זה אלפיים שנים מציין העם היהודי את צום עשרה בטבת, כסמל לתחילת התהליך שהביא לחורבן המקדש והעם. עם תקומת עמנו בארץ ישראל אנו מציינים בחודש זה גם את תאריך הולדתם ופטירתם של ראשי הציונות התרבותית-רוחנית:

יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק ב-י' בטבת; יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית בכ"א בטבת; יום הולדתו של ברל כצנלסון בסוף החודש, ובהמשך מותו של אחד העם, מורו של ביאליק וממייסדי הציונות הרוחנית-תרבותית.

משחר קיומו סמך עם ישראל על האמונה ברוח. במשך אלפיים שנות גלות צלח עמנו חורבנות ומשברים ששום עם ותרבות לא יכלו להם. שוב ושוב קמנו כעוף החול, והמשכנו ליצור ולדרוש חיים בעלי משמעות. בדרך זו חידשנו את התורה ואת היהדות בכל דור ובכל מקום, וזו נשארה רלוונטית ומשמעותית ליהודים חפצי חיים ומשמעות רוחנית.

משחר קיומו סמך עם ישראל על האמונה ברוח. במשך אלפיים שנות גלות צלח עמנו חורבנות ומשברים ששום עם ותרבות לא יכלו להם. שוב ושוב קמנו כעוף החול, והמשכנו ליצור ולדרוש חיים בעלי משמעות

הרוח הישראלית תמיד אפשרה למאמינים בה חיים של דעת ואושר, של חזון ותקווה, חיים של משמעות ואמונה. במקומות ובזמנים שבהם הפכה התורה לכלי ניגוח פוליטי בידי פלג כזה או אחר – ידע עמנו חרמות, שנאת חינם וחורבנות, אך בימים שבהם התורה הייתה האפשרות לאהבה, לקהילה, ללימוד מעמיק ובעיקר למוסר ולזכויות אדם – ידע עם ישראל שגשוג ופריחה.

ב-י"א בטבת, לפני שמונים ואחת שנה, זעק אבא קובנר את המילים: "אל נלך כצאן לטבח".

קריאתו של קובנר הדהדה עד לצפון אמריקה, שם כינס באותה שנה הרב הרפורמי אבא הלל סילבר ועידה במלון בילטמור בניו יורק בנוכחות דוד בן גוריון וחיים ויצמן. בוועידה זו הפך חלום המדינה היהודית של תיאודור הרצל לתוכנית עבודה, בדרך להגשמת חזון התקווה של העם היהודי – "לא עוד כצאן לטבח".

יכולת מופלאה זו לצמוח מן הקושי אל שגשוג תרבותי ורוחני – זהו סוד קיומנו לאורך כל הדורות.

לעמנו היכולת להפוך חזון לתקווה, ואת זו לתוכנית עבודה המוגשמת בקרקע המציאות – קשה ככל שתהיה. בימים נוראים אלו, כשעם ישראל חווה על בשרו את עצמת מילות המשורר: "גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת" (תהילים כ"ג ד'),

בעודנו עדים לניסיון להמיט חורבן על ישראל ולאתגרי המנהיגות בעמנו, חובתנו להרים את ראשנו ולהתכונן לקראת בנייה מחדש של חיים יהודיים בארץ ובתפוצות.

כל עוד יסוד הרוח ימשיך להיות המכונן בעמנו, נוכל להמשיך ולהתקיים ואף להתחזק.

במקומות ובזמנים שהתורה הפכה כלי ניגוח פוליטי בידי פלג כלשהו – ידע עמנו חרמות, שנאת חינם וחורבנות, אך כשהתורה סיפקה אפשרות לאהבה, קהילה, העמקה, מוסר וזכויות אדם – ידע עם ישראל שגשוג

ביום י' בטבת עלינו לזכור לא רק את תאריך החורבן אלא בעיקר את התהליך ההדרגתי שהוביל אליו: חורבן תחילתו במצור, לעיתים פנימי ולעיתים חיצוני, פעמים יהיה פיזי ופעמים רוחני, ובעיקר בתחושה של מחנק. כשאנו נתונים במצור, עלינו להכיר בכך ולהכין את עצמנו לבאות. אם לא נעשה כן, זה רק עניין של זמן עד שתיבקענה החומות החיצוניות והפנימיות בחיינו, ומשם הדרך לחורבן קצרה.

יש סיבות היסטוריות "אמיתיות" וחיצוניות לחורבנות בתי המקדש של עם ישראל, ובוודאי לשואת אירופה במאה שעברה, אך הבחירה של יוצרי ויוצרות התרבות היהודית לאורך הדורות הייתה תמיד לחפש את המשמעות הרוחנית שאפשרה ללמוד מחורבנות אלו, ולא את האשמים.

יתרה מכך, המנהיגות שלאחר החורבנות תמיד התמקדה במציאה וביצירה של כוחות נפשיים, וביצירה של מנגנונים חדשים להמשך התרבות והרוח של עם ישראל.

כך היה בתנועת ההתחדשות היהודית הראשונה שלאחר חורבן בית שני במאה הראשונה לספירה, אז יצר רבן יוחנן בן זכאי יצירה יהודית חדשה שהייתה שונה בתכלית מיהדות הבית הראשון והשני: עשייה שאיננה ממוקדת ברחמים עצמיים או בחיפוש אחר אשמים כי אם ביצירה ובהמשך עשייה תרבותית ודתית.

ביום י' בטבת עלינו לזכור לא רק את תאריך החורבן אלא בעיקר את התהליך ההדרגתי שהוביל אליו: חורבן תחילתו במצור, לעיתים פנימי ולעיתים חיצוני, פעמים יהיה פיזי ופעמים רוחני, ובעיקר בתחושה של מחנק

כך אצל אבא קובנר ושאר גיבורי וגיבורות ישראל והתנועה הציונית בעת החדשה. סמלי ומרגש מאוד בעיניי שכמו רבן יוחנן בן זכאי זכה גם אבא קובנר לראות את תקומת ישראל שלאחר השואה, והיה בין יוצרי ההתחדשות של התרבות היהודית בימיה הראשונים של המדינה.

בשעה קשה זו של עם ישראל נזכור את סוד כוחנו: הבחירה שלנו ברוח, במילה, בדיבור ובשיח.

עם ישראל בחר ועיצב את אלוהיו כבורא עולם במילים, וכמוציא את עם ישראל מעבדות לחרות.

עם ישראל בחר ברבן יוחנן בן זכאי, שהעמיד את ההתחדשות היהודית ואת גמילות החסדים ואת ערך תיקון העולם במרכז הווית התרבות היהודית, ובחר בזעקתו של אבא קובנר שממעמקים קרא ונאבק על היותנו עם הבוחר בחיים.

בשבעה באוקטובר נפלו השמיים בישראל, ועל דורנו המשימה הקדושה לקום ולהמשיך את הדרך שבה הלכו אבותינו ואימותינו במשך אלפי שנים: ללמד את גבורת החברה האזרחית הישראלית, להעלות על נס את סיפורי הגבורה של הנרצחים והנהרגים על הגנת הארץ היפה שלנו, ולחנך להתחדשות תרבותית ורוחנית של עמנו בארץ ישראל.

ב-7.10 נפלו השמיים בישראל, ועל דורנו המשימה הקדושה לקום ולהמשיך בדרך אבותינו ואמותינו: לימוד גבורת הנרצחים והנהרגים והחברה האזרחית הישראלית, ולחנך להתחדשות תרבותית ורוחנית בארץ

זה הזמן והמקום ללמד על דמותה של ישראל כחברה דמוקרטית יהודית, ולחזק את ערכי מגילת העצמאות כנס המתנוסס של זהותנו בימי שלום ובעיקר בימי מלחמה.

הרב אופק מאיר הינו המנהל הכללי של מרכז חינוך ליאו באק. לאחרונה הצטרף לחברו, יואב פרידן מנהל עירוני א' מתל אביב, ליזמת עצומה הקוראת לשלום בית בהנהגת והובלת נשות ואנשי חינוך מכל הארץ.