לפני שלוש שנים עליתי לארץ מארגנטינה. תמיד זה היה החלום שלי. גדלתי בקהילה היהודית, למדתי בתיכון יהודי ואני בוגר של תנועת הנוער "השומר הצעיר". יש לי משפחה בעין השלושה. סבתא שלי, דודים ובני דודים. כולם עלו לארץ לפני כעשרים שנה וכילד, הייתי מגיע עם ההורים שלי לבקר.
בעצם, עין השלושה הוא קצת שכונת הילדות שלי. קהילה קטנה של 220 תושבים שחיים יחד באווירה משפחתית וקהילתית. כמעט כל האוכלוסייה בקיבוץ היא דרום אמריקאית והקיבוץ עצמו הוקם על ידי חלוצים שהגיעו מאורוגוואי וארגנטינה.
בעצם, עין השלושה הוא קצת שכונת הילדות שלי. קהילה קטנה של 220 תושבים שחיים יחד באווירה משפחתית וקהילתית. כמעט כל האוכלוסייה בקיבוץ היא דרום אמריקאית
כשהגעתי לארץ, התנדבתי בצבא לכמה חודשים וכשסיימתי את השירות עשיתי שנת מכינה בתוכנית לעולים חדשים כדי לחזק את העברית שלי. לפני שנה התקבלתי לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון, והייתי אמור להתחיל עכשיו שנה ב' בפוליטיקה ממשל וכלכלה, אבל פתיחת שנת הלימודים נדחתה וזה חבל לי, כי מאוד חיכיתי לה.
שכרתי דירה בבאר שבע אבל כמעט בכל סוף שבוע, אני מגיע לבית שלי בקיבוץ.
יום שבת, שבעה באוקטובר
לקראת החגים, ההורים שלי הגיעו לביקור מארגנטינה. תכננתי להיות בקיבוץ שבועיים ולחזור לבאר שבע ביום ראשון. נתנו להם בית בקיבוץ לתקופת החופשה וביום שישי, ערב שמחת תורה, עשינו ארוחה משותפת וכבר נשארתי לישון איתם.
בשש וחצי בבוקר התעוררנו אל אזעקות. זאת הייתה הפעם הראשונה שההורים שלי חוו "צבע אדום". הסברתי להם בספרדית שאנחנו צריכים להיות בממ"ד, החדר שבו ישנה אחותי. הסברתי שיש לנו 15 שניות להיכנס לממ"ד, לנעול את הדלת ואת החלון, ולחכות עשר דקות אחרי ששומעים את היירוט של כיפת ברזל ורק אז לצאת.
יש לנו קבוצת ווטסאפ סגורה של הקיבוץ ואנשים התחילו לעדכן אחד את השני במצב. פתחתי טלוויזיה כדי לשמוע אם יש חדשות והתחלתי לקלוט שקורה משהו לא שגרתי. שיש חדירת מחבלים לשטחי העוטף. בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ התקבלה התראה על חדירה לקיבוץ והנחייה לנעול את עצמנו בממ"ד. שמחתי שלפחות נהיה כל המשפחה יחד.
יש לנו קבוצת ווטסאפ סגורה של הקיבוץ ואנשים התחילו לעדכן אחד את השני במצב. פתחתי טלוויזיה כדי לשמוע אם יש חדשות והתחלתי לקלוט שקורה משהו לא שגרתי
אחרי כמה זמן, התחלנו לשמוע יריות וצעקות ולהריח ריח שרוף… מדי פעם יש לי לקונות בראש. אני שוכח. כנראה חלק מהטראומה. בשלב מסוים אמא שלי יצאה מהממ"ד כדי לשתות מים. פתאום, דרך חלון המטבח, היא ראתה שני אנשים עומדים בחוץ ומדברים ערבית כשעליהם רובה קלצ'ניקוב ואר-פי-ג'י. היא חזרה מייד לממ"ד ואמרה שאנחנו חייבים להקפיד על שקט, לכבות הכול ולנעול את עצמנו.
במזל, הייתה נעילה פנימית לממ"ד אז נעלנו את הדלת ונעלנו את חלון הברזל וניסינו להתקשר ולשלוח הודעות לכל מי שאנחנו מכירים. שלחנו הודעות גם למשטרה וגם לצבא, אבל בקושי הייתה קליטה כי מתברר שהצליחו לפגוע בה.
אני לא יודע כמה זמן עבר מרגע שאמא נכנסה לממ"ד ואמרה שיש בחוץ אנשים דוברי ערבית עם נשק, ועד ששמענו את חלון המטבח מתנפץ וכל הזכוכיות מתפזרות. הצעקות ששמענו קודם מחוץ לבית, היו עכשיו בתוך הבית.
פחדתי מאוד. אבל לא על עצמי פחדתי, אלא על המשפחה שלי. הרגשתי אשמה ואחריות. למה הם צריכים לבוא לבקר אותי במקום כזה? איך כל זה קורה בדיוק כשהם באים לחופשה בארץ, כדי לראות את הבן שלהם שלא ראו כמעט שנה? פחדתי מאוד שהם ייפגעו, למרות שהייתי חמוש.
אני לא יודע למה לקחתי איתי את הנשק ביום שישי בערב כשיצאתי אליהם, לא יודע להגיד מה קלטתי או אם זה היה חלק מהשגרה. אבא שלי עוד הספיק לקחת סכין מהמטבח לפני שנעלנו את הממ"ד.
אני לא יודע למה לקחתי איתי את הנשק ביום שישי בערב כשיצאתי אליהם, לא יודע להגיד מה קלטתי או אם זה היה חלק מהשגרה. אבא שלי עוד הספיק לקחת סכין מהמטבח לפני שנעלנו את הממ"ד
שמענו אותם מסתובבים בבית, ואז הם ניסו לפרוץ לממ"ד. הם ניסו כמה וכמה פעמים ולא הצליחו כי הדלת הייתה נעולה וגם החזקנו חזק את הידית. החזקתי אותה בכל הכוח והחזקתי גם את המנעול. באותו רגע אתה מאבד קשר עם המציאות. הייתי על טייס אוטומטי וחשבתי שהכול יכול לקרות, לא משנה מה אעשה.
המחבלים המשיכו לנסות לפרוץ לממ"ד עד שהתייאשו. כל זה נמשך שעה, אולי יותר. אני לא יודע. בזמן הזה, שבו איבדתי את חוש הזמן, הם הרסו את הבית לחלוטין. זרקו דברים, גנבו לנו תעודות זהות, דרכונים של ההורים שלי, אפילו לקחו מגנטים שהיו על המקרר עם תמונות שההורים שלי הביאו כמתנה. נראה לי שהם הבינו שהם לא יצליחו לעשות כאן את מה שתכננו אז יאללה, נהרוס להם את הבית.
יש אנשים ששרפו להם את הבית והם ברחו מהחלון. חברה קרובה של סבתא שלי לא הצליחה לברוח ומתה משאיפת עשן. הרשב"צ של הקיבוץ (רם נגבי ז"ל) היה הראשון שנהרג ובכיתת הכוננות היו רק שלושה חברים עם שלושה נשקים מול כחמישים מחבלים שנכנסו. הם ניסו להתקשר לבקש עזרה, אבל העזרה הגיעה מאוחר. המון בתים נהרסו ונשרפו, המחבלים ירו לכל הכיוונים. וונדאליזם שאין מילה שתוכל לתאר.
היינו חמש עשרה שעות בממ"ד אחרי שהמחבלים הסתלקו, בלי מים ובלי אוכל. ארגנו לעצמנו מקום להתפנות. אחרי חמש עשרה שעות, שמענו דפיקות בדלת וקולות בעברית: "זה הצבא". המשכנו לשמור על שקט. לא סמכנו על שום דבר ואז שמעתי שקוראים בשם שלי ובשמות של אחותי ושל ההורים שלי ועדיין לא פתחתי.
החיילים עמדו ליד החלון של הממ"ד וליד הדלת ואז ביקשתי מהם שיגידו "שמע ישראל" והם אמרו את כל התפילה. פתחתי את החלון ממש טיפה, וראיתי פנים של גברים צעירים שיכולים להיות חברים שלי.
החיילים עמדו ליד החלון של הממ"ד וליד הדלת ואז ביקשתי מהם שיגידו "שמע ישראל" והם אמרו את כל התפילה. פתחתי את החלון ממש טיפה, וראיתי פנים של גברים צעירים שיכולים להיות חברים שלי
הפנים שלהם היו מתוחות. הם לא ידעו מה הם יראו ברגע שיצליחו להיכנס. אמרתי להם, כולם בריאים ושלמים בבקשה תיכנסו ופתחתי להם את הדלת. ברגע שראיתי את הפנים שלהם הרגשתי שאני חוזר לחיים איכשהו. נתנו להם חיבוקים ונשיקות ואמרנו תודה שבאתם אבל גם כעסנו. למה באתם רק עכשיו? ואני יודע שהחיילים לא אשמים. ואז הם אמרו לנו לארוז מזוודה ולהתארגן לפינוי.
מה לקחת במזוודה?
האמת היא שבכלל לא חשבתי מה לקחת. פתחנו את הארון ושלפנו כל מה שיכולנו. לא הייתי בבית שלי, אז נתתי לאחד החיילים את המפתח ואמרתי לו שאשמח אם הוא יוכל לארוז לי מזוודה, כי הם לא נתנו לי ללכת. אחרי עשרים דקות הוא חזר עם המזוודה שלי ואני חושב שחיכינו עוד שעה וחצי לאישור להתפנות.
ביום ראשון בעשר בבוקר יצאנו מהממ"ד אחרי יום שלם, ובשעות אחר הצהרים פינו אותנו לאילת באוטובוסים ובמכוניות פרטיות.
כשיצאנו מהבית, ראינו דברים שאני לא מאחל לאף אחד לראות. בתים שרופים והרס. מוות ודם. כל היופי של הקיבוץ עם האווירה המשפחתית והשמחה, הכול נראה כמו סרט אימה. שבעה חברים מהקיבוץ נרצחו.
הפינוי
הגענו לאילת ביום ראשון בלילה ומאז איבדתי קשר עם הזמן. קשה לי לזכור כמה זמן עבר מרגע שנעלנו את עצמנו בממ"ד ועד הרגע שיצאנו. הראש שלי עדיין שם, והנשמה מנסה להיות כאן.
יש לי דירה שכורה בבאר שבע אבל אני רוצה להישאר עם ההורים שלי. הם יכולים לחזור לארגנטינה, אבל הם לא רוצים עכשיו, כי גם שם המצב לא פשוט. הם אפילו חושבים לעשות עלייה.
יש לי דירה בבאר שבע אבל אני רוצה להישאר עם ההורים שלי. הם יכולים לחזור לארגנטינה, אבל הם לא רוצים עכשיו, כי גם שם המצב לא פשוט. הם אפילו חושבים לעשות עלייה
אני עצוב מאוד. אני רוצה להמשיך לגור בקיבוץ, אבל אני חושב שהתודעה שלנו צריכה להשתנות. אנחנו, כאזרחים במדינה, חייבים לנסח חוזה חדש. מה חשוב לנו. על מה אנחנו מתווכחים.
אנשים עברו ועדיין עוברים סבל נוראי בגלל האירוע הזה. אני חושב שמרגע זה אנחנו צריכים להיות סבלניים יותר אחד כלפי השני – ואני מתכוון גם לאזרחים וגם למערכת היחסים בין המדינה לאזרחים.
סרטון וידיאו שהכין קיבוץ עין השלושה בעקבות אירועי 7 באוקטובר
בחודשים האחרונים ראיתי כל כך הרבה אלימות ברחובות, בהפגנות. היה קרע עצום שהפחיד אותי לראות כי בסופו של דבר – כולנו בני אדם. זה נשמע בנאלי, אבל זה לא. אני תמיד מנסה לראות את חצי הכוס המלאה ולאחר השואה הזאת – אין לי הגדרה אחרת – משהו צריך להשתנות. סדרי העדיפויות.
עליתי לישראל שאני כל כך אוהב, עם החזון של הציונות שאני כל כך אוהב, ואני מרגיש שהמדינה השאירה אותנו לבד. אני מאוכזב ממוסדות המדינה ומהצבא, אבל לא מאוכזב מהחיילים. הם הכי גיבורים שיש.
עליתי לישראל שאני כל כך אוהב, עם החזון של הציונות שאני כל כך אוהב, ואני מרגיש שהמדינה השאירה אותנו לבד. אני מאוכזב ממוסדות המדינה ומהצבא, אבל לא מאוכזב מהחיילים. הם הכי גיבורים שיש
אני מאוכזב מראשי המדינה, כי בשנים האחרונות סבלנו מהמון התקפות ולא דאגו לנו כמו שצריך. הגענו למצב שכבר אי אפשר יותר לסבול.
אני חושב שתושבי העוטף וכל תושבי ישראל צריכים לבנות חוזה חדש עם המדינה כי כרגע, קשה לי לסמוך שוב על הרשויות ועל הממשלה. מי מבטיח לנו שנוכל לחזור לקיבוץ שלנו ואיך נוכל, אחרי מה שקרה, לסמוך על מי שאמור לשמור עלינו?
איך נראה היומיום?
הרבה אנשים נראים אבודים. איבדו את המהות שלהם. לפעמים אני יושב ומתבונן באנשים מסתובבים במלון מפה לשם, יושבים כל הזמן עם הטלפונים, והמבט אבוד. עצוב לי לראות אנשים שהיו רוב הזמן שמחים ומלאי חיים, עם מבטים המומים. זה שובר לי את הלב.
חלק מהחברים נוסעים מדי פעם לקיבוץ על מנת לחלוב את הפרות ברפת, עובדים על חצי מהכוח עם צוות מצומצם. אותו הדבר בלולים, בחקלאות ובעבודת המשק – כמו התחזוקה של הנוי בקיבוץ.
לגבי החינוך, הקימו אוהלים מחוץ למלון שמתפקדים כגני ילדים וכיתות לתלמידים בית הספר היסודי, אבל הכול עדיין חלקי מאוד.
למה אתה הכי מתגעגע?
אני מתגעגע לעבר. לקחו מאיתנו את העבר. אני רואה את בני הדודים הקטנים שלי שאיבדו חברים מבית הספר. חברים שנרצחו או נחטפו. לראות איך כל מה שבתוכו גדלו וכל מה שהיה להם מוכר, נעלם להם מול העיניים. היינו קהילה מאוד מאושרת. אין לי מילה אחרת. מחוברת ומאושרת.
אני רואה את בני הדודים הקטנים שלי שאיבדו חברים מבית הספר. חברים שנרצחו או נחטפו. לראות איך כל מה שבתוכו גדלו וכל מה שהיה להם מוכר, נעלם להם מול העיניים. היינו קהילה מאוד מאושרת
העתיד
אני לא יודע מה יהיה. אני לא יודע אם אנשים יוכלו לחזור לחיים שלהם באופן מלא – ואני לא מתכוון רק לחיים בתוך הקיבוץ אלא לחיים בכלל. קשה לדמיין את המקום שאליו הגענו וקשה לדמיין עתיד.
אני לא מצליח לראות כרגע עתיד. הכול חסום. קשה לי לראות את הפנים של הילדים התמימים, ולחשוב איזה עתיד אנחנו משאירים להם.
יש כל כך הרבה אנשים טובים סביבנו, מפנקים אותנו ועוטפים אותנו – ואני מוריד את הכובע ואין לי תלונות. אבל זה לא המקום שלנו, זה לא הבית שלנו ולא הטבע שלנו.
חסרה לנו המהות, שקשורה גם למקום. בסופו של דבר, אנחנו פליטי מלחמה – וכמו כל פליטי מלחמה, אנחנו רוצים לחזור הביתה. ושהכול יחזור לאיזו נקודת התחלה.
חסרה לנו המהות, שקשורה גם למקום. בסופו של דבר, אנחנו פליטי מלחמה – וכמו כל פליטי מלחמה, אנחנו רוצים לחזור הביתה. ושהכול יחזור לאיזו נקודת התחלה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם