נולדתי בסיני במושב חרובית על גבול הים. אני לא זוכרת כלום כמובן, אבל הייתי רואה הלוך וחזור את סרטי הווידיאו שלנו משם. אמא שלי ילידת הארץ ואבא יליד עיראק. כשהייתי בת ארבעה חודשים, הגענו ליישוב שאין בו שבילים ולא חשמל. ההורים שלי ועוד מפונים מסיני קיבלו שטח מהמדינה, התאגדו והקימו יחד את עין הבשור במועצה האזורית אשכול.
יום שבת, שבעה באוקטובר
התעוררתי בשש וחצי מבומים בלתי פוסקים. לא הייתה אזעקה. למעשה, ברוב המבצעים אין צבע אדום והירי עובר מעלינו. פילסתי את דרכי לממ"ד, הספקתי לארגן אותו קצת, לסגור את החלון, להביא מים, לפנות את המזרונים ואת הלגו שהיו מפוזרים על הרצפה. את המבנים שהילדים בונים בממ"ד, אני לא מפרקת. עשיתי הכול מהר, קראתי לכולם מהחדרים, פלג (בת 11) הייתה באנגליה עם סבתא.
הדבר הראשון שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו נכנסים לממ"ד הוא לנער את איברי הגוף, את המתח שמצטבר. זה התפקיד של פלג, שלא הייתה בארץ. בשלב השני שחר (בן 9) מוזג לכולם מים ואז יש סבב חיבוקים שזה התפקיד של לַחַן (בת 6), וגפן (בת 12) אחראית להמציא משחקים.
הדבר הראשון שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו נכנסים לממ"ד הוא לנער את איברי הגוף, את המתח שמצטבר. בשלב השני שחר (בן 9) מוזג לכולם מים ואז יש סבב חיבוקים
התחלנו לצייר בצבעי מים ולשחק קלפים ואז התחילו לרוץ הודעות בקבוצות הווטסאפ. מישהו כתב, שמעתי מקלעים. שאלתי, מה זה? אני שמעתי משהו חריג אבל לא הבנתי מה אני שומעת. ואז התחילו הודעות היסטריות: מה זה, אין מי ששומר עלינו? איפה הצבא? ועוד הודעה בקבוצת "עין הבשור בלי פוליטיקה": תבדקו בבית של א', היא אומרת שיש אצלה מחבלים.
בווטסאפ של הכיתות של הבנות, ילדים כתבו שיש מחבלים בתוך הבתים. אחד הילדים כתב שדפקו להם בדלת הממ"ד. הרגשתי את המתח עולה והחלטתי לקרוא רק את ההודעות של צח"י (צוות חירום יישובי) ולהיות עסוקה בילדים.
באיזשהו שלב הבנתי שיש אפשרות שייכנסו אלינו מחבלים והתלבטתי אם להכין את הילדים לאפשרות הזאת שבטח תשרוט להם את הנפש. בסוף החלטנו על תכנית פעולה, ליצור מקומות מסתור בממ"ד. למשל, להסתתר מאחורי ערמת מזרונים שהיו שעונים על הקיר.
מעולם לא היינו קרובים לאימה כזאת. לא היה לי מושג מה הולך בקיבוצים, העדפתי לא לדעת. הייתי עסוקה בנשימה הבאה ומדי פעם חמקתי מהממ"ד להביא קצת אוכל.
מעולם לא היינו קרובים לאימה כזאת. לא היה לי מושג מה הולך בקיבוצים, העדפתי לא לדעת. הייתי עסוקה בנשימה הבאה ומדי פעם חמקתי מהממ"ד להביא קצת אוכל
בשבת בלילה לקח לי זמן להרגיע את הילדים בממ"ד. זה לא היה פשוט. שמתי מוזיקה ועשיתי עיסוי לכל אחד, עד שהם נרדמו. עד אותו רגע, הייתי אמא מתפקדת ובבת אחת קרסתי.
ואז אח שלי התקשר לספר שדוד שלי, אח של אמא שלי שגר בניר עוז – נרצח עם בת זוגו (יוסיניו גרוס ורבקה בן חורין ז"ל). שבוע לפני כן הוא היה אצלנו בערב סוכות וחלקנו רגעי שמחה יפים. הרגשתי איך הגוף שלי מתרוקן ואוזל מבפנים. אמרתי לצפריר, בוא נארוז. הרגשתי על סף עילפון.
הפינוי
בדרך כלל כשמתחיל צבע אדום אנחנו נוסעים להורים של צפריר בירושלים עד יעבור זעם. הפעם לא. גם כי אמא שלו הייתה בחו"ל עם פלג, וגם כי הבנתי שיש כאן טראומה חדשה ועדיף שאהיה בסביבת אנשים שעברו אותה גם. ידעתי שאחד הדברים החשובים בטראומה הוא השלב הסמוך להתרחשותה. שם יש חלון הזדמנויות למזער נזקים.
ביום ראשון בבוקר התקבלה הוראה להתפנות. בהודעות הראשונות נתנו שתי אפשרויות: פארן ועין יהב. אחר כך הגיעה הודעה מהמועצה שאפשר להתפנות גם למלון באילת, אבל כבר יצרנו קשר עם פארן ומצאו לנו דירה.
חשבתי שמתאים יותר למשפחה אנרגטית כמונו עם כלבה שלא מוכנה להיכנס למבנה, להיות במקום פתוח ולא בעיר. רוב תושבי עין הבשור התפנו לאילת.
יצאנו בתורנות של 15 מכוניות בכל פעם. חברי כיתת הכוננות ליוו אותנו עד אחרי צאלים, דרך שנמשכת כארבעים דקות. ראשונים יצאו אנשים עם מוגבלויות ומשפחות עם תינוקות. מעולם, עד אותו יום, לא קרה שכל היישוב התפנה. אמא שלי, למשל, לא התפנתה אף פעם.
יצאנו בתורנות של 15 מכוניות בכל פעם. ראשונים יצאו אנשים עם מוגבלויות ומשפחות עם תינוקות. מעולם, עד אותו יום, לא קרה שכל היישוב התפנה. אמא שלי, למשל, לא התפנתה אף פעם
היחידים שנשארו במושב הם חברי כיתת הכוננות ומי שיש להם תפקיד יישובי. היו מעטים שלא היו מוכנים להתפנות וככה יש מי שמשקה את העציצים ומאכיל לכולם את החתולים. יצאנו בסביבות ארבע. כשהשער נפתח הרגשתי איך בכל מטר, יורדת לי מהלב עוד אבן.
מה לקחת איתך במזוודה?
לקחתי שלושה סטים של בגדים קצרים, פיג'מה ובגד ים, תחתונים חזיות וגרביים, נעלי ספורט, ספרים, סווטשירט, מטענים וכובעים, אוכל ליום הראשון והרבה מים. היה זמן, אבל לא פעלתי ביעילות גדולה מספיק.
פארן
כשהגענו לפארן, כבר היה פה חמ"ל עם חלוקה לצוותים ומזון וחיבוקים. עוד לפני שביקשתי משהו, כבר דאגו לנו.
נכנסנו לחדר קטנטן שיש בו גם מטבחון, שירותים ומקלחת. למעשה, זה חדרון שמתאים למגורים של אדם אחד או שניים, ואנחנו שישה. לפעמים אני מוצאת את עצמי ישנה על מזרון יחיד עם לַחַן ועם שחר עליי. בכל בוקר אנחנו מרימים את המזרונים כדי שיהיה לנו מרחב לזוז בו.
זה חדרון שמתאים למגורים של אדם אחד או שניים, ואנחנו שישה. לפעמים אני מוצאת את עצמי ישנה על מזרון יחיד עם לַחַן ועם שחר עליי. בכל בוקר אנחנו מרימים את המזרונים כדי שיהיה לנו מרחב לזוז בו
המטבח קטן-קטן. צריך למצוא פתרונות אחסון ולהיות יצירתיים ובכל זאת, אני מתאהבת במינימליזם. בפשטות הזאת. כשהגענו, הבנתי שזה לא הולך להיות קצר. צריך לעשות הרבה כדי לשקם את האמון שלי וכרגע אני לא מוכנה לחזור, וגם אי אפשר.
בהתחלה סבלתי מתסמונת הניצולים. איזו זכות יש לי לקטר כשלא הייתי באירוע פנים מול פנים? איזו זכות יש לי ליהנות ממשהו? אחר כך היה שלב של בדידות ותחושת תלישות, בגלל המרחק מהקהילה. אנשים מכל מיני מקומות הגיעו לכאן ואז מצאו פתרונות אחרים ועזבו, וצריך להתמודד גם עם פרידות.
ויש המון הכרת תודה. לפעמים אני מרגישה שאין לי יכולת להכיל את כל הטוב שתושבי פארן נותנים לנו. ביום הראשון שלנו כאן, כשהבת שלי יושבת לידי בדשא בוכה ולא מבינה למה בכלל יש מלחמות, ניגשה אליה ילדה מלאכית ושאלה, רוצה לשחק איתנו? היא ניגבה את הדמעות והלכה.
ביום הראשון כאן, כשהבת שלי יושבת לידי בדשא בוכה ולא מבינה למה בכלל יש מלחמות, ניגשה אליה ילדה מלאכית ושאלה, רוצה לשחק איתנו? היא ניגבה את הדמעות והלכה
לפני כחודש הילדים התחילו ללמוד במרחב שנפתח בעין יהב עבור ילדי אשכול המפונים. אחת לשבוע יש להם יום יער ויש נגרות וטיפולים מסוגים שונים.
המכבסה
בתוך המושב יש חאן שהיה מושבת הרבה זמן. מהיום הראשון השמישו אותו עבור מילואימניקים. אנחנו נמצאים שלושה קילומטר מהגבול עם ירדן. כולם פה טראומטיים וצריכים להרגיש ביטחון. אותם מילואימניקים נמצאים פה מהיום הראשון וחולקים איתנו "מכבסה".
בכניסה למקלחות החאן, שמו כמה מכונות כביסה ומייבש כביסה חדשים לגמרי שקיבלנו מתרומות. אני הולכת לשם כמה פעמים בשבוע עם גיגית הכביסה, ואז הולכת שוב כדי להוציא אותה. הפעולה הזאת מרגיעה אותי. נותנת לי קצת שפיות.
שלומי מתיאס, המורה למוזיקה
פלג חזרה מאנגליה באיחור של שבוע כי כל הטיסות בוטלו. היא לא הייתה איתנו בשבת השחורה ולא ידעה הרבה ממה שקרה. כשהיא חזרה, סיפרנו לה ששלומי מתיאס, המורה האהוב שלה למוזיקה מקיבוץ חולית – נרצח. ידעתי שיהיה לה קשה מאוד.
קצת לפני שהכול קרה, היא כתבה שיר ונתנה לו להלחין. היה לו רוחב לב יוצא דופן. יום אחד הוא בא אלינו והקליט סקיצה לשיר ואמר לה: יופי, עכשיו יש לנו שלד בריא. בשבוע שבו היינו כאן והיא שם, יצרתי קשר עם מישהי שחיברה אותי לרמי קלינשטיין. שלחתי לו את הסקיצה ששלומי הקליט והוא עיבד והקליט את השיר בעצמו.
לפלג הכי הכי קשה. בהתחלה היא בכתה הרבה שהיא רוצה הביתה. לנו יש הכרת תודה שעוד יש בכלל בית אחרי כל מה שראינו ושמענו, אבל היא לא הייתה באירוע ומרגישה אחרת. כמה ימים אחרי שחזרה, היא כתבה את זה:
אני רוצה לומר שלום וכבר לחזור הביתה
ולא רוצה לשהות עמוק בתוך השאלה
אני רוצה לכעוס ולהרביץ הכול החוצה
ולא רוצה לשמוע עוד על סבל או בהלה.אבא כל הזמן אומר
כל המשפחה ביחד וזה הכי חשוב
אבל יש לי זכות לבכות יש לי זכות לכעוס
יש לי זכות לברוח.
מה משתנה בחלוף הזמן
יש לי פחות סבלנות לילדים. פחות סבלנות לכל אי שביעות רצון שלהם. כל דבר יומיומי שיש בו התנגדות רגילה ונורמלית של ילדים, מכביד עליי.
בשבועות האחרונים, צפריר חזר לעבוד באשכול ואנחנו מתראים רק בסופי שבוע. הוא אגרונום ונלחם יחד עם החקלאים על המשכיות הגידולים. גם אמא שלי שהייתה בחדר לידנו מההתחלה, עברה לפני שבוע למלון באילת. יש לה שם חברות ופעילויות לגיל השלישי והיא לא צריכה להכין אוכל ולנקות ולשמוע את הצעקות של הילדים שלי.
נוסעים לבקר את הבית
מחר, לראשונה מאז שבעה באוקטובר, ניסע לעין הבשור ונהיה שם בסוף השבוע. הילדים מתרגשים וקופצים משמחה.
בבית שלנו גרים עכשיו שישה חיילי מילואים שעושים תפקידים ביחידות מיוחדות. הם היו צריכים בית לגור בו ומחר נפגוש אותם. אני כל כך שמחה ומודה להם שהם אצלנו. אני כל הזמן אומרת להם, תשתמשו במה שאתם רוצים. בהכול! בזמן הזה הם הספיקו לתקן לנו רשתות קרועות, לסדר נזילות ולשטוף רצפה.
בבית שלנו גרים עכשיו שישה חיילי מילואים. אני כל כך שמחה ומודה להם שהם אצלנו. אני כל הזמן אומרת להם, תשתמשו במה שאתם רוצים. בהכול! בזמן הזה הם הספיקו לתקן לנו רשתות קרועות, לסדר נזילות ולשטוף רצפה
למחרת אסע לכיכר החטופים להשתתף במיצג ריקוד שיזמו בנותיו של לואיס הר, מקיבוץ אורים. לואיס נחטף מניר יצחק יחד עם זוגתו קלרה מרמן, שחזרה בינתיים. הוא בן 70 והוא רקד איתי ועם אבא שלי ואני מקווה שיגיעו הרבה רקדנים.
אז עכשיו אני עסוקה בזה ולא בפחד שלי האם הילדים לא ירצו לחזור לפארן אחרי הביקור בעין הבשור.
למה את מתגעגעת?
למשפחה שלי. בגלל זה אני מזמינה אותם לכאן בסופי שבוע. איכשהו, אנחנו מצליחים לארח אותם פה. אני מתגעגעת לחג משותף בעין הבשור. בחנוכה רציתי קצת חופשה והחלטנו לקחת חדר באילת אבל הקהילה שלנו כבר לא שם.
הקיבוצים נשארו מאוחדים וחברי המושבים, התפזרו. העוגן של הקהילתיות לא קיים כרגע. יש לי חברים כאן, בפארן. יש את ליאורה מתלמי יוסף שגרה צמוד אלי והפכה להיות משפחה. ואבא של ליאורה שהוא כמו סבא עבור הילדים שלי. ויש את ציפורה, בעלת הבית הנהדרת.
ויש את הגעגוע הכואב והידוע. אנשים שאני אוהבת ונרצחו. דוד שלי וזוגתו, תמר קדם סימן טוב הלביאה המופלאה מניר עוז שנרצחה עם בעלה יהונתן, שלושת ילדיהם וחמותה. הגעגוע לשלומי המורה למוזיקה האהוב מחולית וללואיס הר, החבר החטוף שלנו מאורים שאנחנו כל כך מחכים שישוב.
העתיד
אני מרגישה שאני נעה בין רגעים. רגע אחד אני אומרת לעצמי טוב, זה המקום החדש שלי וברגע אחר אני חושבת, עד מתי? זה ייקח עוד הרבה זמן? אולי נעבור למקום קרוב יותר?
אני מרגישה שאני נעה בין רגעים. רגע אחד אני אומרת לעצמי טוב, זה המקום החדש שלי וברגע אחר אני חושבת, עד מתי? זה ייקח עוד הרבה זמן? אולי נעבור למקום קרוב יותר?
אני נעה בין עוברים לנשארים, ומשהו בתוכי לא זז. זה עיקר הבלבול. בימים שאני תקועה בתוך הבלבול, אני לא מצליחה לעשות כלום. לא כלים ולא להיות אמא. הדבר הזה – שאני לא יודעת לאן מועדות פניי – הוא יומיומי וצובע הכול. כמות עצומה מהאנרגיה היומיומית, הולכת לבור הזה.
מה עושה לך טוב?
התחלתי ללמד תנועה בבית הספר פעמיים בשבוע. פעמיים בשבוע אני רוקדת במושב ספיר ויש קבוצת כתיבה שאני משתתפת בה עם שני מנחים מקסימים ואנחנו כותבים שירה. עד כמה שהכתיבה מציפה הכול, זה עושה לי טוב.
לפעמים באים חברים לבית הקטן שלנו בערב ובלילה אנחנו ממציאים הרפיות לפני השינה, נרדמים ככה, ומשתדלים לסדר ולארגן במתחם של החיילים. אותם חיילים שהיו פה בהתחלה, נמצאים פה עדיין.
ועוד לא דיברתי על יפי המדבר. כשהגעתי לפארן וראיתי את ההרים סביב המושב נשמתי לרווחה. כל בוקר אני מתענגת על הזריחה, לפנות ערב נפעמת מהשקיעה. יש משהו מרפא בשקט של פארן. אני אוהבת את הקצב האיטי, הוא מתאים לי. לפעמים אני יכולה לדמיין אותנו גרים כאן.
ועוד לא דיברתי על יפי המדבר. כל בוקר אני מתענגת על הזריחה, לפנות ערב נפעמת מהשקיעה. יש משהו מרפא בשקט של פארן. אני אוהבת את הקצב האיטי, הוא מתאים לי. לפעמים אני יכולה לדמיין אותנו גרים כאן
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אור את אישה מדהימה ואמא לביאה. את כל כך חזקה, יצירתית וחכמה. הרעיון לשחרר את הגוף שנכנסים למדד, להמציא משחקים ולהכניס צחוק ושמחה לתוך סיטואציה כל כך מלחיצה מדהימה בעיני. מאחלת לך שתרגישי ביטחון שלם לחזור הביתה, לקהילה שלך בקרוב. אמן.