בחסות המיליטריזם, החטופים הפכו לאבן נגף בדרך ל"ניצחון"

עוברי אורח חולפים על פני תמונותיהם של החטופים המוחזקים ברצועת עזה, 17 בדצמבר 2023 (צילום: Menahem Kahana / AFP)
Menahem Kahana / AFP
עוברי אורח חולפים על פני תמונותיהם של החטופים המוחזקים ברצועת עזה, 17 בדצמבר 2023

129 חטופים ישראלים שוהים ברצועת עזה מזה 3 חודשים. רובם אזרחים תמימים שנעקרו מבתיהם עם פלישת מחבלי החמאס ליישובי העוטף, לצד חיילים.

בתיעודים מחטיפתם הם נראים מפוחדים, מצולקים ולא פעם גם מגואלים בדם, מנסים להבין היכן הצבא הישראלי שהבטיח להגן עליהם. צבא שהושלכו עליו מיליארדי שקלים מדי שנה, שהתהדר אחרי כל סבב בכך ש"החמאס מורתע" ובכך ש"שינינו את המשוואה". צבא שהוכתר לאחד מהצבאות החכמים, החדים, החזקים והאינטילגנטיים בעולם. צבא שנעלם בבוקר שבת אחת כהרף עין מול ארגון קיקיוני, שתוך זמן קצר הפיל גדר "חכמה" שעלתה מיליארדי שקלים — והחל במסע הזוועות שלו.

בתיעודים מחטיפתם הם נראים מפוחדים, מצולקים ולא פעם גם מגואלים בדם, מנסים להבין היכן הצבא הישראלי שהבטיח להגן עליהם. צבא שהושלכו עליו מיליארדי שקלים מדי שנה

זמן קצר אחרי פתיחת המלחמה הנוכחית, כשהיה ברור לכל כי בתוצאתה חמאס אינו יכול להמשיך לשלוט ברצועה ולהוות איום תמידי על יישובי הדרום, הוגדרו למערכה זוג יעדים: מיטוט שלטון חמאס והחזרת החטופים.

כל שאלה, שבהמשך הפכה לביקורת, אודות ההשלכות של הפצצות ברצועה והפלישה הקרקעית על חיי החטופים הישראליים – זכתה לתשובה התמידית כי דווקא המלחמה האורבנית היא זו שתחזיר את החטופים.

שלושה חודשים קדימה, ניתן לומר כבר כי עד כה מדובר בכישלון מוחץ. נכון, הצבא הצליח לחלץ את אורי מגידיש, תצפיתנית שנחטפה בבוקר הטבח, במבצע הרואי שהשיב מעט סומק לפנים של תושבי ישראל, אך היה ברור כבר מלכתחילה כי מדובר באירוע חד פעמי שלא יוכל להביא לחילוצם של כלל החטופים. זאת כשחטוף אחד אף נהרג בניסיון לחלצו לצד שלושה שנורו כתוצאה מהפרה בוטה של הוראות פתיחה באש.

גם אם לרגע עוזבים את שאלת החטופים ומתרכזים ביעד הראשון – מיטוט חמאס – לא ניתן שלא לשאול: מה זה בכלל "מיטוט החמאס"? האם מדובר בזרוע הצבאית של חמאס או גם בזו הפוליטית?

כיצד ניתן לאשרר — בהתחשב בעיר המנהרות שהוקמה לה בתחתית הרצועה — כי אכן חמאס "הובס"? אומנם יש יתרון עצום לישראל המשלבת במלחמה מידע מודיעיני, תקיפה אווירית ופעולה קרקעית, אך לא ניתן שלא לתהות האם ישראל אכן יכולה למוטט את חמאס במצב הנוכחי, כשיש לה חטופים ברצועה. מצב שבו פגיעה בחמאס עלולה להביל לפגיעה בהם, וזאת לצד ממשלה שמסרבת לדון בתרחיש "היום שאחרי" וקוראת לטרנספר (שלא לומר להשמיד) את תושבי ותושבות עזה?

כל שאלה, שבהמשך הפכה לביקורת, אודות השלכות ההפצצות ברצועה והפלישה הקרקעית על חיי החטופים הישראליים – נענתה בכך שדווקא המלחמה האורבנית היא זו שתחזיר את החטופים

בתחילת המלחמה, קמפיינים רבים אודות החשיבות של האחדות בעם צצו בזה אחר זה, והשתרר מעין קונצנזוס רחב ונדיר בדבר הרצון להשיב לחמאס — ובמידה מה גם לתושבי עזה — מנה אחת אפיים אחר הטבח בדרום. אך ככל שהזמן חלף, התברר לחלוטין כי שני היעדים סותרים זה את זה. ישראל לא יכולה גם למוטט את חמאס, וגם להשיב במקביל את החטופים. עד כה, רובם המכריע של החוזרים בחיים – חזרו כתוצאה מהסכם שבעיקרו כלל הפסקת אש מלאה.

בראיון שפורסם במוסף "כלכליסט" עם פרופ' יגיל לוי, מבכירי החוקרים של יחסי צבא-חברה בישראל, הוא טען:

"אנחנו רואים יותר ויותר ניכור בקבוצות ימין כלפי הדרישה להציב את שחרור החטופים כיעד מרכזי במלחמה. יש אפילו עוינות של ממש כלפי החטופים עצמם ומי שתומך בהם, כולל אלימות מילולית […] המאבק למען עסקה לשחרור שלהם הפך בהדרגה את סוגיית החטופים לסוגיה של השמאל".

אמירתו אומנם זכתה בשעתו לביקורת ברשת, אך ככל שהתברר כי המטרות אכן סותרות זו את זו הלכו והתבססו שתי קבוצות:

  • אלו שתומכים בשחרור החטופים, גם במחירים כבדים כדוגמת שחרור אסירים פלסטינים עם דם על הידיים
  • מנגד, אלה שרואים בחתירה לניצחון — בין היתר גם באמצעות התנחלות מחודשת ברצועה ומדיניות נקמנית של אי-הבחנה בין עזתים למחבלים — כיעד המרכזי, כשלא פעם החטופים הישראליים נתפסים כגורם המפריע להשגת ניצחון זה.

דוגמה לכך ניתן למצוא אצל רמי פירו, אחד מיועציו של שר החינוך יואב קיש שצייץ כי "מובילי מחאת החטופים גורמים לי לסלוד באופן מפחיד מהמשפחות". בהמשך מחק את הציוץ.

רמי פירו, אחד מיועציו של שר החינוך יואב קיש, צייץ כי "מובילי מחאת החטופים גורמים לי לסלוד באופן מפחיד מהמשפחות". בהמשך מחק את הציוץ

קשה שלא לבצע את ההשוואה בין המחאות שנעשו לטובת שחרורו של החייל גלעד שליט, שזכה לתואר "הילד של כולנו" והאמפתיה הרבה ששררה כלפיו בעם לפני שחרורו – לבין המחלוקת כעת בדבר שחרור החטופים והמחיר הכרוך בדבר.

את התשובה העיקרית לכך ניתן למצוא דווקא במיליטריזם שהשתלט, כמעט באופן סופי, על רבים מאזרחי המדינה. בהבנה שרק "מכה קשה וכואבת", ללא הליך מדיני כלשהו וללא מתן תקווה ולו הבסיסית ביותר – תלמד את העזתים אחת ולתמיד שלא כדאי להתעסק עם הישראלים.

בחדוות החיסול והמיטוט שפשתה בקרב רבים, וסיממה אותם עד לכדי חסימתה של כל חשיבה ביקורתית בסיסית אודות אפשרותה של ישראל לסיים את שלטון חמאס בעזה במצב הנוכחי – רבים רואים את כל הפלסטינים כתתי-אדם (ולפיכך גם כאלה שמותר לעשות בהם הכל, כולל השמדה) ויש המבקשים את חזרתם של החטופים בדרך "נס".

יש הטוענים שלמען המטרה של הפיכת עזה לגיהינום עלי אדמות (מבלי שהאזרח הצורך תקשורת ישראלית מודע בכלל למה שקורה ברצועה) ראוי לוותר על החטופים. הסוגייה הזו, כמובן, קיימת לא רק בעניין החטופים, אלא גם בשאלת "היום שאחרי", לרבות בשאלת הכנסת הרשות הפלסטינית כגורם שולט ברצועה. ובינתיים פתרון הטרנספר הופך לפופולרי ונחשק.

בחדוות החיסול והמיטוט שפשתה בקרב רבים, וסיממה אותם עד כדי חסימת כל חשיבה ביקורתית לגבי סיום שלטון חמאס כרגע – רבים רואים את כל הפלסטינים כתתי-אדם ויש המבקשים את חזרת החטופים בדרך "נס"

סוגיית חזרתם של החטופים היא, למעשה, שאלת פרצופה של ישראל 2024: האם מדובר במדינה הדוגלת בחיים ובדאגה לאזרחיה, שנחטפו כתוצאה ממחדל עצום על הגנתם, או האם היא דוגלת במוות ורואה בכל אדם קורבן ראוי לטובת המשך מדיניותה – שעד כה הוכיחה, בעיקר, כרצף של כישלונות צרופים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 872 מילים
סגירה