בסוף השבוע פורסם כי בנימין נתניהו אמר למזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, שבתום המלחמה מתכוונת ישראל להקים "רצועת ביטחון עמוקה" בשטח רצועת עזה.
הדברים מצטרפים לאמירות דומות שהשמיעו בכירים בישראל. לדוגמה, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, השר גדעון סער, טען:
"עזה חייבת להיות יותר קטנה בסוף המלחמה… צריך להיות שטח שהוא רצועת ביטחון ומי שנכנס אליו מיורט… הם צריכים לשלם מחיר הפסד. מי שפותח במלחמה נגד ישראל חייב להפסיד שטח".
לשפשף את העיניים ולא להאמין. 23 שנים אחרי שישראל השכילה להיחלץ מהבוץ של רצועת הביטחון בדרום לבנון, ובדיעבד התבוננה לאחור מבלי להבין כיצד התבוססה בו כל כך הרבה שנים, אנחנו בדרך לחזור על האיוולת, והפעם בעזה.
לשפשף את העיניים ולא להאמין. 23 שנים אחרי שישראל השכילה להיחלץ מבוץ רצועת הביטחון בדרום לבנון, ובדיעבד התבוננה לאחור מבלי להבין כיצד התבוססה בו שנים, אנחנו בדרך לחזור על האיוולת, והפעם בעזה
אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, אבל במקרה של רצועת הביטחון היא בעיקר מופע מדהים של שכחה והתעקשות לחזור על טעויות העבר הלא רחוק.
תזכורת: ב-1985, שלוש שנים אחרי שישראל יצאה למלחמת לבנון הראשונה, אשר גבתה את חייהם של 650 חיילי צה"ל, החליטה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס לסגת מרוב השטח שנכבש במלחמה. לצד זאת, החליטה הממשלה כי ישראל תוסיף לשלוט באזור הסמוך לגבול כדי להגן ממנו על יישובי הצפון. מדובר היה בכעשירית משטחה הכולל של לבנון, וישראל כינתה את האזור "רצועת הביטחון" כדי לבטא את מטרתו ביצירת חיץ בין יישובי הגליל לבין עומק לבנון.
בפועל, רצועת הביטחון הותירה את צה"ל להתבוסס בבוץ הלבנוני למשך לא פחות מ-15 שנים מדממות. 750 חיילים נהרגו במהלכן ואלפים נפצעו ולקו בפוסט-טראומה.
השהייה ברצועת הביטחון לא מנעה את המשך הירי על יישובי הצפון מעת לעת, כולל במקרים שהובילו את ישראל לצאת למבצע "דין וחשבון" ב-1993 ולמבצע "ענבי זעם" ב-1996. ההתבוססות בבוץ הלבנוני אף הובילה לאסונות כבדים, ובראשם אסון המסוקים ב-1997, שקיפח את חייהם של 73 חיילים.
בפועל, רצועת הביטחון הותירה את צה"ל להתבוסס בבוץ הלבנוני 15 שנים מדממות. 750 חיילים נהרגו במהלכן ואלפים נפצעו ולקו בפוסט-טראומה. השהייה ברצועת הביטחון לא מנעה את המשך הירי על יישובי הצפון
רק במאי 2000, באיחור משווע של כעשור ומחצה, ובעקבות מחאה ציבורית, החליטה ממשלת אהוד ברק לסיים את האיוולת ולצאת מרצועת הביטחון. בבוקר שלמחרת, איש לא הבין כיצד הדבר לא קרה קודם. על מה ולמה הקריבו כל כך הרבה צעירים את חייהם ומדוע נאלצו משפחות כה רבות לאבד את יקיריהן במשך 18 שנות השהות בלבנון – ובמיוחד במרוצת ההחזקה חסרת הסיכוי ברצועת הביטחון. אפילו ההתלקחות שהובילה למלחמת לבנון השנייה ב-2006 לא גרמה לאיש להתגעגע לרצועת הביטחון או להציע שישראל תחזור אליה.
והנה, המלחמה בעזה החזירה לשולחן את רעיון העוועים הזה – כאילו לא נלמד אף לקח. שוב מפנטזים כאן על איך שצה"ל יחזיק בשטחים מעבר לגבול לאורך זמן (חודשים? שנים? 15 שנים כמו בלבנון?).
בקצב הזה, ישראל צפויה למצוא את עצמה, שוב, מתבוססת בבוץ ובמלחמת גרילה חסרת סיכוי מול אוכלוסייה עוינת וארגונים סמי-צבאיים. בלבנון היו אלה חזבאללה, אמל והארגונים הפלסטיניים שהקיזו את דמה של ישראל, ברצועת עזה יהיו אלה חמאס, הג'יהאד האסלאמי ומי יודע כמה פלגים וקבוצות חמושות.
וכל זאת לשם מה? הניסיון בגדה המערבית מלמד, כי נוכחות הצבא בשטח אינה מסכלת באופן הרמטי פיגועים או הסתננויות ליישובים, וב-7 באוקטובר כבר ראינו, כי אפילו מוצבים צבאיים ומכשולים קרקעיים בהשקעה של מיליארדים אינם ערובה לשקט. לאורך זמן, רק הסדרים מדיניים מייצרים ביטחון. כמו עם מצרים וירדן.
בקצב הזה, ישראל תתבוסס שוב במלחמת גרילה חסרת סיכוי מול אוכלוסייה עוינת וארגונים סמי-צבאיים. בלבנון היו אלה חזבאללה, אמל ואחרים, ברצועה יהיו אלה חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופלגים נוספים
דבריו של גדעון סער אף מסגירים, כי מטרתה האמיתית של רצועת ביטחון בעזה היא לגבות מהפלסטינים "מחיר הפסד שטח". במלים אחרות, אין למהלך תכלית ביטחונית או מדינית אמיתית מלבד נקמה ו"גביית מחיר".
החמאס ועזה צריכים להפסיד שלושה דברים: יכולות צבאיות, שלטון ושטח.
צפו בראיון לעמית סגל ובן כספית. ????https://t.co/t70HkyGrbp— Gideon Sa'ar | גדעון סער (@gidonsaar) October 14, 2023
כמה חבל שסער אינו רואה כי הראשונים לשלם את המחיר על המהלך קצר הראות והילדותי הזה נהיה אנחנו. ובעיקר חבל שנתניהו אימץ את הרעיון, למרות שלגבי נתניהו שום דבר כבר לא מפתיע. בטח לא אם מדובר ברעיון שירצה את הבייס ויהפוך את המלחמה לבלתי נגמרת, ובכך ישאיר אותו בתפקידו.
ואמנם, הראשונים לתמוך ברצועת ביטחון בעזה יהיו המשיחיים, הכהניסטים ותומכיהם בצבא ובציבור. הרי ככל שישראל תישאר בעזה לאורך זמן, כך יקל על הכוחות האלה לקדם את חזונם להקמה מחדש של התנחלויות גוש קטיף.
זה מעביר את הכדור, גם הפעם, אל גנץ, אל האופוזיציה ואל התקשורת, שיזהירו מפני הכתובת שעל הקיר ויפעלו לסכל את המהלך. אבל כמו שאנחנו לומדים פעם אחר פעם, מדובר במשענת קנה רצוץ.
גם הציפייה שממשל ביידן יציל את ישראל מעצמה אינה מציאותית, במיוחד לנוכח הקו הלעומתי והמתריס שמוביל נתניהו מול ממשלים דמוקרטיים כבר שנים, ואפילו בימים אלה, כאסטרטגיית קמפיין יעילה מבחינתו.
דבריו של גדעון סער אף מסגירים, כי מטרתה האמיתית של רצועת ביטחון בעזה היא לגבות מהפלסטינים "מחיר הפסד שטח". במלים אחרות, אין למהלך תכלית ביטחונית או מדינית אמיתית מלבד נקמה ו"גביית מחיר"
נראה אפוא, כי אנחנו עדים – שוב – לתאונה המתרחשת לנגד עינינו בהילוך איטי. במקום לגבש אסטרטגית יציאה ברורה למלחמה בעזה, הקברניטים שוב מנווטים את הספינה אל תוך הקרחון ומשלים את עצמם ואותנו כי עוד כוח ועוד שליטה צבאית ללא סיום נראה באופק יביאו שקט. כמו תמיד, גם האשליה הזו תסתיים בהתפכחות כואבת.
עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם