אני אזרחית ישראלית מבחירה. ואני בעלת אזרחות אירופאית מלידה. עד לימים אלה לא עלה על דעתי שאזרחות זרה יכולה אולי להציל חיים.

נולדתי וגדלתי בווינה בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, כאשר אוסטריה עדין ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השנייה. בשנות השבעים, אוסטריה עדיין הייתה רוויית אנטישמיות. דוגמה קטנה הם חבריי לכיתה בתיכון, שהגיעו ב-20 לאפריל לבית הספר עם חולצות חומות כדי לציין את יום הולדתו של היטלר.

בשנות השבעים, אוסטריה עדיין הייתה רוויית אנטישמיות. דוגמה קטנה הם חבריי לכיתה בתיכון, שהגיעו ב-20 לאפריל לבית הספר עם חולצות חומות כדי לציין את יום הולדתו של היטלר

בגיל 21 עליתי לארץ וכעבור חצי שנה התחתנתי. פחות מארבעה שבועות אחרי החתונה אישי התגייס בצו 8 למלחמת לבנון הראשונה. במלחמה הזאת השלמתי את תהליך העלייה שלי.

במלחמת המפרץ הייתי כבר אמא צעירה לשלושה ילדים קטנים, ושוב, אישי עם התראת גיוס. מלחמה מסוג אחר. טילים מעיראק שטפו את ישראל. האיום שהטילים יהיו בעלי חץ כימי החזירו את הוריי, ניצולי שואה, למלחמה ההיא. הם התחננו שנבוא אליהם עד שיעבור זעם. אבא, שאיבד בשואה את משפחתו הראשונה, פחד פחד מוות לאבד שוב שתיים מבנותיו על משפחותיהן.

לברוח לאוסטריה? לאוסטריה האנטישמית? נראה לי הזוי. סירבתי. גם בעת מלחמה, גם כשהטילים עפים מעל ראשינו, הרגשתי בישראל בטוחה יותר. אבא שלי לא עמד במתח. חודשים ספורים אחרי מלחמת המפרץ, עדיין אחוז אימה, הוא נפטר. ליבו השבור ממילא לא החזיק מעמד.

ועדיין, על אף הכאב, ידעתי שהחלטתי הייתה נכונה. ישראל היא הבית שלי. כאן מקומי. כאן אני מרגישה בטוחה. ב"עופרת יצוקה" בני הצעיר נלחם כמפקד טנק. הפעם אני זאת שהייתה אחוזת אימה, 15 ימים שלא אשכח לעולם. למרות הפחד, למרות האימה, סמכתי על ההנהגה, על הצבא, על מקבלי ההחלטות. היה לי ביטחון מלא שהצבא יודע מה הוא עושה. היה לי ביטחון במדינה שלי.

ב"עופרת יצוקה" בני הצעיר נלחם כמפקד טנק. הייתי אחוזת אימה, 15 ימים שלא אשכח לעולם. למרות הפחד והאימה, סמכתי על ההנהגה, על הצבא, על מקבלי ההחלטות. היה לי ביטחון מלא שהצבא יודע מה הוא עושה

עם פרוץ מלחמת חרבות הברזל הביטחון הזה נשבר. עדיין ישראל היא הבית שלי ותמיד תישאר הבית שלי. אבל בפעם הראשונה הבית מרגיש רעוע. מרגיש לא בטוח.

איבדתי אמון בהנהגה. בימים הראשונים טרם ידעתי עד כמה. ואז הגיע ה-16.10. אחרי 9 ימי לחימה פורסמו מטרות המלחמה שאישר קבינט המלחמה. ואלה המטרות כפי נחשפנו אליהן:

1. מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית.
2. הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל.
3. מאמץ מרבי לפתרון סוגיית בני הערובה.
4. הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה.

בוקס בלב ובבטן. הבנתי שעבור ההנהגה של מדינת ישראל, המדינה שלי, 230 בני הערובה הם סוגייה. סוגייה ששווה מאמץ, מאמץ מרבי. לא יותר. בוודאי לא בסדר עדיפות עליון.

בוקס בלב ובבטן. הבנתי שעבור ההנהגה של מדינת ישראל, המדינה שלי, 230 בני הערובה הם סוגייה. סוגייה ששווה מאמץ, מאמץ מרבי. לא יותר. בוודאי לא בסדר עדיפות עליון

למחרת הנשיא ג'ו ביידן הגיע לישראל להביע הזדהות אבל גם לתת שעור בלקיחת אחריות על אזרחים שנחטפו על ידי אויב מר. אחרי ביקורו, תביעות המשפחות והתביעה האזרחית להבאת החטופים הביתה נפלו על אוזניים כרויות יותר.

הסוגייה עלתה בסולם סדרי העדיפויות. הנשיא ביידן לא נתן רק שיעור תאורטי אלא גם מעשי. ביום שישי האחרון שוחררו שתי נשים בעלות אזרחות אמריקאית.

כשפורסם שמתנהל משא ומתן על שחרורם של 50 אנשים נוספים בעלי אזרחות כפולה, לא ידענו אם מדובר בשמועות או בדברים שיש בהם ממש. מה שאני כן יודעת הוא, שאני, אזרחית ישראלית מבחירה, אזרחית אוסטרית מלידה, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאילו הייתי נחטפת אני, מה שיכול היה להציל אותי זאת לא האזרחות הישראלית שלי אלא דווקא האזרחות האוסטרית.

התגנבה גם המחשבה שהממשלה של המדינה ממנה ברחתי הייתה עושה הכול כדי לשחרר אותי. ושעבור הממשלה במדינת ישראל בה בחרתי כבית שלי, אני רק סוגייה.

הבטן מתהפכת. ישראל היא הבית שלי ותישאר הבית שלי לעולם. אבל כדי להמשיך להרגיש בה בבית צריך לחזור ולחזק את היסודות, לבחור בהנהגה שתרוויח ביושר את האמון שלנו.

אני, אזרחית ישראלית מבחירה, אזרחית אוסטרית מלידה, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאילו הייתי נחטפת אני, מה שיכול היה להציל אותי זאת לא האזרחות הישראלית שלי אלא דווקא האזרחות האוסטרית

צריך לבחור בהנהגה שעבורה אזרחים הם לא סוגייה אלא סדר עדיפות עליון. כל האזרחים. בכל מצב ובכל תחומי החיים.

סילביה טסלר-לזוביק היא מנכ"ל קרן פילנתרופית התורמת בתחום בריאות הנפש. מכהנת גם כיו"ר במספר עמותות בתחום בריאות הנפש ולמניעת אובדנות.