נולדתי בפתח תקווה. גרתי בתל אביב 12 שנה, שם הכרתי את קובי. טסנו להודו, נכנסתי להיריון וחזרנו אחרי ירח הדבש למעלות, שם גרים ההורים שלו. היה לי חלום לגור מול הים וביום שבו החלטתי לעבור לגליל המערבי ולחפש בית בקיבוץ ראש הנקרה – החיים שלי השתנו.
התחלתי ללמוד, נפתחתי לעולם הרוח, התגרשתי, פתחתי עסק, הגעתי לעצמאות כלכלית. ראש הנקרה היה לי בית מהרגע הראשון. חייתי שבע שנים בקיבוץ, וכשלא יכולתי להמשיך לשכור שם עברתי לגור בשלומי, העיירה הסמוכה. העיקר שאהיה קרובה לים.
יום שבת, שבעה באוקטובר
באותה שבת, באופן חריג, עבדתי במסעדה והילדים נשארו בבית. פתאום התחילו שמועות שקורה משהו בדרום. במסעדה עובדים גם ערבים מעכו וטמרה ואנחנו מאוד מחוברים. לא הבנו מה קורה ואפילו התבדחנו שאם המסעדה עבדה בקורונה – גם עכשיו יבואו אנשים.
במסעדה עובדים גם ערבים מעכו וטמרה ואנחנו מאוד מחוברים. לא הבנו מה קורה ואפילו התבדחנו שאם המסעדה עבדה בקורונה – גם עכשיו יבואו אנשים
כעבור כמה שעות כבר הבנו שיש הרוגים, פצועים וחטופים. המשכתי לעבוד עד שעות אחר הצוהריים וכשחזרתי הביתה ראיתי הודעה מכיתת הכוננות של ראש הנקרה. אני עדיין נמצאת ברשימת התפוצה שלהם. כתבו שהמצב מדאיג וכדאי לקחת כמה דברים ולעזוב.
גם בשלומי התחילו להישמע המלצות להתפנות. לא ידעתי מה קורה עד שהגרוש שלי אמר שיש חשש שגם בצפון תהיה חדירת מחבלים.
הילד שלי לא רצה להתפנות בשום אופן ומאוד סמכתי עליו. אמרתי לעצמי, הוא יודע. הוא מרגיש דברים למרות שכמוני, הוא לא מחובר לחדשות. החלטתי שברגע שהוא יפסיק להיאבק בי – נתפנה.
אחרי חמישה ימים יצאנו משלומי. הרגשתי בגוף שיצאנו "על הקצה". הרבה תושבים עזבו באותו זמן בדיוק והיו פקקים מטורפים ביציאה מהעיירה. בדרך ראינו הרבה טנקים. בכניסה לראש הנקרה עמדו נגמ"ש וטנק וחיילים שעשו בידוק לכל מי שרצה להיכנס. הרגשתי את הלחץ מהסביבה, מאנשים. אנחנו עוזבים והצבא נכנס.
בדרך ראינו הרבה טנקים. בכניסה לראש הנקרה עמדו נגמ"ש וטנק וחיילים שעשו בידוק לכל מי שרצה להיכנס. הרגשתי את הלחץ מהסביבה, מאנשים. אנחנו עוזבים והצבא נכנס
מה לקחת איתך במזוודה?
אמרתי לילדים לארוז כמה דברים. הבן שלי, שלומד בחינוך המיוחד ב"כישורית" לקח ספרים, טלפון וקצת בגדים. הוא מתורגל באריזות: כילד קטן, בכל פעם שהוא היה זועם, הוא היה אורז תיק עם תפוח, מברשת שיניים וכמה בגדים, יוצא החוצה ויושב על המדרגות. הוא לא היה מסוגל לבטא את מה הוא מרגיש וזה היה הביטוי.
הבת שלי לקחה בגדים ואת האיפור שלה. אמרתי להם שאם נצטרך עוד משהו, נוכל להביא בהמשך. אני כמו בת יענה וזה כנראה מה שמחזיק אותי כי אני לא חושבת קדימה. אני חיה עכשיו. חשבתי שיוצאים לשבועיים, והנה עברו יותר מחודשיים.
תחנה ראשונה – קריות
ביום שבו התפנינו, נסענו לנדב, בן הזוג שלי שגר בקריות. השהות בבית אחד במשך שבועיים לא הייתה נוחה לאף אחד. אנחנו לא רגילים לישון יחד כל לילה והוא התאפק לא לצאת עלינו, כי יש לו סטנדרטים נוקשים בענייני סדר והילד שלי לא הכי מסודר. זה לא היה טוב לנפש של אף אחד מהם, דווקא בגלל שהם אוהבים זה את זה. העדפתי להתרחק ולגור בנפרד.
השהות בבית אחד במשך שבועיים לא הייתה נוחה לאף אחד. אנחנו לא רגילים לישון יחד כל לילה והוא התאפק לא לצאת עלינו, כי יש לו סטנדרטים נוקשים בענייני סדר והילד שלי לא הכי מסודר
תחנה שנייה – עמיקם
אחרי שבוע אצל נדב, חברה פרסמה שאני מפונה עם שני ילדים ומחפשת בית. יכולתי ללכת למלונות, אבל הילד שלי לא רצה להיות עם אנשים כל הזמן – ולחיות עם שני מתבגרים בתוך חדר אחד במלון זה מטורף. בטח היינו מתחרפנים, כי שלושתנו צריכים שקט.
בעקבות הפרסום פנה אלי איש מקסים מעמיקם שגר עם בן הזוג שלו בתל אביב. הוא הזמין אותי לגור אצלו בעמיקם. כמעט שכנע אותי לבוא. התלבטתי בגלל המרחק, ואחרי שבוע הודעתי לו שאני באה.
בשבועיים הראשונים הוא לא לקח ממני תשלום, אפילו לא ראיתי אותו. שבועיים אחר כך נפגשנו וסיכמנו על מחיר סמלי ואז גילינו שאשתו של אחי גדלה עם אחותו. קבלת הפנים שלו הייתה חמה ומדהימה. למרבה המזל, שבוע לפני המלחמה החלפתי אוטו כי האוטו הישן שלי שבק חיים. אם לא היה לי אוטו חדש, לא הייתי יכולה לעשות את כל הנסיעות האלה.
בגלל שעמיקם הוא פתרון זמני, הילדים שלי די מנותקים מהמסגרות. הבן שלי לא יוצא מהבית בלעדיי. הוא לא עצמאי ולא סומך על עצמו ופוחד ללכת לאיבוד. גם אני הייתי כמוהו בנערותי ועכשיו – רק תני לי לנסוע.
בחודשיים האחרונים גמעתי 8,000 ק"מ. פעמיים בשבוע אני מסיעה אותו ל"כישורית". אנחנו יוצאים בשש בבוקר, ובשמונה אני מורידה אותו בבית הספר. משם אני נוסעת לשלומי להאכיל את החתולים ולהחליף להם את החול, משם ממשיכה לקריות, לשתות קפה עם נדב כי צריך גם ליהנות ואז חוזרת לכישורית, אוספת את הבן שלי וחוזרת לעמיקם.
הילדים מאוד תלויים בי בגלל המיקום והסביבה הלא מוכרת. אמנם הבת שלי יוצאת לבד מדי פעם, אבל היא מאוד בודדה פה וצריכה את החברים שלה. אתמול היא הייתה כל היום בבית ואמרה לי שאפילו לא החליפה פיג'מה. זה דור שעבר גם את הקורונה ועכשיו גם הפינוי מהבית ואת המלחמה וזה נורא.
הילדים מאוד תלויים בי בגלל המיקום והסביבה הלא מוכרת. אמנם הבת שלי יוצאת לבד מדי פעם, אבל היא מאוד בודדה פה. אתמול היא הייתה כל היום בבית ואמרה לי שאפילו לא החליפה פיג'מה
פעמיים בשבוע אני לוקחת אותם לבלות. אנחנו נוסעים לזכרון יעקב, מטיילים קצת וחוזרים. אני יודעת שעוד אעשה לעמיקם גיחות בעתיד. אני מרגישה כאן בית. לולא המלחמה, לא הייתי מגיעה לכאן ואני מרגישה שקיבלתי הזדמנות לפגוש עוד מקום.
לחיות על קו הגבול
החיים בגבול הצפון תמיד היו מוגנים מבחינתי. מעולם לא הרגשתי פחד. בראש הנקרה הייתה מעין בדיחה שהירי מלבנון אף פעם לא יגיע אלינו כי אנחנו קרובים וקטנים מדי ו"עדיף" לירות לחיפה או לקריות.
תמיד הייתה לי תחושת מוגנת ויכול להיות שהיא קשורה גם לתחושה המוגנות שיש לי בתוך עצמי. לפני שבועיים ישנתי שני לילות בשלומי, בתוך הרעש של הבומים (רובם של צה"ל), אבל בבית אני מרגישה מוגנת. אם לא היו לי ילדים, לא הייתי עוזבת – גם בגלל חמשת החתולים שהשארתי שם.
כל בחירה לגור במקומות קיצון כרוכה בסיכון מסוים. אני אדם שלוקח סיכונים ועושה דברים לא מקובלים ולא מפתיע אותי שבחרתי לגור דווקא על גבול לבנון. אנשים לא בוחרים סתם לגור על גבולות ויותר מזה, אני חושבת שהמקום בוחר את האנשים. כל מקום מתאים לאנשים מסוימים.
כל בחירה לגור במקומות קיצון כרוכה בסיכון מסוים. אני אדם שלוקח סיכונים ועושה דברים לא מקובלים ולא מפתיע אותי שבחרתי לגור דווקא על גבול לבנון. אנשים לא בוחרים סתם לגור על גבולות
תחשבי למשל על ירושלים, פרדס חנה, תל אביב. לכל מקום יש את האנרגיה שלו וכך גם לאנשים וצריך להיות סנכרון בין שניהם. אם הוא לא קיים, אנשים נשלפים מהמקום.
איך את מסתדרת כלכלית?
כרגע אני משלמת שכירות בשני מקומות. את הדירה בשלומי אני ממשיכה להחזיק כי אין לי מושג מה יהיה, אנחנו תלויים באוויר. אני עובדת במסעדה שלוש פעמים בשבוע וקצת בעסק שלי אבל הייתה ירידה בתחילת המלחמה כי כולם היו בהלם.
החלטתי שאני מתמסרת לתקופה הזאת. אני מקבלת תמיכה מהמדינה כך שאני יכולה להוריד קצת הילוך. אני מקבלת כסף על הטיפול בילד החינוך המיוחד שלי כי אני משגיחה עליו (זה נקרא השגחה על ילד נכה ואני יכולה לקבל על זה כסף אחת לשנה). התחלתי לבקש את מה שמגיע לי, וזה עוד משהו שהשתנה בי בחודשים האחרונים.
כישורית – בית לאנשים עם צרכים מיוחדים
העתיד
בעתיד הקרוב נעבור למעלות ונתקרב לסבא וסבתא, הוריו של הגרוש שלי. ככה נהיה סמוכים ל"כישורית" ולבית הספר ברגבה, שם לומדים עכשיו החברים של הבת שלי. אני רוצה שלילדים תהיה קצת יותר שיגרה ולהפחית שעות נהיגה.
אני חושבת שבתוך חודש אצטרך לקבל החלטה לעבור לבית אחד קבוע. אני לא רוצה להמשיך לשלם שכירות כפולה ולהרגיש תלושה. אני רוצה את החיים שלי בחזרה. לאף אחד לא מתאים לחיות ככה לאורך זמן, זו לא תחושה נורמלית, גם לא לחתולים שנשארו לבד בבית.
אני חושבת שבתוך חודש אצטרך לקבל החלטה לעבור לבית אחד קבוע. אני לא רוצה להמשיך לשלם שכירות כפולה ולהרגיש תלושה. אני רוצה את החיים שלי בחזרה
זוגיות בצל מלחמה
מאז תחילת המלחמה אני מרגישה שבקושי יש לי זוגיות. נדב עובר תקופה לא פשוטה וגם אני צריכה אותו. אני לא אוהבת לדבר בטלפון והניתוק הזה מרחיק ולא מקרב. אני אוהבת להתגעגע יומיים שלושה, אבל לפעמים אנחנו לא מתראים שבוע ואין לנו אינטימיות ואין לנו פינה ועכשיו גם אין לנו סופי שבוע.
אני לא יכולה לבוא אליו ולהיות אצלו כי אני לא יכולה להשאיר את הילדים לבד עכשיו. אני מתמסרת למצב, למרות שזה כמעט מנוגד לטבע שלי. היום אני אמא הרבה יותר קשובה, סדרי העדיפויות ברורים לי. נדב אמר לי שלא כל בן זוג היה מוכן לסידור הזה.
מאז אוגוסט, הבן שלי נמצא רק איתי. הוא עבר משבר ופחות הולך לאבא שלו. מלכתחילה, אני זה הבית ואצל הגרוש שלי זה יותר כמו לבוא להתארח.
פעם בשבועיים נדב מגיע לעמיקם. בכל פעם שהוא בא, לוקח לי זמן להתרגל לנוכחות שלו ואז חולף עוד שבוע עד שאני שוב רואה אותו. הקשר שלנו מאוד פיזי. יש ביננו משיכה גדולה. אני לא צריכה יותר מדי שיחות נפש כי אני עושה אותן עם אנשים שבאים אלי ועם חברות.
אני מתגעגעת לראות אותו. אני מתגעגעת לאינטימיות ביננו ולמגע שלנו, אבל כשאני פוגשת אותו לעתים רחוקות, פתאום זה מרגיש כמו סטוץ. כשהוא בא לכאן, אנחנו ישנים בחדר שבו הבת שלי ישנה והיא עוברת לישון על הספה בסלון שעליה אני ישנה בחודשיים האחרונים. כמו שהיה בבית הוריי. גם אני, כשהייתי בת 16, אמא ואבא שלי ישנו בסלון והחדרים היו שלנו.
כשהוא בא לכאן, אנחנו ישנים בחדר שבו הבת שלי ישנה והיא עוברת לישון על הספה בסלון שעליה אני ישנה בחודשיים האחרונים. כמו שהיה בבית הוריי. גם אני, כשהייתי בת 16, אמא ואבא שלי ישנו בסלון והחדרים היו שלנו
דל"פ
אני מקווה שלא יהרגו אותי על מה שאומר, אבל אני חושבת שמה שקורה כנראה היה צריך לקרות. זה היה רק עניין של זמן. מי שגרים ליד העוטף היו כמו קיר המגן שלנו במשך הרבה זמן. אני מסתכלת על זה מבחינה רוחנית ויש דברים שנשכחו מאיתנו בשנים האחרונות.
גדלתי בשנות השבעים והשמונים ואני מרגישה שמשהו הלך לאיבוד ועכשיו משהו יפה חוזר. האם היינו צריכים לשלם מחיר כזה? אני חושבת שתמיד יש מחיר והרבה פעמים אנחנו מבינים דברים רק במצבי קיצון. לפעמים אנחנו צריכים לעבור את הגבול כדי לקבל בעיטה בתחת ולעשות שינוי ואנחנו עושים שינוי כקולקטיב.
אם תשאלי אותי האם תשתלט השכחה על אנשים בתוך כמה זמן, אענה לך שכן, בוודאי. חלק גדול יבחר שוב את ביבי וחלק גדול ישכח את מה שהיה. לאנשים יש נטייה הישרדותית: לשכוח כדי לחיות.
אם תשאלי אותי האם תשתלט השכחה על אנשים בתוך כמה זמן, אענה לך שכן, בוודאי. חלק גדול יבחר שוב את ביבי וחלק גדול ישכח את מה שהיה. לאנשים יש נטייה הישרדותית: לשכוח כדי לחיות
אני חושבת שרוב האנשים בארץ ירצו לחיות ולא לשרוד. יותר אנשים ירצו לשמר שקט ואחדות לא רק בעולם הרוחניקי בפרדס חנה. אני מקווה שמה שאני אומרת, באמת יקרה. אני שמחה שאני רואה ככה את העתיד לבוא.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם