יום שבת, שבעה באוקטובר
בשבת בבוקר דבורה התעוררה ושמעה את השכן מהבית הסמוך צועק שיש מלחמה. היא חשבה שהוא מתכוון למלחמת יום כיפור, שעולים לו זיכרונות. יום קודם הרי ציינו חמישים שנה לאותה מלחמה.
הדלקנו את הטלוויזיה והתחלנו להבין שמשהו נורא קורה בדרום. ישבנו כל היום מול הטלוויזיה בדאגה עצומה. יום למחרת יצאה המלצה של הצבא לתושבי הצפון להתפנות. ענבל, הבת שלי, התקשרה אלינו ואמרה שבעלה בדיוק נמצא בחיפה והציעה שיבוא לאסוף אותנו אליהם, לגבעת עדה. אף אחד עוד לא הבין את סדר הגודל של הדברים.
אמרנו לה שנחשוב על זה ושעה אחר כך התקשרנו ואמרנו לה, טוב. שיבוא. ראינו שעוד אנשים מהקיבוץ מתחילים לעזוב. זה היה רגע מאוד קשה בשבילי. בבת אחת נזרקתי לגיל חמש.
מה קרה כשהיית בן חמש?
נולדתי ב-1943 בקיבוץ אילון, שהוקם סמוך לגבול עם לבנון ב-1938 במסגרת ישובי חומה ומגדל. בתעודת הלידה שלי כתבו "פלשתינה". כשמלאו לי חמש, פרצה מלחמת העצמאות.
היה מתח מול האוכלוסייה הערבית בלבנון, ובישוב היהודי הניחו שקיים סיכוי שיקרה משהו גם אצלנו. כתוצאה מכך, החליטו ב"שומר הצעיר" להעביר את הילדים למקום בטוח. התקבלה החלטה להעביר אותנו לחיפה. הקיבוץ היה אז בחיתוליו.
בערב שלפני הפינוי ההורים באו להשכיב אותנו לישון בבית הילדים כמו בכל ערב, אבל המיטות כבר לא היו שם כי העבירו אותן במשאיות אל המקום החדש. בלילה הגיעה לקיבוץ שיירה של ההגנה. ההורים באו להיפרד וכל הילדים הוכנסו אל משוריינים יחד עם צוות המטפלות.
אי אפשר היה לנסוע דרומה מנהריה, כי בעכו היה מחסום. אז לקחו אותנו דרך הים באוניית המעפילים "חנה סנש" שסיימה את תפקידה בהעפלה. אני זוכר שאנשי ההגנה הובילו אותנו בסירות אל האונייה. אני זוכר את העלייה לאונייה ואיך הורידו אותנו אל בטן האונייה. התינוקות באו עם האימהות ואיתנו היו המטפלות.
לקחו אותנו דרך הים באוניית המעפילים "חנה סנש" שסיימה את תפקידה בהעפלה. אני זוכר שאנשי ההגנה הובילו אותנו בסירות אל האונייה. אני זוכר את העלייה לאונייה ואיך הורידו אותנו אל בטן האונייה
אני לא זוכר מה הסבירו לנו, אבל אני מתאר לעצמי שאמרו דברים בהתאם לגיל. היו ילדים בני שמונה שהבינו יותר ואנחנו היינו קטנים מדי בשביל להבין.
הגענו לנמל חיפה ומשם לקחו אותנו לבית ניוטון (בית הכט היום). זה בית שהיה שייך לגברת פרנסיס ניוטון שהייתה מיסיונרית אנגלייה, פעילה פרו-ערבית נגד המנדט ונגד הציונות. בסופו של דבר, היא גורשה מארץ ישראל על ידי שלטונות המנדט. הבית נקנה על ידי משפחת רוטשילד שהכשירה אותו לשימוש של הסוכנות.
היינו שם חצי שנה עם עוד ילדים מקיבוצים בגליל המערבי וכביש הצפון. היה הווי והיו קבלות שבת וימי הולדת והקימו שם מטבח משוכלל ובאו מחנכים ואנשים שטיפלו בנו. מי שנשאר בקיבוץ נשאר כדי לעבוד במשק, במפעל ובחקלאות כך שהעברת הילדים לחיפה הקלה על הנשארים לעמוד בכל המשימות.
בשלב מסוים אפשרו להורים לבוא לבקר לפי תור, עם משאית שהייתה מובילה אלינו מצרכים. באותה תקופה התקשורת התנהלה במורס מהכרמל ובחזרה. בקיבוץ הייתה עמדת שמירה והיו שתי חברות שעברו קורס של איתות מורס באמצעות פנס וככה היו מתאמים דברים ועומדים בקשר.
באותה תקופה התקשורת התנהלה במורס מהכרמל ובחזרה. בקיבוץ הייתה עמדת שמירה והיו שתי חברות שעברו קורס של איתות מורס באמצעות פנס וככה היו מתאמים דברים ועומדים בקשר
כשחזרנו לקיבוץ אחרי חצי שנה כבר נרגעו העניינים ונפתחו הדרכים מחיפה לראש הנקרה.
האם במהלך השנים הייתה מחשבה על פינוי נוסף?
היו תקופות שבהן הגבול היה חם, אבל לא זכור לי מצב שבו חשבנו שמסוכן להישאר. קיבוץ אילון נמצא בשכנות לחניתה, אדמית וערב אל עראמשה, כפר בדואי שהיה ביחסי שכנות טובים איתנו כל השנים. סלאח, שעבד איתי במפעל, ובנו עדנאן היו ממש דמויות מפתח בקיבוץ.
עם השנים נכנסה פוליטיקה והתמימות הושחתה. בשנים האחרונות יש דיבור על פינוי בזמן מתיחות ביטחונית כדי שאפשר יהיה להתמקד בלחימה מבלי להצטרך לדאוג לאזרחים. כל השנים אמרתי שאני מאילון לא אתפנה יותר, והנה אני מפונה.
בשנים האחרונות יש דיבור על פינוי בזמן מתיחות ביטחונית כדי שאפשר יהיה להתמקד בלחימה מבלי להצטרך לדאוג לאזרחים. כל השנים אמרתי שאני מאילון לא אתפנה יותר, והנה אני מפונה
אז ההיסטוריה חוזרת?
אני עוד לא יודע איך לאכול את המצב הזה. אנחנו מפונים מהיום השני ללחימה. ביום ראשון, יום אחרי שבת הנורא, נשלחה המלצה של המועצה האזורית מטה אשר להתפנות.
בהתחלה היו כמה זוגות שנשארו, אבל ככל שהמצב הלך והתדרדר ההמלצה הפכה להנחיה: פינוי יישובים שנמצאים ארבעה קילומטרים מהגבול, בחסות המדינה. עכשיו הקיבוץ ריק מתושביו, מלבד כיתת הכוננות וחיילים. ההרגשה נורא קשה: לעזוב את הבית בלי לדעת מתי נחזור.
מה לקחתם במזוודה?
לקחנו דברים בסיסיים לשהות של כמה ימים. תרופות, קצת בגדים, מטענים, כמה ספרים וכמה תשבצים. לקחנו גם את הגרנולה והטונה שאני אוהב ואת בלוק הציור והצבעים של דבורה, שמאז הקורונה מציירת המון.
נסענו לגבעת עדה לענבל, שם היינו שלושה שבועות. תוך כדי תנועה התחילו פתרונות קצת יותר קבועים. קיבוץ בית אלפא קלט קבוצה גדולה של חברים מאילון, אז עברנו מגבעת עדה לבית אלפא. יש תחושה כאילו הקיבוץ עבר לשם, בתפאורה אחרת. לא ידוע כמה זמן זה ייקח ואנחנו שוקלים את התנאים, כי החדרון קטן ולפעמים צריך עזרה.
בבית אלפא יש לנו תחושה של ביטחון, אנחנו מוקפים אנשים ויש חדר אוכל כמו פעם ומשהו במראה של הקיבוץ הישן נותן קצת רוגע, אבל הלב שלי באילון.
כל חיי חייתי שם. מילאתי הרבה תפקידים קיבוציים, הייתי מזכיר הקיבוץ ארבע פעמים. דבורה ואני גם היינו הארכיונאים של הקיבוץ, דבורה הקימה מוזאון קטן ואני מיינתי כמויות של מידע, סרקתי מסמכים וכתבות ותיעוד ידני של שיחות קיבוץ.
בלב אני באילון. חושב מה השארתי סגור ומה שכחתי פתוח.
איך נראה היומיום?
אנחנו קמים מאוחר יחסית, יושבים ושותים קפה בחוץ. לפעמים יש איזו פעילות ואז אוכלים צהריים והולכים לנוח. מדי פעם מארגנים משהו גם בערב, אבל אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק.
אנחנו קמים מאוחר יחסית, יושבים ושותים קפה בחוץ. לפעמים יש איזו פעילות ואז אוכלים צהריים והולכים לנוח. מדי פעם מארגנים משהו גם בערב, אבל אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק
עכשיו התממש תסריט שאפילו בחרדות הכי איומות שלי לא תיארתי. לעזוב את המקום שלי. לעכל שעכשיו הקיבוץ הוא שטח צבאי ריק מחברים ומלא חיילים שנמצאים אצלנו ושומרים על הגבול.
עכשיו התממש תסריט שאפילו בחרדות הכי איומות שלי לא תיארתי. לעזוב את המקום שלי. לעכל שעכשיו הקיבוץ הוא שטח צבאי ריק מחברים ומלא חיילים שנמצאים אצלנו ושומרים על הגבול
אני חייב לומר שגורמי הרווחה היו נהדרים. אנשים באים לעזור ואנחנו נתקלים בלבבות פתוחים וידיים מושטות. היינו בקשר עם הרווחה במועצה האזורית והרווחה בבית אלפא. הרבה זרי פרחים נצטרך לחלק פה בסוף המלחמה.
מה משמח אותך בימים האלה?
שום דבר. בית אלפא קרובה יחסית לשני הבנים שלי ויש פריחה משפחתית והנכדים באים לבקר ועדיין, התחושה היא שהכול נשמט. גם הזיכרון כבר לא מה שהיה.
למה אתה מתגעגע?
נורא קשה לי לבטא את זה. כשיצאנו מהקיבוץ, חשבנו שנלך לכמה ימים והנה אנחנו מוצאים את עצמנו עם הוראת קבע. אני מרגיש לחץ של אי-ודאות שלא הכרתי כמוהו. סגרנו את הדלת, השארנו את המפתח מתחת לעציץ, ונגמרה ההיסטוריה שלנו.
העתיד
ככל שזה התפתח ואני מבין את המצב, אני מבין שההנחה שנחזור בקרוב קטנה והולכת. העתיד לוט בערפל.
באילון יש לנו שלושה קברים: קברו של אח שלי, שנהרג במלחמת יום כיפור; קברה של הילדה שלי (אחותו התאומה של נעם בני הצעיר) שחלתה בסרטן ונפטרה בגיל שנה וחודשיים, רגע לפני שנסענו איתה להשתלת מח עצם בארה"ב; וקברה של הבת הבכורה שלנו, ששמה קץ לחייה כשהייתה בת 30.
זהו עוד רובד שצף ועולה וקושר אותנו למקום. העבר קושר אותנו גם אל העתיד. בשבילי מדובר בשוק גדול. לסגור את דלת הבית, להניח שזה ליומיים שלושה ולגלות שאף אחד לא חוזר לשום מקום. זה עולה לי בבריאות, אני אומר לך בכנות גמורה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם