האיש שראה יותר מדי

צבי זמיר (במרכז) כמג"ד ב-1948 עם השליש יעקב חפץ מימין וקצין המבצעים יצחק יעקב משמאל (צילום: עובד מיכאלי / דובר צה"ל, ויקיפדיה)
עובד מיכאלי / דובר צה"ל, ויקיפדיה
צבי זמיר (במרכז) כמג"ד ב-1948 עם השליש יעקב חפץ מימין וקצין המבצעים יצחק יעקב משמאל

השבוע הלך לעולמו צבי זמיר, כמעט האחרון בדור הנפילים, שסיפור חייו ופועלו שלובים בצורה כמעט מיסטית בתולדות מדינת ישראל.

קל למהר ולכתוב על חלקו של זמיר במלחמת יום כיפור ובהתראה שהביא מאשרף מרוואן, כפי שאכן עשו כלי תקשורת רבים. אולם יש בכך חטא לאיש שקורות חייו ותרומתו למדינה וביטחונה רחוקים מלהצטמצם לעניין זה.

קל למהר ולכתוב על חלקו של זמיר במלחמת יום כיפור ובהתראה שהביא מאשרף מרוואן, כפי שאכן עשו כלי תקשורת רבים. אולם יש בכך חטא לאיש שקורות חייו ותרומתו למדינה וביטחונה רחוקים מלהצטמצם לעניין זה

עוד טרום המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות, זמיר היה מפקד גדוד ירושלים, הגדוד השישי של הפלמ"ח, שחלק לא מבוטל ממנו היה מבוסס על סטודנטים באוניברסיטה העברית, מה שהיה קרוי בפלמ"ח ה"רזרבה". גולת הכותרת של מעורבותו של זמיר והגדוד שעמד בראשו במלחמת השחרור כבר מתחילתה לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר הייתה באבטחת הדרך לירושלים.

תחת פיקודו, מחלקת "הפורמנים", שישבה בקריית ענבים, הייתה עסוקה במשימה המדממת, שנחשבה בעיני הנהגת הישוב למשימה האסטרטגית החשובה ביותר – שמירת הקשר והאספקה לירושלים על מעל מאה אלף התושבים היהודים בה ושמירת החיבור לירושלים שמעמדה על פי החלטת האו"ם היה בינלאומי.

זמיר הוא זה ששלח את המחלקה לחיזוק ואולי ניסיון להציל את גוש עציון. המחלקה מנתה בצאתה לדרך 40 חיילים ולבסוף, לאחר שנשרו ממנה פצועים, זכתה לכינוי מחלקת הל"ה. בראש המחלקה הציב זמיר את הסגן שהיה קרוב לו דני מס. לימים, יקראו זמיר ואשתו רינה לבנם דן על שמו.

לאחר מלחמת השחרור המשיך זמיר בצה"ל ומילא שורה של תפקידים, קיבל דרגת אלוף והיה אלוף פיקוד דרום. כשפרש מצה"ל מונה לראש המוסד, התפקיד שקידם אותו בתודעה הישראלית, במיוחד זו ההיסטורית.

זמיר הוא זה ששלח את המחלקה שתחת פיקודו לחיזוק ואולי ניסיון להציל את גוש עציון. המחלקה מנתה בצאתה לדרך 40 חיילים ולבסוף, לאחר שנשרו ממנה פצועים, זכתה לכינוי מחלקת הל"ה

תקופתו במוסד הייתה דואלית. מחד עסק המוסד במלחמה באירועי הטרור שהלכו וגברו, ומאידך בהבאת מידע רב לגבי צבאות ערב והמוכנות למלחמה הבאה. בשני התחומים המוסד בראשותו של זמיר הצטיין.

בשנותיו במוסד של אחרי מלחמת ששת הימים, פתח הטרור הפלסטיני חזית מול ישראל ברחבי העולם, חזית שכללה פיגועים ביעדים ישראלים וכמובן חטיפות מטוסים. המוסד בהובלתו של זמיר נאלץ לפתח שיטות לחימה ואיסוף מידע כדי להתמודד עם איום הטרור, כמו גם שותפות בפעולות תגמול של צה"ל.

קו פרשת המים בלחימה בטרור היה כאשר ארגון ספטמבר השחור חטף ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן והחזיק בהם תחילה כבני ערובה. זמיר נשלח על ידי גולדה מאיר לגרמניה, ייצג את ישראל ואף ראה את תוכניות הכוחות הגרמנים לחילוץ החטופים.

בעוד התוכניות נראו לזמיר טובות או סבירות הרי שהמציאות הייתה שונה לגמרי. המבצע כשל בצורה קולוסלית והוביל למותם של הספורטאים החטופים. כל אותה עת עמד זמיר מאחורי הגדרות, חזה בספורטאים מובלים אל המסוקים ולאחר מכן ראה את הכל משתבש, את הספורטאים נרצחים ועולים באש.

השואה לא נגעה אישית בצבי זמיר, שמשפחתו עלתה מפולין לארץ בעודו ילד, אבל המראות של יהודים נלקחים ונהרגים על אדמת גרמניה היו אולי הקשים ביותר שראה בחייו, כאלה שנחרטו בליבו.

השואה לא נגעה אישית בזמיר, שמשפחתו עלתה מפולין לארץ בעודו ילד, אבל מראות היהודים נלקחים ונהרגים על אדמת גרמניה היו אולי הקשים ביותר שראה בחייו, כאלה שנחרטו בליבו

טבח הספורטאים הוליד את מבצע "זעם האל" המפורסם אותו הוביל המוסד לחיסול מבצעי ומתכנני הטבח, וגם את מבצע אביב נעורים, שגם בו נטל המוסד חלק מרכזי. במסגרת המבצע כשל המוסד במה שהפך ל"פרשת לילהאמר".

בעקבות אותו כישלון, שבו נרצח אזרח מרוקאי שדמה בעיני הכוח המבצע לעלי חסן סלאמה, הגיש זמיר מכתב התפטרות לגולדה. מושג האחריות בפלמ"ח ובשנים האלה של מדינת ישראל היה אחר מהמקובל כיום.

גם בתחום המקביל של הבאת מידע על התחמשות צבאות ערב, בעיקר המצרי והסורי, הצליח המוסד להביא מידע רב בואך מלחמת יום הכיפורים. המוסד הביא מידע מדויק הן לגבי ההתחמשות המסיבית בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים והן לגבי תוכנית המלחמה הסורית והמצרית.

הטרגדיה היא שאותו מידע איכותי שהביא המוסד והועבר לצה"ל – לא ממש הופנם. דוגמה אחת מיני רבות קשורה בטילי הסאגר. עובדת אספקתם בעיקר לצבא מצרים וכמות הטילים שבידיהם הייתה ידועה והועברה לצה"ל, אבל בפרוץ הקרבות – השריונרים גילו את עצם קיומם רק בשטח, וגם נאלצו בזמן לחימה להמציא את התרגולת להתמודדות עם האיום. מלחמת יום כיפור הייתה נראית אחרת לו צה"ל היה מתייחס למידע האיכותי שהונח לפתחו בצורה יותר רצינית.

בעקבות כישלון המוסד בפרשת לילהאמר, בו נרצח אזרח מרוקאי שדמה בעיני הכוח המבצע לעלי חסן סלאמה, הגיש זמיר מכתב התפטרות לגולדה. מושג האחריות בפלמ"ח ובשנים האלה של מדינת ישראל היה אחר מהמקובל כיום

פעולתו השוטפת של המוסד תחת זמיר בנושא מוכנות צבאות ערב הובילה לעמדה ברורה של המוסד וזמיר שעומדת לפרוץ מלחמה, הן באביב של 1973 בכוננות "כחול לבן" אל מול ידיעות שהמצרים והסורים עומדים לפתוח באש והן בסתיו של 1973.

בדיעבד אנחנו יודעים שתרגיל תחריר 23 של הצבא המצרי, שהוכרז באביב 1973 ושבגינו התריעו זמיר והמוסד על מלחמה, לא הפך למלחמה של ממש כמו תרגיל תחריר 41 של אוקטובר – רק בגלל שיקולים גלובליים של חאפז אסד ואנואר סאדאת. אלה ציפו לישועה מפגישת ליאוניד ברז'נייב וריצ'רד ניקסון, שהתקיימה בקיץ של אותה שנה.

בספטמבר 1973, כשבועיים לפני פרוץ האש, היה זמיר שותף לפגישה בין גולדה לחוסיין מלך ירדן, בווילה של המוסד בצומת גלילות. בעוד בחדר אחד ישבה גולדה עם חוסיין ושמעה ממנו על כוונות הצבא המצרי והסורי לפתוח באש, ישב זמיר בחדר מקביל עם גנרל ירדני ועבר איתו על תוכנית המלחמה הסורית המפורטת שהביא עימו. גם תוכנית זו, שהוכחה בדיעבד כתואמת את מהלכי המלחמה של הצבא הסורי, לא הופנמה בצה"ל.

התפקיד המרכזי שההיסטוריה סימנה לזמיר וספק גדול אם רצה, בו הגיע כ-40 שעות לפני פרוץ האש כאשר הסוכן "בבל", הלא הוא אשרף מרוואן, שידר את מילת הקוד "כימיקלים" וביקש לפגוש את זמיר בלונדון.

ההיסטוריה הישראלית מייחסת לזמיר את התואר "זה שהביא את ההתראה", אולם הגדרה זו אינה מדויקת. גם בטרם שידר "בבל" את הקוד, היו בידי אמ"ן והמוסד שלל התראות נוספות, שדי היה בהן כדי לצלצל בפעמונים.

ההיסטוריה הישראלית מייחסת לזמיר את התואר "זה שהביא את ההתראה", אולם הגדרה זו אינה מדויקת. גם בטרם שידר "בבל" את הקוד, היו בידי אמ"ן והמוסד שלל התראות נוספות, שדי היה בהן כדי לצלצל בפעמונים

כוחות צבאות מצריים וסוריה היו פרוסים במערך התקפי חסר תקדים, שעל כמות הכוחות בו אמר שר הביטחון משה דיין "רק מהמספרים אפשר לקבל שבץ". בנוסף לשלל ידיעות, לרבות הפסקת צום הרמדאן, קירוב הכוחות אל קו התעלה, הריסת הסוללות ופריצת נקודות צליחה – כאשר המריא זמיר ללונדון, משפחות היועצים הסובייטים כבר עזבו בחופזה את מצרים וסוריה.

מעט לאחר 15:00 הגיעה לאמ"ן ידיעה מהימנה, "ידיעת יחמור", שבה הנספח בשגרירות העיראקית במוסקבה מודיע שעזיבת משפחות היועצים היא משום שעומדת לפרוץ מלחמה.

אף אחד לא היה אמור לחכות לפגישה של זמיר עם "בבל" וצריך היה להורות על גיוס מילואים. האמת ההיסטורית היא שאף אחד לא היה מוכן לקחת את האחריות על ההתראה, אשר אילו התבררה כהתראת שווא, כפי שהיה כחצי שנה קודם לכן, יצטרך לתת עליה את הדין.

כולם, גולדה, דיין, דדו (דוד אלעזר) ואלי זעירא – השאירו את האחריות לצביקה זמיר. צבי זמיר לא אהב את זה אבל לא יכול היה אחרת והוא לקח אחריות. צבי זמיר היה זה שצלצל בפעמונים והעביר את הידיעה. זה לא ממש שינה את הערכת אמ"ן, אבל הוביל לגיוס מילואים מלא בטרם פרצה האש. ניתן אולי לדמיין מה היה קורה לולא לקח זמיר את האחריות.

זמיר היה זה שצילצל בפעמונים והעביר את הידיעה. זה לא שינה את הערכת אמ"ן, אבל הוביל לגיוס מילואים מלא בטרם פרצה האש. ניתן אולי לדמיין מה היה קורה לולא לקח זמיר את האחריות

אבל חלקו של זמיר והמוסד במלחמת יום כיפור לא מצטמצם בלקיחת אחריות על ההתראה. חלק משמעותי לא פחות היה במהלך המלחמה. ליתר דיוק, בדיון שערכה הממשלה בתאריך 12/10/1973.

באותו דיון, דנה הממשלה ביחד עם הרמטכ"ל דדו ובכירי צה"ל בתוכנית לצלוח את התעלה ולהעביר את המלחמה, לפי התפיסה הביטחונית שהייתה מקובלת בצה"ל, אל שטח האויב.

אל מול הרצון העז לצלוח ואולי להוציא את הצבא המצרי משיווי משקלו – עמד החשש הכבד שמסדרון הצליחה אינו רחב ומאובטח דיו, ושהארמיות השנייה והשלישית המצריות אשר צה"ל לא הצליח להדוף מהגדה המזרחית, יתקפו את המסדרון וראש הגשר ועלולות להותיר את הכוחות שכבר צלחו מנותקים ונצורים בגדה המערבית.

ממש באותה הישיבה מביא המוסד ידיעת זהב. הידיעה לפיה השריון המצרי עומד לצלוח גם הוא לגדה המזרחית, מוכנסת לזמיר לתוך הישיבה. משמעות הידיעה הייתה ברורה. לאחר שהוקרא תוכנה בפורום פסק דדו: "הישיבה הזו הסתיימה".

תוצאת הידיעה הייתה כפולה. בזכות הידיעה הציבה החטיבה של נתקה ניר מארב לכוח הצולח ופגעה בו אנושות. היה זה למעשה ההישג המשמעותי הראשון של צה"ל בחזית. מנגד, ניתן אולי לתאר מה היה קורה לו החלטת הישיבה הייתה לצלוח ולאחריה היו מגיעים טורי השריון המצרי ומנתקים את הכוח הצולח.

בדיעבד אנו יודעים שההחלטה הזו לצלוח הייתה טעות של סאדאת, שרצה לעזור לאסד ולסוריה ופעל בניגוד לדעת המטכ"ל המצרי וסעד א-שאזלי שעמד בראשו. אבל ההחלטה הייתה טעות כתוצאה מהידיעה שהביאו המוסד וזמיר.

בזכות ידיעת הזהב של המוסד הוצב מארב לכוח המצרי הצולח ופגע בו אנושות – ההישג המשמעותי הראשון של צה"ל בחזית. מנגד, ניתן לתאר מה היה קורה לו הוחלט לצלוח כשהשריון המצרי מגיע ומנתק את הכוח

בעוד שבראיונות אשר נתן זמיר בערוב ימיו הוא מתאר בצורה עניינית את חלקו המשמעותי ותרומתו לביטחון ישראל, הרי שבפרק האזרחי של חייו ניכר שהוא גאה במיוחד במעשה שהוא ואשתו רינה היו שותפים מרכזיים בו – הקמת תיאטרון גשר.

דדי הברפלד הוא משפטן ופעיל ציבור.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,446 מילים
סגירה