורק בזכותו היא המפלגה הגדול ביותר".
לטענתו של אבו מוך, אחוז ההצבעה במגזר הערבי יכול לעלות בקלות למספרים דומים לאלה שהיו בעבר, וזאת בתנאי שהמפלגות הערביות יפעלו בשקיפות רבה יותר, שהרשימה המשותפת תמשיך לפעול להשתלבות אפילו באמצעות הצטרפות לקואליציה, ושהמפלגות הלא ערביות ישלבו ערבים ברשימותיהן ויפנו בצורה כנה ופתוחה לציבור הערבי.
הרשימה המשותפת מאפשרת לרובו של הציבור הערבי בישראל להזדהות כגוף אחד ולעמוד מאחורי רשימה מאוחדת, ועל ידי כך למקסם את כוחה כגוף הפוליטי השלישי בגודלו בישראל.
מצד שני, הרשימה מטשטשת בעיני הציבור היהודי בישראל את ההבדלים האידיאלוגיים העמוקים הקיימים בקרב הציבור הערבי בישראל, ומעמידה את כל חברי הכנסת ברשימה בסד אידיאולוגי אחד. בנוסף, קיומה של הרשימה מקשה על שיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי במפלגה אחת, כפי שניסתה לעשות מרצ בבחירות של אפריל 2019, ונמנעה מלעשות בבחירות האחרונות.
ייתכן שלמרות כל זאת, גודלה ועוצמתה של המפלגה, ויכולתה להשפיע בצורה משמעותית על המערכת הפוליטית הישראלית, יגרמו לה לקחת חלק גדול יותר ויותר במוסדות הישראליים ובתפקידים רשמיים, יהיו אלה תפקיד יו"ר האופוזיציה, יושבי ראש ועדות, ואולי אפילו תפקידי סגני שרים ושרים. אם וכאשר תעשה זאת, צפוי תהליך של הסתגלות הדדית, "ישראליזציה" גוברת מצד אחד, וקבלת הציבור הערבי מצד שני, בדומה למה שמתרחש עם המגזר החרדי.
תהליך זה, לצד העובדה שהכוחות המתונים ברשימה חזקים יותר, יכול לגרום להשתלבות משמעותית יותר של המפלגה בחברה ובפוליטיקה הישראלית, ולהרחבת השפעתה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם