זוהר ליבנה מזרחי (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
זוהר ליבנה מזרחי
עקורים

"אח שלי פתאום שאל, את חושבת שתחזרו לרעים? עד אותו רגע, מעולם לא היה לי סימן שאלה בנוגע לחיים שלנו בקיבוץ. השתרר שקט. אמרתי, אני לא יודעת"

זוהר ליבנה מזרחי, בת 50, מקיבוץ רעים. עובדת סוציאלית. נשואה לעינב, חקלאי. אמא לשלושה (23, 19 ו-15). פונתה למלון באילת ● זה המונולוג שלה

יום שבת, שבעה באוקטובר

בבוקר יום שבת, עינב בעלי התעורר לקול ירי. בהתחלה הוא חשב שאולי יש מטווח בבסיס צה"ל הסמוך ולא העיר אותי. לא ברור איך לא התעוררתי בעצמי, אבל אז התחילו אזעקות "צבע אדום". קמנו ורצנו לממ"ד.

שמענו המון פיצוצים ויריות ועינב אמר לי שהוא שומע קלצ'ניקוב – ולצה"ל, כידוע, אין קלצ'ניקוב. אני לא יודעת להסביר אם מדובר בהדחקה או שלא הבנו את גודל האירוע, אבל אצלנו בבית, בתוך הממ"ד, לא הייתה אימה ולא פחד מוות. היינו בהרכב משפחתי מלא וכל התריסים החשמליים היו סגורים.

אני לא יודעת להסביר אם מדובר בהדחקה או שלא הבנו את גודל האירוע, אבל אצלנו בבית, בתוך הממ"ד, לא הייתה אימה ולא פחד מוות. היינו בהרכב משפחתי מלא וכל התריסים החשמליים היו סגורים

לשחר, בתי הבכורה (בת 23), יש חדר בשכונת הצעירים. במשך שלוש שנים הוא היה רשום על שמה והיא ישנה בו אולי פעמיים. קראנו לו "הצימר" והוא שימש בעיקר אורחים שהיו מגיעים אלינו בסופי שבוע. היא העדיפה לגור איתנו. כשצוף (בן 19) סיים כיתה י"ב, החדר עבר על שמו – אבל גם הוא נשאר בבית.

למעשה, העובדה שהילדים שלי לא עזבו את הבית הצילה אותנו ככל הנראה מאירוע אחר לחלוטין, כי שכונת הצעירים היא השכונה שחטפה את הפגיעות הקשות ביותר.

לאט-לאט הבנו מה קורה, דרך ההתכתבויות בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ ובאפליקציית "מקומי" של הקיבוצים. הבנו שהמצב מחייב את נעילת הממ"ד מבפנים, אבל אי אפשר היה לנעול אותו, אז עינב החליט לעמוד ליד הדלת עם הנשק האישי שלו וכדור בקנה. וכך, בכל פעם שהיה "צבע אדום" סגרנו את הדלת, ועינב נשאר לשמור.

חיילי צה"ל בקיבוץ רעים בשבעה באוקטובר, כפי שזה נראה מבית משפחת מזרחי (צילום: עינב מזרחי, זוהר ליבנה מזרחי, מונטז')
חיילי צה"ל בקיבוץ רעים בשבעה באוקטובר, כפי שזה נראה מבית משפחת מזרחי (צילום: עינב מזרחי, זוהר ליבנה מזרחי, מונטז')

בשלב מסוים התחילו בעיות קליטה, מה שהקשה על הקשר עם בני המשפחה בקיבוץ. בהמשך שמנו לב שבמסדרון יש קליטה טובה יותר, אז מדי פעם נתתי לעינב את הטלפון וביקשתי שיטעין את ההודעות במסדרון ואז עניתי להודעות בממ"ד ואז ביקשתי שייצא שוב כדי שהן יישלחו.

הצלחנו לשמור על קור רוח למרות שכבר ידענו שחדרו מחבלים לקיבוץ. ידענו, אבל זה לא חלחל. היינו בסוג של נתק רגשי ואפילו עשינו צחוקים פה ושם, עד שעינב ראה דרך חלון השירותים את השכן יוצא לגג הבית שלו עם קסדה ורובה ויורה במחבלים.

הצלחנו לשמור על קור רוח למרות שכבר ידענו שחדרו מחבלים לקיבוץ. היינו בסוג של נתק רגשי ואפילו עשינו צחוקים פה ושם, עד שעינב ראה דרך חלון השירותים את השכן יוצא לגג הבית שלו עם קסדה ורובה ויורה במחבלים.

סביב השעה שתיים בלילה, שמענו קרב יריות בשכונה הסמוכה. בדיעבד הבנתי שנכנסו לבתים. שקרו דברים איומים. התכתבתי עם אשתו של השכן. היא כתבה לי שהם לא מצליחים להשיג את הבן שלהם. אחרי כמה שעות הודיעו שהוא נרצח (עמית גבאי ז"ל, בן 18). חמישה תושבי רעים נרצחו במתקפת חמאס ואחד מצעירי הקיבוץ, ליאם אור, בן 18,  נחטף.

הפינוי

ביום ראשון בבוקר הפעיל צוות החירום היישובי שלנו (צח"י) "מניפת תקשורת" – נוהל קבוע במצבי חירום. לכל שכונה יש "נאמן שכונה" שיוצר קשר עם כל השכנים לוודא שהכול תקין ולהעביר הודעות. שאלו מי רוצה להתפנות לאילת, ומי צריך הסעה.

למעשה, זו הפעם הראשונה שבה החלטנו להתפנות עם כל חברי הקיבוץ. כבר חווינו פינויים בעבר ואפילו היו מקרים שבהם היה פינוי לאילת, אבל אף פעם לא התפנינו עם כולם, למרות שעד 2014 גרנו בבית בלי ממ"ד.

אי ירוק שהועלה באש, בכניסה לקיבוץ רעים (צילום: זוהר ליבנה מזרחי)
אי ירוק שהועלה באש, בכניסה לקיבוץ רעים (צילום: זוהר ליבנה מזרחי)

פעם אחת, בזמן מבצע "עופרת יצוקה" ב-2008, התפנינו להורים שלי בחדרה למשך חודש. הייתי אז בחופשת לידה עם עדי ונסעתי לשם עם הילדים. במבצע "עמוד ענן" (2012) כבר מילאתי תפקיד במחלקת הרווחה של המועצה, אז פינינו את הילדים ואת חמותי להוריי ועינב ואני היינו על הקו. ואז הגיע מבצע "צוק איתן" ב-2014 והילדים לא רצו להתפנות. כבר היה ממ"ד והם העדיפו להישאר.

הפעם, כששאלו מי רוצה להתפנות, הבנו שמדובר בסרט אחר ואנחנו צריכים להישאר צמודים לקהילה שלנו. לראשונה, עינב אפילו לא התווכח. היה לו ברור שגם הוא מתפנה.

הפעם, כששאלו מי רוצה להתפנות, הבנו שמדובר בסרט אחר ואנחנו צריכים להישאר צמודים לקהילה שלנו. לראשונה, עינב אפילו לא התווכח. היה לו ברור שגם הוא מתפנה

הייתה לנו דילמה סביב הכלבה שלנו, כי ברור היה שאנחנו לא מתפנים בלעדיה. יצרנו קשר עם חבר מאילת והוא מייד אמר שהוא ייקח אותה. האומנה החזיקה מעמד שלושה ימים, עד שאפשרו להכניס גם את הכלבים למלון.

מה לקחת איתך במזוודה?

אמרתי לכולם, תארזו בגדים לשבוע וקחו מה שהכי חשוב לכם. מה שלא תרצו שיישרף או ייהרס.

הדבר הראשון שלקחתי הוא הספר שאבא שלי כתב, עם ההקדשה ממנו. אבא שלי (זאב ליבנה ז"ל) הקים את פיקוד העורף אחרי מלחמת המפרץ והיה אלוף פיקוד העורף הראשון בצה"ל. הוא כתב ספר על סיפור חייו, שיצא לפני שנפטר (באוגוסט 2013) וספר נוסף על פיקוד העורף שיצא לאחר מותו.

האלוף זאב ליבנה ב-1996, אז המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (צילום: יעקב סער/לע"מ)
האלוף זאב ליבנה ב-1996, אז המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (צילום: יעקב סער/לע"מ)

לקחתי את התכשיטים שאני אוהבת, את ההארד דיסק החיצוני עם התמונות של המשפחה ואת הדרכונים, שיהיו איתנו.

לפני שיצאנו אמרתי לעינב שצריך לבדוק אם האוטו לא חטף ירי. הוא רץ לחנייה ולא ראה נזק. רק אז יצאנו מהבית. היינו המומים מכמות החיילים שהסתובבו בקיבוץ. חיילים שכבו במארב בכל מיני פינות, מאחורי קירות, על שביל הכניסה לבית שלנו. הראינו להם איפה אנחנו משאירים את המפתח ואמרנו להם שיש מלא אוכל ושירגישו בבית.

חיילים שכבו במארב בכל מיני פינות, מאחורי קירות, על שביל הכניסה לבית שלנו. הראינו להם איפה אנחנו משאירים את המפתח ואמרנו להם שיש מלא אוכל ושירגישו בבית

התחלנו לנסוע לכיוון השער. לאורך הגדר עמדו חיילים עם נשק שלוף ודרוך. רק אז התחלנו להבין מה קרה.

יצאנו מהקיבוץ, עלינו על הכביש הראשי של המועצה, ואז נתגלתה לפנינו זירת מלחמה. מלא גופות, כלי רכב מרוססים בצידי הדרך, מראה אפוקליפטי מטורף. ביקשתי משחר לחבק את עדי (בת 15) ולא להסתכל החוצה. צוף שלי (בן 19) – שהוא על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה ומחובר אליי לרחם – ישב מאחוריי, והניח יד על הכתף שלי כי בכיתי נורא.

כשעברנו ליד בסיס צאלים ראינו אלפי מכוניות של מילואימניקים. מצד אחד התרגשנו מההתגייסות, ומצד שני עברה בכולנו אותה מחשבה, שכנראה לא כולם יחזרו למכוניות שלהם. לא כולם יחזרו.

מבט אווירי על חיילים שבוחנים מאות רכבים שרופים ממתקפת ה-7.10 שהובאו למגרש בנתיבות. 1 בנובמבר 2023 (צילום: Jack GUEZ / AFP)
מבט אווירי על חיילים שבוחנים מאות רכבים שרופים ממתקפת ה-7.10 שהובאו למגרש בנתיבות. 1 בנובמבר 2023 (צילום: Jack GUEZ / AFP)

בשלב מסוים אח שלי התקשר לדבר איתי ופתאום הוא שאל, את חושבת שתחזרו לרעים? עד אותו רגע, מעולם לא היה לי סימן שאלה בנוגע לחיים שלנו בקיבוץ. השתרר שקט. אמרתי, אני לא יודעת.

שבעה וחצי שבועות במלון

כשהגענו למלון באילת כבר חיכו לנו אנשי ונשות טיפול שהבינו את גודל האירוע, אספו את עצמם והגיעו ביוזמתם. צוות מטעם הקיבוץ, שאני חלק ממנו, תיכלל את המענה הרגשי.

לקחנו בחשבון אם מדובר במשפחה או במישהו שהגיע לבד וכמובן אם יש פוסט-טראומה קודמת מאובחנת. הקמנו מעין "חדר מיון נפשי" בזכות אנשים מדהימים. אנשים עם כנפיים שבאו וחבשו לנו את הפצעים הנפשיים ונתנו לנו את המשחה האנטיביוטית הראשונה.

הקמנו מעין "חדר מיון נפשי" בזכות אנשים מדהימים. אנשים עם כנפיים שבאו וחבשו לנו את הפצעים הנפשיים ונתנו לנו את המשחה האנטיביוטית הראשונה

בשבועיים הראשונים הסתובבנו פה כמו מזוזות: בכל פגישה החלפנו נשיקות, התחבקנו ובכינו. יש בקיבוץ אנשים שאני לא יודעת אם אי פעם החלפתי איתם מילה מעבר לשלום ומה שלומך ואני מרגישה שהחיבור לקהילה מאוד עוזר. אני לא יכולה לדמיין איך הייתי מרגישה לולא השהות יחד, התמיכה ההדדית והחוסן המשותף שלנו.

איך נראה היומיום?

נכנסתי לניהול האדמיניסטרטיבי של הטיפולים בחברי הקיבוץ. כולם צריכים טיפול, אבל לא כולם פנויים לזה עכשיו.

זוהר ליבנה מזרחי בחדר הכביסה של המלון באילת (צילום: דפנה טלמון)
זוהר ליבנה מזרחי בחדר הכביסה של המלון באילת (צילום: דפנה טלמון)

שחר עובדת שלוש שעות ביום במתחם הגנים לגיל הרך שהקמנו במלון. לצוף יש תכנית לימודי המשך שמתקיימת עכשיו בזום, מה שקצת ממלא לו את היום.

עדי לא ממש מצליחה להשתלב בתוך מסגרת אבל היא התחילה לקרוא ספרים וזה משמח אותי. היא צמודה אליי ויש לנו הרבה זמן יחד.

הקושי הגדול הוא המֶשך. זה לא נגמר. אין שום אופק לחזרה הביתה וצריך לבנות כל מיני פתרונות. אי אפשר להמשיך בפורמט של חדר מיון וצריך לבנות מענה מתמשך וכדי להצליח בזה, צריך לגייס גם מענה מהמדינה.

הקושי הגדול הוא המֶשך. זה לא נגמר. אין שום אופק לחזרה הביתה וצריך לבנות כל מיני פתרונות. אי אפשר להמשיך בפורמט של חדר מיון וצריך לבנות מענה מתמשך וכדי להצליח בזה, צריך לגייס גם מענה מהמדינה

נמצאת פה עובדת סוציאלית מקסימה מטעם משרד הרווחה שעוזרת לנו לקבל עוד שעות טיפול עבור מי שצריך. אם מישהו צריך מענה מיידי – פונים אליה. אנחנו יודעות שלא עלינו להחזיק את הטיפול הנפשי בחברי הקיבוץ גם מבחינת השמירה על הנפש שלנו וגם כדי לשמור על הפרדה בין יחסי חברים לקהילה לבין יחסי מטפל-מטופל.

ברמה האישית, קשה לי מאוד עם חוסר המעש וחוסר הוודאות. אני קונטרול פריק. אני צריכה להיות עסוקה ואני צריכה לדעת מה קורה קדימה – שני דברים שאין לי כרגע ואין לי מושג מתי יהיו.

משפחות שפונו מעוטף עזה במלון באילת, אוקטובר 2023. למצולמים אין קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Aris MESSINIS / AFP)
משפחות שפונו מעוטף עזה במלון באילת, אוקטובר 2023. למצולמים אין קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Aris MESSINIS / AFP)

אני גם בסימן שאלה לגבי המענה הנכון לילדים שלי. הם בסדר, הם שמורים. אני חושבת שהעובדה שאצלנו בבית לא הייתה חוויית אימה בזמן השהייה בממ"ד למרות כל מה שהתחולל לידנו, שמרה עליהם במידה מסוימת.

אבל בכל זאת הם חשופים לסיפורים וחשופים לאנשים שאיבדו בני משפחה וחברים והם מתמודדים עם הידיעה שיש ילדים מהשכבה שכבר לא יחזרו.

העתיד

העתיד הוא כרגע תעלומה. יחד עם זאת, כבר ברור לי שנחזור לקיבוץ. עינב חזר אחרי שבוע לעבוד בחקלאות. יש לנו ענף חקלאות משותף עם קיבוץ רביבים וקיבוץ חולית. אנחנו מגדלים תפוחי אדמה, חמניות, חיטה, תירס ובוטנים.

כששאלו מי מוכן לחזור לעבודה בענפים בקיבוץ הוא שאל אותי, מה את אומרת? אמרתי לו, ברור שלא בריא לך להישאר פה. עינב הוא אדמה והוא האדמה שלי. אמרתי לו, קח בחשבון שאין לי יכולת להכיל עוד כאב אז אתה חייב לשמור על עצמך. להיזהר. הוא איבד המון חברים והעשייה והעבודה שומרות עליו.

כששאלו מי מוכן לחזור לעבודה בענפים בקיבוץ הוא שאל אותי, מה את אומרת? אמרתי לו, ברור שלא בריא לך להישאר פה. אמרתי לו, קח בחשבון שאין לי יכולת להכיל עוד כאב אז אתה חייב לשמור על עצמך

במהלך דצמבר הקיבוץ אמור לעבור לשני בניינים ברחוב הרצל בתל אביב. הייתה לנו אפשרות להישאר במלון (זה מה שהמדינה הציעה) אבל החלטנו לחפש מתחם שיוכל לאכלס את כולנו, יתאים למקסימום אנשים ויאפשר חזרה להתנהלות של תאים משפחתיים גרעיניים.

מפונות מעוטף עזה במלון באילת. למצולמים אין קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Aris MESSINIS / AFP)
מפונות מעוטף עזה במלון באילת. למצולמים אין קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Aris MESSINIS / AFP)

מה כוללת ההיערכות למעבר?
אנחנו נמצאים בקשר עם המחלקות השונות בעיריית תל אביב ומחכים להודעה שהדירות מוכנות. נשאר לנו רק לארוז את מעט החפצים שלקחנו. המערך הטיפולי ילך איתנו.

בימים הקרובים יתקיים מפגש משותף להורים ולילדי התיכון כדי לבחון אפשרות להשתלב בבתי הספר בעיר. כבר עשינו מיפוי בסיסי ובפגישה יחשפו בפנינו את האפשרויות.

אני לא שמחה במעבר הזה. אני בעיקר רוצה קצת יותר פרטיות ועצמאות ופינה שקטה. אני לא רואה בזה הזדמנות, אלא אילוץ. שלב ביניים שנצטרך להפיק ממנו את המקסימום.

למה את הכי מתגעגעת?

לבישולים, אפילו הפשוטים ביותר. להכין את הביצה עם החמאה, לתבל את הסלט כמו שאני אוהבת. זה ממש חסר לי.

לפני כמה שבועות נסענו לאמא שלי לסוף שבוע והילדים ביקשו שאכין להם את המאכלים של הבית. הבנות רצו את הפסטה עם הרוטב האדום וצוף רצה רוטב פסטו.

ויש כמובן את הגעגוע הביתה. הרצון לעזוב הכול ולנסוע לרעים. לפני כמה ימים עינב אמר לי, אמנם אני בבית אבל בלעדיכם – זה לא בית. ואני מזכירה לך שהוא נולד וגדל ברעים

ויש כמובן את הגעגוע הביתה. הרצון לעזוב הכול ולנסוע לרעים. לפני כמה ימים עינב אמר לי, אמנם אני בבית אבל בלעדיכם – זה לא בית. ואני מזכירה לך שהוא נולד וגדל ברעים.

זוהר ליבנה מזרחי (צילום: דפנה טלמון)
זוהר ליבנה מזרחי (צילום: דפנה טלמון)

ואיך את מרגישה עכשיו?
בימים האחרונים אני לא בטוב. בסוף השבוע הקודם נסענו למרכז לחגוג לי יום הולדת. בדרך עברנו באזכרה של בני משפחת בירה מקיבוץ בארי. אבא, אמא, שתי בנות והאח של האבא – נרצחו. נשאר רק הבן יהב, הבכור. עינב מכיר את אורון (האבא) מילדות והילדים שלהם בדיוק בגיל של הילדים שלנו.

בדרך עברנו באזכרה של בני משפחת בירה מקיבוץ בארי. אבא, אמא, שתי בנות והאח של האבא – נרצחו. נשאר רק הבן יהב, הבכור. עינב מכיר את אורון (האבא) מילדות והילדים שלהם בדיוק בגיל של הילדים שלנו

ואני רואה את יהב עומד ומספיד את המשפחה שלו וזה עשה לי רע מאוד. אחר כך פגשנו חברים ומשפחה וחזרתי באפיסת כוחות מוחלטת ומאז אני מתקשה להרים את הראש.

יש עוד משהו שחשוב לך לומר?
כן. מבחינתי הממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה. אין לה לגיטימיות. אנחנו, תושבי העוטף, חווינו נטישה.

מצד שני, אני חייבת לומר גם את זה: מאז שהגענו לאילת אנחנו מקבלים הרבה מאוד עזרה ממשרד הרווחה ומקופת חולים "כללית", אנשי החינוך שלנו נמצאים בקשר עם משרד החינוך, משרד הדתות אישר לנו קבורה בארון ולא כפה עלינו טקס שלא התאים לנו.

אבל האור העיקרי בחשכה הזאת – הוא העם. האנשים. אנחנו חווים חיבוק מטורף בכל מקום. ממש בלי מילים.

עוד 1,879 מילים
סגירה