מזה כחודשיים שתלמידיי (כ-1400 תלמידים מ-ז' עד י"ב) והצוות החינוכי שבהנהגתי (כ-200 מורים ועובדים) פוזרו לכל עבר במאות מוקדים ברחבי מדינת ישראל, מחצור הגלילית ועד אילת, מנסים לקיים שגרת חיים במקומות חדשים.

מצאתי עצמי כמנהל נכנס למחול מטורף של מיפויים – היכן נמצא כל תלמיד, כל מורה. של ניסיון לאתר ולספק עוגן מוכר במציאות של פליטות. חודשיים שיחד עם צוות המורים המסור שלי, כולם פליטים בעצמם, אנחנו מנסים להגיע לתלמידות ולתלמידים, לשאול לשלומם, לברר צרכים, להבין אם ניתן לסייע.

מצאתי עצמי כמנהל נכנס למחול מיפויים מטורף – היכן נמצאים כל תלמיד ומורה, מנסה לאתר ולספק עוגן במציאות של פליטות. יחד עם צוות המורים המסור שלי, פליטים בעצמם, מנסים להגיע לכולם ולסייע

יחד עם המורות והמורים יצרנו מרכזים שנותנים מענים חינוכיים לתלמידי קריית שמונה, החל מבית הספר אורט קריית שמונה הפועל באוניברסיטת תל-אביב, דרך מרכזים חינוכיים במרחב כנרת בצפון ועד לאילת בדרום. תלמידים שלא נמצאים בקרבת המרכזים הללו הופנו להשתלב בבתי ספר קיימים, ומנהלי בתי ספר מדהימים בכל רחבי הארץ פתחו את ליבם ואת בתי הספר שלהם בפני התלמידים שלי.

יחד עם זאת, מהר מאוד התברר שאוסף המענים החינוכיים שניתנו לא מכסה את כלל הילדים בכל רחבי הארץ. נכון לרגע זה, רק כ-50% מתלמידים נרשמו באחד המרכזים החדשים ובבתי הספר הקיימים.

כל האחרים מתקשים, כי ההורים מסרבים לשחרר בשל חרדות, חוסר חשק, דיכאון, מוטיבציה נמוכה, פיתויי העיר הגדולה, וככל שעולים בגיל גם השתלבות בשוק העבודה.

בחודש האחרון אני מנהל את אורט קריית שמונה באוניברסיטת תל-אביב. השימוש במתקני האוניברסיטה, המפגש החברתי ועם המורים מקרית שמונה וגם סדר היום שנבנה, הופך את הלימוד בבית הספר לחוויה נעימה ומרגשת בימים טרופים אלה.

יחד עם זאת, מהר מאוד התברר שאוסף המענים החינוכיים שניתנו לא מכסה את כלל הילדים בכל רחבי הארץ. נכון לרגע זה, רק כ-50% מתלמידים נרשמו באחד המרכזים החדשים ובבתי הספר הקיימים

אבל קצת לפני תחילת מועדי החורף של בחינות הבגרות מסתמן, שרק 20% מתלמידי י"א י"ב מגיעים לבתי הספר ולמרכזים החינוכיים החדשים. זה קורה כי חסרים מורים לחלק ממקצועות הבגרות, מכיוון שתוכניות הלימוד בבתי הספר החלופיים לא תואמות את מסלול הלימודים ממנו הגיעו התלמידים – מגמות שונות, בחינות שונות. זה קורה גם כי בהיעדר מענים חינוכיים האלטרנטיבות קורצות יותר מתמיד, בדמות העיר הגדולה על שלל הפיתויים שבצידה בכל הקשור לבילויים ולתעסוקה.

דוגמה קטנה וכואבת מבית הספר שאני מנהל באוניברסיטת תל-אביב: נרשמו אליו 40 שמיניסטים, אך בפועל מגיעים מדי יום בין 3 ל-10.

משרד החינוך מנסה לתת מענה באמצעות מתווי הבגרויות השונים, אבל בפועל תלמידי קריית שמונה כבר לא בתמונה מאז ה-7 באוקטובר. אומרים לנו שייבחנו על 60% מהחומר ואז על 30%, בחינות חיצוניות ופנימיות, אך התחושה היא שהרכבת כבר עזבה את התחנה. לא יהיו בגרויות!

הבעיה היא לא האחוזים, לא הבחינות הפנימיות או החיצוניות, הבעיה היא בעצם יכולתם של התלמידים ללמוד. אבל אפשר להפוך את סימן האזהרה להזדמנות גדולה. האם באמת הבגרויות חיוניות כל כך בתקופה הזו? ואולי נכון יותר לנתב את התלמידות והתלמידים לשליחות חברתית, במקום לנסות להתניע בכוח שנת לימודים שלעולם לא תותנע?

אפשר להפוך את סימן האזהרה להזדמנות. האם באמת הבגרויות כה חיוניות כעת? ואולי נכון יותר לנתב את התלמידים לשליחות חברתית, במקום לנסות להתניע בכוח שנת לימודים שלעולם לא תותנע?

האם זה יהיה באמת כל כך נורא, אם במקום להתעקש על בגרויות – תלמידי י"ב יידרשו, כתנאי לסיום י"ב, לקחת חלק במשימות לאומיות כמו התנדבות בחקלאות, במרכזי קליטה למפונים, כל אחד לפי כישוריו?

ובאשר לבגרויות, במידה שהתלמידים ימלאו את חלקם בהיבט של התנדבות ותרומה לחברה, יסוכם מהלכו הלימודי של כל אחד מהם על פי הישגיו עד תום י"א (מדובר ברוב המקרים ב-80% ממטלות הבגרות שאליהם נדרש התלמיד).

אולי זו הזדמנות לשנות את המתווה הכללי ולחשוב על הכוח האדיר שטמון בנערים ובנערות הללו, ביחס לפוטנציאל שיש להם לתרום לחברה ולהיות מעורבים בזמן שהם בשיא כוחם הקוגניטיבי, הרגשי והפיזי.

בזכות המכינות הקדם צבאיות ושנות השירות, למדנו עד כמה התרומה וההתנדבות למען הקהילה תורמת לצעירות ולצעירים. עכשיו יש לנו הזדמנות להרחיב את המהלך ולהחילו על השמיניסטים, כדי ששנתם האחרונה בבית הספר תהיה סוג של שנת שירות.

איזה רווח אדיר תרוויח מכך החברה הישראלית. אילו בוגרים ייצאו בדרך זו ממערכת החינוך. כי בסוף, זו "מערכת חינוך", לא "מערכת בגרויות".

עופר זפרני הוא חבר ארגון מנהלי ומנהלות בתי הספר "מנהיגים" ומנהל קרית החינוך אורט דנציגר קריית שמונה.