חז"ל לימדונו שכל ההתחלות קשות, ונדמה שהפתגם נכון יותר מתמיד בראש השנה הזה. המתפלל שתקע בשופר בשנה שעברה בבית הכנסת שלי בפיטסבורג, כחלק מקהילת אור חדש, כבר לא יתקע בו השנה. הוא נרצח ב-27 באוקטובר 2018 בבית הכנסת עץ החיים, שם שכרו הקהילות אור חדש ודור חדש אולמות תפילה.

צלילי השופר, שבו נוהגים לתקוע במהלך חודש אלול, נשמעים לי היום אחרת.

"ספר החינוך", אותו חיבור מהמאה ה-13 המונה את תרי"ג המצוות, מסביר ש"התורה צוותה אותנו לעשות בשופר, קול הדומה ליללה", כשאנו תוקעים בו.
זה לא יהיה קשה; לא חסרות לנו השנה סיבות ליילל.

בת' קיסילף

ספר החינוך מוסיף, "לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה… וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו".
מחויבים אנחנו לשמוע את היללות, שיניעו אותנו ליילל בעצמנו, וזאת כדי שנוכל להשתנות.

התלמוד (ראש השנה ל"ג ב') משווה את הצלילים הללו ליבבותיה של אמו השכולה של מצביא האויב. בספר שופטים ה' כ"ח, אמו של סיסרא מתייפחת שבנה לא שב משדה הקרב, וגם לא הביא עמו נשים שבויות או שלל ביזה.

עמדתי לצידן של המשפחות שקיבלו את ההודעה הרשמית מהאף-בי-איי על מות היקר להן. אף שעמוק בלב הן ידעו שיקירן איננו עוד, הרגע הזה של ההכרה כי לעולם לא יראו אותו שוב הוא רגע קשה מנשוא

קשה לדעת איך אנחנו אמורים לפרש את הדברים. אמו של סיסרא אמנם מזעזעת באופן שבו היא מהללת את בנה הרצחני, ובכל זאת, היא אימא ולבה עדיין חומל את בנה – ועם הצד האנושי הזה אנחנו אמורים להזדהות, כך נאמר לנו.

ייתכן שאימו של סיסרא אכן מייללת מתוך אינסטינקט אימהי ואנושי טהור. יבבותיה רומזות לנו כי היא יודעת היטב שבנה לעולם לא ישוב, גם אם בדבריה היא אומרת את ההפך, ואולי אלה סתם דברי רהב מזויפים.

יש אימה צרופה בזעקתו הגרונית של אדם שמנסה לעכל את העובדה שהחיים ימשכו גם ללא האדם היקר ליבו. כולי תקווה שלעולם לא אשמע שוב את הזעקה הזאת.

עמדתי לצידן של משפחות כשקיבלו באותו יום באוקטובר שעבר את ההודעה הרשמית מהאף-בי-איי על מות היקר להן. אף שעמוק בלב הן ידעו שיקירן איננו עוד, לאחר שלא שמעו ממנו שעות, הרגע הזה של ההכרה כי לעולם לא יראו אותו שוב הוא רגע קשה מנשוא. ועם זאת, לפעמים גם הכאב העמוק ביותר יכול להוביל לריפוי.

מיצג צייורי ילדים מחוץ לבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג שנחשף ב-12 בספטמבר 2019 (צילום: בת' קיסילף)

המושג צמיחה פוסט-טראומטית הוא רעיון פסיכולוגי של שינוי שמקורו במצוקה. הוא מראה כי אנשים שחוו טראומה קשה יכולים לצאת מחוזקים מהאירוע, לחוש הערכה מחודשת לחיים ולקשרים עם אחרים, לחוות התחזקות אישית וצמיחה רוחנית. זה לא מסלק מהדרך את האתגרים הרבים ואת החרדות הקשורות להתמודדות עם הטראומה, זה רק אומר שגם צמיחה היא אפשרית.

וכשאנו שומעים את השופר, אם אנחנו שומעים אותו כיללה וכזעקה, אולי גם אנחנו יכולים לשנות את חיינו, להפריד בין מה שהיה לפני ראש השנה לבין כל מה שעתיד להיות.

ראיתי את זה קורה בקהילה שלי. ראיתי אנשים שהשתנו במהלך השנה האחרונה. היו שנדרו להגיע לבית הכנסת לעתים קרובות יותר, ועמדו בהתחייבות. כמה מקוראי ההפטרה החדשים שלנו לא עשו זאת מאז טקס בר המצווה שלהם, אך כיום הם נחושים לקרוא אותה כל כמה שבועות לזכרם של שלושת קוראי ההפטרה המסורים שלנו בקהילת אור חדש: דן סטיין, ריץ' גוטפריד ומל וקס, שכבר אינם עמנו ואינם יכולים לזמר את המילים הנבואיות.

ישנם חברים בקהילה שמעולם לא גילו עניין בצד הרוחני של היהדות, וכיום משתתפים בכל שיעור שאנחנו מקיימים. יש חברים שתכננו תמיד ללמוד עברית, ועושים זאת כעת לראשונה בחייהם.

ראש עיריית פיטסבורג, ביל פדוטו (מימין), מחזיק ידיים עם הרב ג'ונתן פרלמן, ניצול המתקפה, בטקס לקרבנות הפיגוע. מחברת המאמר, בת' קיסילף, יושבת לשמאלו (צילום: Salwan Georges/The Washington Post דרך Getty Images)

עם תחילתה של שנה חדשה, כל יהודי אמריקה, מזועזעים עד עמקי נשמתנו מעלייתה של האנטישמיות האלימה במדינה – אותה מדינה שאליה היגרו אבותינו כדי למצוא מקלט ממצוקות שכאלה בשאר חלקי העולם – ישמעו את השופר כיללה וכזעקה. כולנו חווינו טראומה קשה, מעצם הידיעה שגם בפיטסבורג וגם בפאווי, יהודים נרצחו רק משום שהיו יהודים.

ואולם הטראומה הקשה הזו שחווינו גם מאפשרת לנו, ומחייבת אותנו, לחשוב כיצד אנחנו יכולים לנסות ולהתמודד עם הטראומה כקהילה, כדי להגיע לצמיחה משמעותית. זה לא פשוט, אבל חגי תשרי הם הזדמנות להתחיל מחדש – קשה ככל שזה יהיה.