תמר עסיס (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
תמר עסיס
עקורים

"מזל שאני כבר בהיריון, כי לא הייתי מסוגלת להיכנס להיריון בתקופה כזאת. משהו התערער בביטחון הקיומי של כולנו"

תמר עסיס. בת 27 משדרות. מורה. נשואה לאריאל. פונתה לנתניה וחזרה לשדרות כעבור שישה שבועות ● זה המונולוג שלה

גדלתי ביישוב טלמון ביהודה ושומרון, שם גרים הוריי עד היום. התחתנתי עם אריאל לפני שנה וחצי ואנחנו בהיריון ראשון, בשבוע 34. אני מחנכת כיתה י"א בבית ספר "אדם ואדמה" בכפר הנוער כפר-סילבר ועכשיו גם את כיתה ט', כי המחנך שלהם בצו 8.

איך הגעת לשדרות?
המשפחה של אריאל היא ממפוני גוש קטיף. שלושה דורות של חקלאות פרחים. סבא שלו הקים חממות פרחי עונה בגני טל וההורים שלו גרו בתל-קטיפא. אחרי הגירוש הם קיבלו החלטה לא לשקוע בתוך אבל וקושי והקימו מחדש את החממות באזור מבקיעים.

המשפחה של אריאל היא ממפוני גוש קטיף. שלושה דורות של חקלאות פרחים. אחרי הגירוש הם החליטו לא לשקוע באבל וקושי והקימו מחדש את החממות באזור מבקיעים

אחרי השירות הצבאי, אריאל ואח שלו הצטרפו לעבודה בחממות – למרות שהלכה למעשה הם עבדו בהן גם כנערים.

כשהכרנו, הבנתי שאם אני רוצה אותו – זה מגיע עם החממות. זה כל כך שורשי ונטוע בו. חיפשנו מקום באזור שיש בו קהילה חזקה גם מבחינה דתית וגם מבחינה קהילתית. ככה הגענו לפני שנה לשדרות, שהיא עיר פשוטה ונעימה עם אנשים מקסימים.

לא חששת לעבור לגור שם?
גדלתי ביהודה בשומרון, כך שמבחינתי זו הייתה החלפת מציאות ביטחונית מורכבת אחת במציאות ביטחונית מורכבת אחרת. אני מאמינה שיש לנו תפקיד לשמור על הארץ, ואפילו רואה במגורים בשדרות סוג של שליחות.

חממות הפרחים בגני טל ב-2005, לפני ההתנתקות (צילום: אפי חורי, עמוד הפייסבוק "תיעוד גוש קטיף בתמונות")
חממות הפרחים בגני טל ב-2005, לפני ההתנתקות (צילום: אפי חורי, עמוד הפייסבוק "תיעוד גוש קטיף בתמונות")

כשבאנו לשדרות לא הייתה לי בראש הקירבה לעזה. הייתה בכל זאת תחושת ביטחון. המליצו לנו לשכור דירה עם ממ"ד כי אם יש "טפטופים" עדיף להיות בממ"ד בבית ולא לרוץ למקלט. אף אחד לא העלה על דעתו תסריט כזה ובטח שלא ממושך כל כך.

השבוע שמעתי מישהו אומר: "דאגנו לתחושת הביטחון אבל לא לביטחון", וזה נכון. זה התפוצץ לכולנו בפנים, ובעיקר בפניהם של אנשי הקיבוצים והמושבים היפהפיים בעוטף.

השבוע שמעתי מישהו אומר: "דאגנו לתחושת הביטחון אבל לא לביטחון", וזה נכון. זה התפוצץ לכולנו בפנים, ובעיקר בפניהם של אנשי הקיבוצים והמושבים היפהפיים בעוטף

במאי האחרון, אחרי מבצע "מגן וחץ" שנמשך חמישה ימים, קלטתי לראשונה מה זה אומר לגור בקרבת עזה. נשבעתי לעצמי שלא אחזור לשדרות אם יהיו הפגזות כשאהיה בהיריון, והנה אני כאן. חזרתי/לא חזרתי. אני כל הזמן בכוננות פינוי וכל ערב אני בודקת האם נכון שאני נמצאת כאן.

יום שבת, שבעה באוקטובר

בערב שמחת תורה היינו אצל ההורים של אריאל שמתגוררים ביישוב נטע בחבל לכיש. בשבת בבוקר, הגברים קמו מוקדם לתפילה ואני הצטרפתי בסביבות שמונה. כשהגעתי אריאל אמר לי, תמר כבשו את תחנת המשטרה בשדרות.

נטע הוא יישוב דתי-ציוני קלאסי. גרים בו הרבה אנשי קבע וביטחוניסטים ומייד הייתה הבנה שקורה משהו חריג. הרבש"צ אמר לכולם ללכת לפתוח טלפונים ובבת אחת היישוב הפך להיות כמו ביום חול מתוח.

שאריות בניין המשטרה בשדרות שנותרו בבוקר שאחרי הקרב עם מחבלי חמאס שהשתלטו על המבנה ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
שאריות בניין המשטרה בשדרות שנותרו בבוקר שאחרי הקרב עם מחבלי חמאס שהשתלטו על המבנה ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

ראינו את היירוטים ושמענו את הבומים הבלתי פוסקים. חברה של השכנים שגרה בנחל עוז כתבה שהיא נמצאת בתוך הממ"ד כבר שעות. הייתה תחושה שמדובר ביום כיפור שתיים.

אנשים הסתובבו עם הטלפונים למקרה שיקפיצו אותם למילואים, מה שאכן קרה. לאט-לאט היישוב התרוקן מגברים.

במוצאי שבת התחלתי סבב טלפונים בין התלמידים שלי שגרים בעוטף. סבא של אחד התלמידים שלי נרצח ודוד שלו נחטף. תלמידה אחרת סיפרה שהגיעו אליהם בנות ממסיבת הטבע ודפקו בדלת רועדות ובוכות. זה היה שבעה באוקטובר שלי.

הפינוי

למחרת, ביום ראשון בשש וחצי בבוקר, קראו לאריאל למילואים. הוא סמ"פ בשריון. היה בכי וקושי ופחד והיו שיחות לא פשוטות. לקחנו בחשבון את כל התסריטים, כולל האפשרות שיקרה לו משהו חס וחלילה. דיברנו על כך שאנחנו מוכנים "להקריב" עכשיו את התא המשפחתי המתוק שלנו בשביל הדבר הגדול יותר שנקרא מדינת ישראל.

היה בכי וקושי ופחד ושיחות לא פשוטות. לקחנו בחשבון את כל התסריטים, כולל האפשרות שיקרה לו משהו חס וחלילה. דיברנו על כך שאנחנו מוכנים "להקריב" עכשיו בשביל הדבר הגדול יותר שנקרא מדינת ישראל

מלבד אריאל, נקראו למילואים גם אבא שלו ושני אחים שלו, ולי יש שלושה אחים בצו 8 ועוד אחד בסדיר. באנו להורים שלו ל-24 שעות ומצאנו את עצמנו חודש וחצי מחוץ לבית.

תמר עסיס (צילום: דפנה טלמון)
תמר עסיס (צילום: דפנה טלמון)

לא היה עליי לבוש בסיסי להחלפה אז קניתי כמה פריטי לבוש ב"רמי לוי", כי זה מה שהיה פתוח. הרכב שלי לא היה איתי אז סבא של אריאל (איש מיוחד במינו, חקלאי, נכה צה"ל קטוע רגל ממלחמת ההתשה) בא והסיע אותי.

ידעתי שחברותיי הנשואות יחזרו לבית ההורים כי כל הבעלים התגייסו. ידעתי שזה ייתן לי כוח להיות קרובה אליהן ולהורים שלי, אז הגעתי לשם – ובמקביל, כל הזמן הייתי בטלפונים. התקשרתי לתלמידים לשמוע מה קורה ואיפה כל אחד נמצא ואיך אפשר לעזור. רוב התלמידים שלי גרים בעוטף וגם מי שלא, הפנימייה הייתה בטווח הירי והיו אזעקות.

ידעתי שחברותיי הנשואות יחזרו לבית ההורים כי כל הבעלים התגייסו. ידעתי שזה ייתן לי כוח להיות קרובה אליהן ולהורים שלי, אז הגעתי לשם – ובמקביל, כל הזמן הייתי בטלפונים

בשבוע השני הנהלת הכפר החליטה שמתפנים למושב חצבה בערבה. היינו שם שבוע ומצאתי מקום לינה בחאן סמוך, החאן של איציק, שקיבל אותי יפה, לא הסכים לקבל תשלום ופתח את החאן למשפחות שהתפנו מדרום ומצפון. תושבי הערבה התגייסו בצורה מדהימה לעזור.

בשבוע השלישי, התלמידים עברו להדסה נעורים ליד בית ינאי – ואני למלון מפונים בנתניה כדי להיות קרובה אליהם. ככה חייתי במשך חודש ושבוע. ילדים שגרים בעוטף והתפנו עם המשפחות שלהם הגיעו בכל פעם ליומיים-שלושה וחזרו למלונות. רצינו להרגיש אותם.

היו ילדים שעברו דברים לא פשוטים, כמו תלמידה מעלומים שהחזיקה את הידית של דלת הממ"ד בתורנות עם בני המשפחה כשמעבר לדלת – מלחמה.

היריון ראשון

בימים הראשונים למלחמה הפסקתי להרגיש את תנועות העובר. ידעתי שזה קשור למתח וברגע שיכולתי, הלכתי לאולטרסאונד. בתחילת ההיריון הקפדתי ללכת רק לרופאה מסוימת שהרגשתי שאני סומכת עליה. רציתי לעבור רק אצלה את מעקב ההיריון. אבל בבלגן שנוצר, את הולכת למי שפנוי.

למרות המרחק, אנחנו מנסים לאלתר פתרונות יצירתיים כדי להשאיר את אריאל מחובר. אני כותבת לו על ההתפתחות של העובר, מצלמת בווידיאו את האולטרסאונד ולפעמים מניחה יד על הבטן ומדמיינת שזו היד שלו.

למרות המרחק, אנחנו מנסים לאלתר פתרונות יצירתיים כדי להשאיר את אריאל מחובר. אני כותבת לו על ההתפתחות של העובר, מצלמת בווידיאו את האולטרסאונד ולפעמים מניחה יד על הבטן ומדמיינת שזו היד שלו

לפעמים אנחנו מצליחים לדבר בטלפון, וכשהוא מגיע להפוגה אני משתדלת להיות בטוב. להכין לו חלות ואוכל כמו שהוא אוהב. לחזק את החייל שלי. אני חושבת שזו לגמרי תרומה למלחמה.

לפני המלחמה עשיתי את כל הבדיקות בזמן, קראתי ספרים ופתאום כלום. אמרתי לעצמי, כשאריאל יחזור, נעשה קורס הכנה ללידה – ועם הזמן אני מבינה שיכול להיות שאעבור את הקורס לבדי.

בימים האחרונים החלטתי לפנות לדולה. החלטתי שאני רוצה ללדת אותו בשמחה ובטוב ולעטוף אותו כמה שיותר. להעביר לו את התחושה שהוא שמור ומוגן, למרות שהעולם לא שמור ולא מוגן ויש בו מלחמות.

תמר עסיס (צילום: דפנה טלמון)
תמר עסיס (צילום: דפנה טלמון)

אני מודה שלפעמים יש גם תהיות: לאיזה עולם אני מביאה אותו? זה עובר לי בראש ואין לי תשובות. האמון בטוב שבעולם, נפגע. ייקח לנו זמן להצליח ליהנות שוב מדשא צומח בלי להרגיש כאב חד.

אני מודה שלפעמים יש גם תהיות: לאיזה עולם אני מביאה אותו? זה עובר לי בראש ואין לי תשובות. האמון בטוב שבעולם, נפגע. ייקח לנו זמן להצליח ליהנות שוב מדשא צומח בלי להרגיש כאב חד

כרגע, גם ההנאות הקטנות מגיעות עם הרבה ייסורי מצפון. המון. שבוע אחרי שפרצה המלחמה אמרתי לחברה שלי שמזל שאני כבר בהיריון כי לא הייתי מסוגלת להיכנס להיריון בתקופה כזאת. משהו התערער בביטחון הקיומי של כולנו.

רחוקה מהבית

אני מרגישה שאין לי בית עכשיו. בית במובן הפשוט של כביסות והכנת קציצות. אני אוהבת את הביתיות ונהנית ממנה וקשה לי בלי הפינה שלי.

זכיתי לגדול בבית שבו הדבר החשוב ביותר היה הבית והמשפחה ורציתי כזה לעצמי. אחד הדברים הראשונים שזיהיתי באריאל, זה שהוא דומה לי. עבור שנינו בית הוא הדבר הכי חשוב ולו מקדישים את כל האנרגיות הטובות, המאמצים וסדרי העדיפויות. אני מרגישה שבנינו לנו את ההיכל שלנו ואת הקודש שלנו ואין לנו אותו עכשיו.

אני שמחה שהייתה לי אפשרות להיות במלון בנתניה. אני שמחה שיכולתי להיות קרובה לתלמידים שלי. מצד שני, החוויה של לשבת לאכול לבד במלון עם אנשים שאני לא מכירה, מקסימים ככל שיהיו – לא פשוטה.

מפונים ותושבי נתניה בפעילות למען החזרת החטופים, 16 בנובמבר 2023 (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של מרים פיירברג, ראשת העיר נתניה)
מפונים ותושבי נתניה בפעילות למען החזרת החטופים, 16 בנובמבר 2023 (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של מרים פיירברג, ראשת העיר נתניה)

בכל בוקר ראיתי אנשים קמים עם הילדים שלהם לעוד יום במלון בלי עבודה, בלי המסגרות של הילדים, בלי שגרה, מנסים לשרוד. את יודעת מה זה לעקור מהבית ילד מהחינוך המיוחד? העובדים במלון מקסימים ועושים הכול כדי להקל ולעזור ובכל זאת – זה לא בית וזה קשה. זו כל הזמן התעסקות, איך למצוא בית בתוך האין בית.

למען ההגינות אני חייבת לומר שהייתה דאגה מצד הרשויות. ממשרד הבריאות התקשרו לשאול אם אני צריכה טיפול פסיכולוגי, עיריית שדרות דואגת לענייני בירוקרטיה ונותנת מענה. בתחושה שלי, המדינה לא נפלה לגמרי. אמנם לקח זמן להתאפס אחרי ההלם הראשוני, אבל לא היה עניין בירוקרטי אחד שהייתי צריכה בו מענה ולא קיבלתי.

בחזרה לשדרות

אחרי חודש וחצי של נדודים, כפר הנוער שלי חזר לכפר סילבר. אם לא היה חוזר, הייתי נשארת בנתניה. אני קשורה בו. איפה שהתלמידים נמצאים – שם אני.

לפני שבועיים אמרתי לעצמי, תנסי להיות ערב אחד בשדרות ותראי איך את מרגישה. החלטתי לנסות. בדיוק באותו ערב, אריאל יצא להפוגה קצרה והגענו לשדרות. נכנסנו הביתה והכל היה מלא עובש וג'וקים. לקח לי שבוע לשקם את הבית.

לפני שבועיים אמרתי לעצמי, תנסי להיות ערב אחד בשדרות ותראי איך את מרגישה. החלטתי לנסות. אריאל יצא להפוגה קצרה והגענו לשדרות. נכנסנו הביתה והכל היה מלא עובש וג'וקים. לקח לי שבוע לשקם את הבית

אני אוהבת את הפרטיות שלי ואת הפינה שיצרנו אבל בסוף, כשאריאל לא כאן – זה לא באמת הבית שלי. מצד שני, לא יכולתי לנדוד יותר. לא יכולתי לשאת את הדריכות הזאת ואת החיים על המזוודה.

חיילים מפטרלים בשדרות, 11 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
חיילים מפטרלים בשדרות, 11 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

שדרות מלאה חיילים עכשיו. מרגיע אותי שיש כיתת כוננות בכניסה לעיר ומרגיע אותי שחדר השינה שלנו הוא הממ"ד. אבל אם היו לי ילדים, כל זה לא היה רלוונטי.

ברור לי שאחרי הלידה אם המצב לא יהיה נורמלי, לא אהיה פה. אני לא יושבת בבית בתחושת ביטחון ונעימות. יש לי תיק פינוי מוכן, אני עורכת קניות רק ליומיים קדימה וכל יום בודקת עם עצמי האם מספיק בטוח שאשאר.

אחרי הלידה, אם המצב לא יהיה נורמלי, לא אהיה פה. אני לא יושבת בבית בתחושת ביטחון ונעימות. יש לי תיק פינוי מוכן, אני עורכת קניות רק ליומיים קדימה וכל יום בודקת האם מספיק בטוח שאשאר

איך את מרגישה לגבי מה שקרה?
לצערי – לא הופתענו. אני מרגישה שלא רוצים לשמוע את האמת הכואבת. יש לנו קשרים טובים עם העובדים הפלסטינים בחממות וגם עם העזתים שעבדו בחממות. אנחנו יודעים מה זה לחיות עם אוכלוסייה ערבית חפצת חיים.

אבל יש הבדל בין חפצי החיים לבין תומכי הטרור. יש רוע, ואנחנו צריכים להישיר אליו מבט ולא לעטוף אותו בתקוות השווא שלנו.

בכל הסבבים שהיו בדרום עד עכשיו, שיגע אותי חוסר האונים. התחושה ש"אין מה לעשות" חוץ מאשר להתפלל או לשלוח אנרגיות טובות. המציאות התפוצצה לנו בפנים ועיקר הדאגה הוא מה יקרה ביום שאחרי. האם נסכים להבין? האם שוב "נסבן" את עצמנו? התסכול והכעס המטורף הם על הצבא והממשלה. אבל זה לא התחיל עכשיו.

תמר עסיס (צילום: דפנה טלמון)
תמר עסיס (צילום: דפנה טלמון)

העתיד

אני מנסה לא לחשוב על העתיד יותר מדי. קשה לי אפילו להתייחס אליו מרוב פחד. כאישה מאמינה, לכאורה אמור להיות לי קל. אני יודעת שיהיה טוב כי זה מה שכתוב. אין לי פסוק לשלוף עכשיו מלבד המסר החוזר של הנביאים: יהיו מלחמות, יהיו ימים קשים ובסוף האמת תצא לאור.

עוזר לדעת שאמנם יש נבואות חורבן אבל יש גם נבואות גאולה. ואם נבואות החורבן התגשמו, גם תורן של נבואות הגאולה יגיע. נכון, עכשיו אנחנו בתוך המבול, אבל אחר כך יהיה בסדר.

עוזר לדעת שאמנם יש נבואות חורבן אבל יש גם נבואות גאולה. ואם נבואות החורבן התגשמו, גם תורן של נבואות הגאולה יגיע. נכון, עכשיו אנחנו בתוך המבול, אבל אחר כך יהיה בסדר

כגישה לחיים, אני רוצה לחשוב שזה משהו שנלמד ממנו את מה שצריך, נשתנה (בטוח) ונעבור את זה. בראייה שלי, תהיה בישראל התקדמות גם בהיבט הביטחוני וגם בהיבט האחדותי. כעם, כחברה. זה ייקח זמן וזה כרוך בפחדים אבל זה יקרה.

השאלה הגדולה שמרחפת היא האם אפשר יהיה לחזור עם הילדים לשדרות. אני מניחה שרוב התושבים יחזרו, אבל יש ערעור גדול. רוב מי שלא התפנו הם אנשים מבוגרים שכבר עברו כאן את כל המלחמות וראו הכול. הם מחושלים. הם לא רצו להתפנות ואני מבינה אותם.

נוכחתי על בשרי לדעת כמה כוחות חיים הולכים על הפינוי. הגוף שורד והנפש שורדת ואת אוכלת כי צריך לאכול ועושה דברים כי צריך לעשות וכל החיונית שיש בך הולכת לאיבוד.

רק כשחזרתי לכאן לפני שבועיים, הצלחתי לחזור ולחשוב על ההיריון ועל הלידה המתקרבת. אני לוקחת בחשבון שיכול להיות שאריאל לא ישתחרר עד אז מהמילואים, ולא בטוח שהוא יוכל להיות בלידה יחד איתי.

עוד 1,898 מילים
סגירה