הכול השתנה כאן. המחשבות, ההרגשות, התפיסות שקרסו על החיים השבריריים ועל הטבע האנושי. הפיצוץ אירע לנו רגע לפני התהום. רגע לפני שהיינו הופכים לחלולים חסרי תקנה ההולכים כסומים באפלה, כמי שפסקו להביט אל המציאות בעיניים מפוכחות וממזריות כיאה לאיש החי בלבנט.
המלחמה מזכירה לנו שוב – מי שמבקש להחזיק בראש ההר צריך לכרות קבר במורד. מדינה אינה דבר מובן מאליו עבורנו. זה קרה לנו ממש רגע לפני שהביביזם והפופוליזם המרושע ישתלטו על המוח ויהפכו דמויות לחיקוי. רגע לפני שהדת הפוליטית תחבק אותנו בכוחניות פרועה ותערער על כל מה שיקר לנו. ממש רגע לפני שנערי הגבעות אחוזי הטירוף ויושבי חוות הבודדים יציבו את העולם כולו נגדנו.
המלחמה מזכירה לנו – מי שמבקש להחזיק בראש ההר צריך לכרות קבר במורד. מדינה אינה דבר מובן מאליו עבורנו. זה קרה לנו רגע לפני שהביביזם והפופוליזם המרושע ישתלטו על המוח ויהפכו דמויות לחיקוי
עכשיו צריך להתפכח ולתת להלם לשחרר קיטור ולחזור אל הציונות של הערכים הבריאים, המשדרת מתינות וחוכמה. זו שאהבנו לגחך עליה, לזלזל ברצינותה, ולהתנער מדרכה. הפכנו לאלוהי הממון והחומר וסירבנו להאמין שחברה אינה נבנית רק על סיפוק צרכיה החומריים. היא זקוקה לאתגר ששווה לצעוד למענו.
ישראל היא קורבן של עצמה. הישגיה הפכו לבעייתה. היא קורבן של תרבות הסמוך שצברה תאוצה, תרבות האנוכיות שפשטה בכל צעד מחיינו וחרכה את יצר הקיום הקולקטיבי. תרבות ה"מה ייצא לי מזה", תרבות הפירגונים שהפער בינם לבין המציאות בפועל עמוק ומזיק. האלגוריתמים שהפכו דור שלם לבור שאינו בודק עובדות, מקצין את מציאות החיים והקיטוב והופך כל אדם שנברא בצלם למפלצת מדומה.
הפער בין העולם שציירנו בעיני רוחנו לבין המציאות העגומה גדול, ולקוח מעולם המשחק. ומעל הכול, ישראל הושחתה על ידי מערכות ואנשים ואיבדה את הכושר ואת הסמכות לחולל מפנה שייטיב עם אזרחיה.
אלופי הציוצים הפסיקו לחקור ולהתבונן על סביבתם אלא מתוך קופסת הפס-בוק הדוהרת במהירות האור ובזחיחות הדעת לחפש את הטפל במקום העיקר ולהסיק מסקנות המתבססות על התבוננות ברגע חולף של אשליות. שמציירת עולם חלול שיש בו רק שחור ולבן ומשדרת את המסר הזה לתינוקות, הגדלים לעולם המטופש הזה.
עכשיו צריך להתפכח ולתת להלם לשחרר קיטור ולחזור אל הציונות של הערכים הבריאים, המשדרת מתינות וחוכמה. זו שאהבנו לגחך עליה, לזלזל ברצינותה, ולהתנער מדרכה
זרקנו את הספרים שהפסיקו להיות מקור ההשראה לילדנו, זנחנו את העובדות המוצקות וברחנו אל שולי החיים. לא טרחנו לחפש סיפור משותף ששווה להילחם למענו, לפלס נתיבים חדשים בעולם סבוך ומנוכר, שרבים מהיצורים האנושים החיים בו הפכו לצרי אופק ומרוכזים בעולמם הקטן. המלחמה חשפה בפנינו ממסד בלי מוח וקברניטים בלי מצפן.
מתוך אבק השריפה אנו זקוקים ליצירה חדשה. המלחמה הזכירה לנו שוב שאנו תלויים בזולתנו. עמים תלויים בעמים אחרים בכל תחום ועניין. התלות ההדדית משנעת את הרוח ובריחה ממנה אל האני וקבוצתי הקטנה לא באמת עובדת.
הבדלנות יוצרת מחסומים וגדרות, וביום סגריר נחשפת במערומיה במועקה וכאב. צריך לצמוח שוב. מתוך העצב והשכול צריך לשוב ולזרוע, לחזק ולפרוח ולהתחבר מחדש אל מציאות החיים.
גילינו במערכה דור חדש של צעירים שאוהבים את המקום הזה ולא מוכנים להיות במקום אחר. הם הוכיחו שהמולדת היא מקור העוצמה, וכי בלי שייכות אנחנו תלושים וחסרי ערך. רבים הרהרו במחשבה שאפשר ללכת למקום אחר, אבל גילו שאין באמת לאן ללכת. המולדת זקוקה לשימור אם לא רוצים להיות זרים במקום אחר.
גילינו במערכה דור חדש של צעירים שאוהבים את המקום הזה ולא מוכנים להיות במקום אחר. הם הוכיחו שהמולדת היא מקור העוצמה, וכי בלי שייכות אנחנו תלושים וחסרי ערך
לפני מאה שנים הגיעו חולמים מחוסרי כל והקימו כאן חברה חדשה שהפכה שממה לעמק פורח. המדינה שקמה על ידי הוזים וחולמים זקוקה לנחישות כדי להבטיח את ריבונותה. יצר הקיום חזק מאווירת הנכאים והוא יוביל אותנו חזרה למשעול שממנו תצמח שותפות אזרחית חדשה. אחרי מכה קשה צומחת יצירתיות חדשה – סוג של ציונות שאחרי הציונות.
לא יועילו הוויכוחים של עולם האתמול שבין ימין ושמאל, ישראל הראשונה והאחרת. הטוב המשותף ממתין בשער לעתיד שיש עדיין. כל הפרדיגמות שבנינו זקוקות למטמורפוזה, לחשיבה מטלטלת. האזרחים הם השלטון. ראוי להצמיח את הטובים ביותר שיובילו את הספינה וישחררו מעלינו את המפלגים והמשסים, הבינוניים וחדלי האישים. אנו זקוקים לטובים ביותר – זה קריטי להישרדות.
ראוי שנשים את מבטחנו באלה הרואים ערך בעבודה למענינו ומקדישים את חייהם לבנות כאן מדינה על יסודות בריאים של צדק ומוסר. חברה שרואה בשירות בצבא, חינוך והוראה וברפואה את המקצועות החשובים המעצבים את עתידה. מדינה שנוגעת בבעיות העיקריות המציקות לאזרחים, שמייעלת את המשאבים לצרכים האמיתיים שבונים חברה ומגבשים עם.
אנו זקוקים למנהיגות שמחזירה את האמון בשליחי הציבור, שמשתמשת בכספנו ביעילות וביראת כבוד, שרואה את ישראל כולה ולא רק נתחים מתוכה. שמעריכה באמת יצירה ועבודה ומעלה על נס את התרומה וההגשמה.
האזרחים הם השלטון. ראוי להצמיח את הטובים ביותר שיובילו את הספינה וישחררו מעלינו את המפלגים והמשסים, הבינוניים וחדלי האישים. אנו זקוקים לטובים ביותר – זה קריטי להישרדות
אנו זקוקים למנהיגים שממוקדים בכל מאודם בעשיית טוב, במתן פתרונות למצוקות האזרחים וביצירת התנאים לנביטתה של ישראל חדשה. אולי מעזה ייצא מתוק.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם