הרב יעקב רוז'ה נחשף לזוועות בלתי ניתנות לתיאור. זוועות שיכולות לטלטל אפילו אדם כמו רוזה – הסמכות הרבנית המובילה בהלכות מוות ואבלות. "מה שראיתי אחרי 7 באוקטובר לא ראיתי בכל הקריירה שלי", אומר רוז'ה כשהוא מתיישב אל השולחן בחדר המגורים שלו בבת ים, שם הוא משמש כרב הראשי האשכנזי בהתנדבות.
"ראית איך הם חיללו גופות בכוונה, ראיתי גופות של תינוקות… אתה אף פעם לא רואה תינוקות ככה… זה קשה מאוד. אני מצליח להחזיק מעמד, אבל יש מסביבי אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם זה", הוא אומר.
כסמכות ההלכתית העליונה לענייני חללים, רוז'ה חובש שני כובעים, האחד אזרחי והאחר צבאי. בחמשת העשורים של הקריירה הצבאית שלו הוא הגיע לדרגת סגן־אלוף ושירת כיועץ לרב הראשי של צה"ל בעניינים הקשורים במוות וזיהוי חללים.
כיו"ר הוועדה לענייני כבוד המת של מועצת הרבנות הראשית – וכרב לשעבר של המכון לרפואה משפטית אבו כביר – הוא אחראי על כל האזרחים שנרצחו בטבח של 7 באוקטובר.
היהדות פיתחה מערכת הלכתית איתנה ומורכבת לקביעת מוות, גם בהיעדר גופה. העם היהודי, שחווה אימה ועוינות מצד העמים שחי בקרבם – פגאנים, נוצרים או מוסלמים – כבר ראה פוגרומים, עלילות דם, את מסעות הצלב, האינקוויזיציה והשואה.
לאורך ההיסטוריה המדממת הזאת, חכמי הדת יצרו מאות תקדימים הלכתיים, הכוללים תגובות כמעט לכל מעשה זוועה שאפשר להעלות על הדעת. אולם, אפילו במסורת העשירה הזאת, שהתפתחה במשך הדורות בגלות בתנאים קיצוניים ודכאניים, לא היה די, אומר רוז'ה.
"גם אם נצליח להוציא מהמכוניות את כל השיירים, יש משהו לא נכון במכירת מכוניות שנטבחו בהן יהודים למחזור מתכות כדי שחברות הביטוח יוכלו לקבל בחזרה חלק מהכסף שלהן"
"הטבח של 7 באוקטובר החיה פסקי הלכה שהיו רדומים במשך מאות שנים. חלק מהמקרים שעלו היו חסרי תקדים לחלוטין" במקורות ההלכה היהודיים, לדבריו. מה צריך לעשות, לדוגמה, במכוניות שבהן נורו למוות עשרות קורבנות? הרגישות הייחודית של היהדות ביחס לגופות קובעת כי צריך להוציא מהמכוניות את כל השיירים.
אולם, עבור רוז'ה לא היה די בכך. "גם אם נצליח להוציא מהמכוניות את כל השיירים, יש משהו לא נכון במכירת מכוניות שנטבחו בהן יהודים למחזור מתכות כדי שחברות הביטוח יוכלו לקבל בחזרה חלק מהכסף שלהן". פסק הדין ההלכתי של רוז'ה, שעדיין ממתין לאישור הרב הראשי האשכנזי דוד לאו, הוא שיש לקבור את המכוניות. התל שייווצר יהווה אנדרטה לזכר הקורבנות.
טריטוריה בלתי נודעת
ב־7 באוקטובר כ־3,000 מחבלי חמאס הסתערו על יישובים הסמוכים לגבול עם עזה, רצחו אזרחים בבתיהם וברחובות ותקפו בסיסים צבאיים. הם טבחו בכ־360 ממשתתפי פסטיבל המוזיקה "סופרנובה". כ־1,200 ישראלים, רובם אזרחים, נרצחו באכזריות; כ־240 נחטפו לעזה.
יום לאחר המתקפה רוז'ה נקרא לשירות מילואים בצה"ל. מאז הוא נמנה עם אחד משלושה הצוותים שעושים סבבי משמרות בנות 12 שעות במחנה שורה ליד רמלה. בגיל 79, הוא כנראה החייל המבוגר ביותר המשרת בצה"ל.
רוז'ה מתאר את המחנה כ"גיהינום על אדמות", שאליו הובאו לזיהוי מאות גופות של קורבנות הטבח. בשבועות הראשונים לשירותו ריח המתים הציף אותו
מחנה שורה, שעד 7 באוקטובר שימש כמרכז לוגיסטי וביתה של הרבנות הצבאית, הפך למרכז עצום לריכוז גופות. רוז'ה מתאר את המחנה כ"גיהינום על אדמות", שאליו הובאו לזיהוי מאות גופות של קורבנות הטבח. בשבועות הראשונים לשירותו ריח המתים הציף אותו.
מלחמת יום הכיפורים ב־1973 הייתה הקורס המזורז של רוז'ה בפרטי ההלכות הנוגעות לקביעת מוות, זיהוי גופות, קדושת המת וישיבת שבעה. אולם, שום דבר שחווה במהלך המלחמה ההיא ובשנותיו כרב במכון לרפואה משפטית אבו כביר, מ־1994 ועד 2021 – או ביחידה לזיהוי חללים של צה"ל – לא הכין אותו לזוועות שבוצעו השנה בשמחת תורה.
ממדי הטבח ורשעותו היו חסרי תקדים לא רק מבחינה היסטורית אלא גם מבחינה הלכתית. גופות נשרפו לבלי היכר עד שאפילו בדיקת דנ"א לא הייתה אפשרית. הכאוס היה כה גדול שנדרשו חודשים כדי להבין מי נעדר ומי מת.
כמו כן, בתי הקברות באזור המלחמה לא אפשרו לקבור בהם את הנפטרים; ושרידי הגופות והדם התפזרו על פני שטח רחב, מה שהצריך קבירת חפצים, לרבות מכוניות שלמות.
בן משפחה נעדר – האם הוא מת? האם הוא חי? רוז'ה הוא הסמכות ההלכתית העליונה שאליה פונות המשפחות כדי להשתחרר מהלימבו של חוסר הוודאות
בן משפחה נעדר – האם הוא מת? האם הוא חי? רוז'ה הוא הסמכות ההלכתית העליונה שאליה פונות המשפחות כדי להשתחרר מהלימבו של חוסר הוודאות. היכולת לשבת שבעה – או לא – על בן, בת, אב, אם, רעיה או בעל תלויה בפסיקתו של רוז'ה. רעיה הופכת לאלמנה, ילד הופך ליתום – או, בהיעדר ראיות, חוסר הוודאות נמשך.
רוב הישראלים אינם אורתודוקסים במובן של שמירת מצוות יום־יומית, אך בכל זאת רובם פונים לרבנים אורתודוקסים כמו רוז'ה בענייני אבלות ונישואים. רוז'ה הוא פוסק מוכר בארץ בטקסי המעבר של יהודים מהעולם הזה לעולם הבא. והאחריות גדולה. הוא מתייחס לעבודה שלו ברצינות.
רק פעם אחת במהלך הריאיון איתו וההתכתבות שאחריו רוז'ה איבד את שלוותו. זה היה בתגובה לשאלה שרמזה כי הוא פוסק על פי "הנחות סבירות" ולא על פי אמת מוחלטת. "אף אחד לא יושב שבעה על סמך הנחה סבירה", התרגז הרב. "אדם יושב שבעה רק אם ישנה ודאות מוחלטת שבן המשפחה מת. אישה נישאת בשנית רק לאחר שנקבע ללא ספק שבעלה מת.
"עכשיו, איך מתקבלת ההחלטה הזאת? אני לא יכול להגיד לך בדיוק, מפני שאני חתום על הסכם סודיות, אז אני לא יכול לחשוף את המודיעין שיש לי גישה אליו. אבל אני יכול לומר לך שהראיות הן מוחלטות, זה 100%".
ההלכה, אומר רוז'ה, נסמכת על אבחנות מומחים, גם אם האבחנות האלה מבוססות על סרטוני וידיאו. כשישנה גופה, בדיקת דנ"א היא האמצעי החזק ביותר לזיהוי
רוז'ה אומר שהחקירות של מחבלי חמאס שנתפסו גם הן מספקות ראיות. סרטוני וידיאו שצילם חמאס מספקים מידע נוסף. מומחים לרפואה משפטית בוחנים את הסרטונים לזיהוי סימני חיים. עלייה וירידה של החזה מעידות על נשימה. גוף שנותר רפוי גם כאשר הוא נחבט שוב ושוב על ידי המון משולהב מעיד על מוות. פציעות ניתנות להערכה כקטלניות או שלא.
ההלכה, אומר רוז'ה, נסמכת על אבחנות מומחים, גם אם האבחנות האלה מבוססות על סרטוני וידיאו. כשישנה גופה, בדיקת דנ"א היא האמצעי החזק ביותר לזיהוי. במשך עשורים רבים, אומר רוז'ה, רבנים הסתייגו מהסתמכות על בדיקות דנ"א מפני שלא הבינו את המדע שמאחוריהן.
אולם, הגישה הזאת השתנתה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, לאחר שכמה רבנים מובילים למדו את העקרונות הביולוגיים.
כבוד המת
המסורת היהודית מייחסת לגוף קדושה ואוסרת על נתיחות לאחר המוות, למעט במקרים הנחוצים למען החיים, למשל, לצורך לכידת רוצח. כאשר מבוצעות נתיחות כאלה, מקפידים בהן על נזק מזערי לגופה. המסורת היהודית אוסרת על חילול הגוף היות שהאדם נברא בצלם אלוהים.
הגוף הוא כלי לביצוע מעשים קדושים, ואלה בתורם מחדירים בו קדושה. כתבים אזוטריים כמו ספר הזוהר מלמדים כי הגוף מכיל חוכמה ייחודית – שאינה מוגבלת על ידי תודעה סופית – שתתגלה בתחיית המתים. לפיכך מתבצע איסוף קפדני של כל הדם, העצמות והגידים, כדי להבטיח שכל חלקי הגופה ייקברו, גם אם יידרש לפתוח את הקבר כדי להוסיף שרידים.
ביהדות יש גם ערך לקבורה מהירה מטעמי כבוד המת. רוז'ה אומר שבשל מספר המתים העצום, הקבורות בוצעו במהירות, לעתים מבלי שכל השרידים נאספו, אלא אם המשפחה התעקשה על כך
ביהדות יש גם ערך לקבורה מהירה מטעמי כבוד המת. רוז'ה אומר שבשל מספר המתים העצום, הקבורות בוצעו במהירות, לעתים מבלי שכל השרידים נאספו, אלא אם המשפחה התעקשה על כך. חלק מהגופות הושחתו עד כדי כך ששרידים של יותר מאדם אחד נקברו יחד בטעות.
"אני זוכר מקרה אחד שבו קיבלנו אחרי הקבורה תוצאות של בדיקת CT שהעידו על שני חוטי שדרה", אומר רוז'ה. "התברר ששני אנשים שהיו צמודים אחד לשני – מפני שנכפתו יחד או שמתו מחובקים – נשרפו מעבר ליכולת לזהות אותם. חזרנו והפרדנו ביניהם", הוא אומר.
במקרה שנגע לקיבוץ בארי, רוז'ה היה צריך להפעיל את כל סמכותו – ואת קשריו הטובים עם מנכ"ל המשרד לשירותי דת יהודה אבידן – כדי להתגבר על ההתנגדות לפסיקתו. תושבי קיבוץ בארי ניצבו בפני דילמה: הם רצו שמתיהם ייקברו בבית הקברות של הקיבוץ, שאליו בכוונתם לחזור. אולם, בימים ובשבועות שלאחר המתקפה ופרוץ המלחמה היה מסוכן מדי לקיים שם טקסי לוויה.
מחבלים היו עלולים להסתתר בקרבת מקום או להסתנן שוב לאזור, או שהייתה עלולה להתרחש מתקפת רקטות. רוז'ה מצא פתרון. "להשאיר אותם במקרר במשך שבועות לא הייתה אופציה מבחינתי", אומר רוז'ה. "אז פסקתי שהנפטרים ייקברו באופן זמני, ומאוחר יותר יועברו לבארי. נתקלתי בהרבה התנגדות אבל לא יכולתי להניח לגופות האלה לחכות ככה במשך שבועות.
"פסקתי שהנפטרים ייקברו באופן זמני, ומאוחר יותר יועברו לבארי. נתקלתי בהרבה התנגדות אבל לא יכולתי להניח לגופות האלה לחכות ככה במשך שבועות"
"השתמשנו בארונות עם כיסוי עמיד למים, והשארנו חבלים קשורים מסביב לארונות כדי שיהיה קל להוציא אותם. עדיין לא ברור מי ישלם את הוצאות הקבורה, אבל בזמן מלחמה אתה קודם כול פועל ואחר כך פותר את העניינים הכספיים".
מסגרת למצבים בלתי אפשריים
ההחלטות של רוז'ה נתמכות בתקדימים הלכתיים מלפני מאות ולפעמים אף אלפי שנים. התוצאה היא תחושת רצף, אומר רוז'ה, שמשאירה את הדור הזה קשור במסורת ובגורל משותף לדורות הקודמים. "ההלכה מספקת לך מסגרת, תחושת כיוון, במצב בלתי אפשרי", אומר רוז'ה.
מרד בר כוכבא נגד האימפריה הרומית, שפרץ ביהודה בשנת 132 לספירה, מהווה מקור שרבנים הסתמכו עליו במהלך הדורות. הוא מספק תקדים לעריכת לוויה והתחלת תהליך האבל גם כאשר גופתו של אדם אהוב שנהרג במלחמה מונחת ללא קבורה וללא גישה.
תקדים חשוב אחר לקבורה ללא גופה הוא מקרה שאירע במיינץ ומוזכר על ידי רא"ש – רבי אשר בן יחיאל (1250–1327). יהודי נרצח על ידי עגלון שעימו נסע – ככל הנראה לא אירוע בלתי רגיל באותה תקופה היסטורית שחפפה בחלקה למסעות הצלב. ב־1096 יהודי מיינץ, וחברי שתי קהילות יהודיות נוספות בחבל הריין, נטבחו על ידי שודדים נוצרים שהיו בדרכם לירושלים.
"מדיניות הממשלה היא לא לנהל עם מחבלים משא ומתן על גופות, אז הממשלה למעשה ויתרה על התקווה להחזיר את הגופה, והמשפחה יכולה לשבת שבעה"
בנו של הנרצח, שחיפש את גופת אביו במשך חודש שלם עד שאמר נואש, שאל לדעתו של הרב אליקים בן יוסף, שאמר לו, על סמך מדרש עתיק, להתחיל למנות מייד את שבעת ימי האבל. על סמך תשובה זו שכתב הרא"ש, לאחר שבן או בת או בן משפחה אחר התייאשו מהסיכוי למצוא את גופת יקירם, הם רשאים לשבת שבעה.
רוז'ה מצטט את הפסיקה הזאת כדי להצדיק עריכת טקסי לוויה לחיילי צה"ל או לאזרחים שגופותיהם מוחזקות בידי חמאס בעזה. "ברור לי שהממשלה אחראית להחזרת הגופה למשפחה. מדיניות הממשלה היא לא לנהל עם מחבלים משא ומתן על גופות, אז הממשלה למעשה ויתרה על התקווה להחזיר את הגופה, והמשפחה יכולה לשבת שבעה".
ההיתר להתחיל בתהליך האבל – עם קריעת בגדי האבלים וישיבת השבעה – מאפשר למשפחה מידה מסוימת של סגירת מעגל. אולם לדברי רוז'ה, בסופו של דבר הוא משאיר את ההחלטה בידי המשפחה. "אם בני המשפחה לא רוצים לשבת שבעה כל עוד אין גופה, אנחנו לא מכריחים אותם", הוא אומר.
זו הייתה ההחלטה שקיבלה משפחתו של סמל שקד דהן, בן 19, מעפולה, לוחם שריון מגדוד 77 של חטיבה 7. דהן הוכרז כמת על ידי הרבנות הראשית של צה"ל, בהתייעצות עם רוז'ה, שישה ימים לאחר שנעלם ביום המתקפה. אולם משפחתו של דהן העדיפה לחכות, בתקווה שגופתו תושב.
האיש אמר שהוא רוצה לחבק את בנו לפני שייקבר, אבל חשש כי הדבר אסור משום שהוא כוהן. המסורת מתירה לכוהנים לבוא במגע עם גופה של בן משפחה – אם כי לא עם אחרים – אבל רק אם הגופה שלמה
מה קורה אם משפחה מחליטה, על סמך החלטה של רב, לקיים טקס לוויה בלי גופה ומתחילה לשבת שבעה, ובאמצע השבעה מתגלה הגופה? האם המשפחה צריכה להתחיל את התהליך מהתחלה לאחר קבורת הגופה? תרחיש כזה קרה למשפחתו של אחד הנרצחים ב־7 באוקטובר.
רוז'ה מצא תקדים לא כל כך מוכר של רבי יחיאל מיכל אפשטיין (1829–1908), מחבר "ערוך השולחן", שקובע כי המשפחה אינה צריכה להתחיל את תהליך האבל מחדש. רוז'ה מספר כי אחת השאלות שוברות הלב ביותר שקיבל בשבועות האחרונים הייתה מאביו של חייל צה"ל שנפל בקרב.
האיש אמר שהוא רוצה לחבק את בנו לפני שייקבר, אבל חשש כי הדבר אסור משום שהוא כוהן. המסורת מתירה לכוהנים לבוא במגע עם גופה של בן משפחה – אם כי לא עם אחרים – אבל רק אם הגופה שלמה. האיש התחייב לתרום את מסתמי הלב של בנו המנוח, ולפיכך הגופה לא הייתה שלמה.
האם עדיין הותר לו לחבק את בנו?
"כמעט בכיתי כששמעתי את השאלה הזאת", מספר רוז'ה. "תאר לך מה מדאיג את האב הזה כשבנו מוטל מת".
כשהוא נשאל איך השפיע עליו מה שחווה בחודשיים האחרונים, רוז'ה מתבדח, "שום דבר לא משפיע עליי". עיניו של רוז'ה אינן מחייכות. "מה שקרה מעלה שאלות של אמונה. למה זה מגיע לנו?"
על סמך ספר התשובות "ציץ אליעזר" מאת הרב אליעזר יהודה ולדנברג (1915–2006), רוז'ה פסק כי האב יכול לחבק את גופת בנו. גופה נחשבת שלמה כל עוד כל איבריה החיצוניים שלמים. היעדרם של איברים פנימיים אינו הופך גופה ל"בלתי שלמה".
כשהוא נשאל איך השפיע עליו מה שחווה בחודשיים האחרונים, רוז'ה מתבדח, "שום דבר לא משפיע עליי". עיניו של רוז'ה אינן מחייכות. "מה שקרה מעלה שאלות של אמונה. למה זה מגיע לנו?" הוא אומר. "מה שברור הוא שהקדוש ברוך הוא היכה בנו חזק. זאת לא הייתה רק סטירה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם