אוקטובר 73'. עם שוך הקרבות המרים, עייפות כבדה, מעין עילפון, משתלטת על אריאל שרון. הוא וחייליו נמצאים באפריקה, הצליחה הושלמה. שרון לא יכול להדוף יותר את עייפותו. עיניו נעצמות. הוא מתמוטט על החול ליד זחל"ם הפיקוד. מישהו מכסה אותו בשמיכה. הלילות באפריקה קרים.

מישהו גוער בחיילים, "תהיו בשקט, אריק עייף, תנו לו לישון". שרון – המצביא, האיכר, הסופר, הביוגרף – מונח על החול. בדמדומיה של הכרתו הנמוגה אל השינה, נזכר שרון בפעולה עליה פיקד במלחמת השחרור.

"תהיו בשקט", אמר אז סמל פרץ, "אריק עייף, תנו לו לישון". "אני זוכר את עדינותה והתחשבותה של המחווה", כותב שרון על אלה שכיסו אותו בשמיכה. והרי זו מטאפורה ספרותית כה ציורית; מנוחתו של הלוחם היא האות למנוחת העם. הלוחם עוצם את עיניו רק כאשר בטוח לעצום אותן.

מהעמוד הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, שראתה השבוע אור באנגלית, על פני 556 עמודים מרתקים, מתכסה שרון בשמיכת פוך עבה, ומתוך המחסה החם והמגונן (בצר לו, הוא מבקש מלילי שתחמם אותו תחת שמיכתה) הוא פוסע בצעדיו הכבדים בתוך הבוץ ההרואי של חייו וחיינו הקולקטיביים כאן, פלונטר שלא ניתן להתירו.

אריאל שרון ומאיר הר ציון בתחילת שנות ה־50 (צילום: ארכיון דובר צה"ל)

ידידיו ומכריו טענו תמיד כי בתוך דימוי הקרנף עב העור ומוצק העורף, חי כנר רגיש בעל נטיות פואטיות וחוש הומור אנושי. כעת מתפרק שרון מכסותו הגסה והוא רוקד בתוך סיפור חייו וההיסטוריה הישראלית כברישניקוב כנעני. בעדינות, על קצות האצבעות, בהתחשבות.

דייוויד צ'אנוף, מי שעשה סדר עם שרון בביוגרפיה שלו, עזר לו לצייר כך את עצמו במשיחות מכחול עזות ובטוחות בעצמן. ביוגרפיה בעלת מבנה מוגדר ומדויק, ממוסגרת בתוך חלומו של המצביא הנח על חולות אפריקה. הוא כל כך מייחל למגעה של השמיכה, לתחושה האנושית והאוניברסלית שהיא מעבירה, מגע שכל אחד מבין.

מספרו של שרון עולה כי אביו שמואל הוא המושבניק הנרגן והמסוכסך מ"רומן רוסי". כמו ב"רומן רוסי", מותו הוא הנקמה האחרונה ביריביו מהמושב

הלוחם הישן חולם על הילד מכפר מל"ל, שהיה נרדם לצלילי מוזיקה קאמרית אותה ניגנו אביו שמואל, וידידיו. ילד מבודד ומנותק, שאינו מוזמן אל בתיהם של חבריו. הוא ניזוק מעצמאותם הרעיונית ומווכחנותם של הוריו. ורה ושמואל שרון יושבים לארוחת ערב רוסית של בורשט וכרוב עם ד"ר פוגל ובעלה הגוי, ואניה סידורנקו. לבם של הארבעה יוצא לאימא־רוסיה.

האם ורה, רופאה על פי הכשרתה, נהגה להסתגר בחדרה ליום שלם ולכתוב מכתבים ארוכים ומלאי געגועים למשפחתה ברוסיה, חזרה וקראה בספרי הרפואה שלה והסתכלה בערגה בסכין המנתחים הזנוחה? מספרו של שרון עולה כי אביו שמואל הוא המושבניק הנרגן והמסוכסך מ"רומן רוסי". כמו ב"רומן רוסי", מותו הוא הנקמה האחרונה ביריביו מהמושב.

אריאל שרון (צילום: Pierre Terjman/Flash90)

לפי צוואתו, אסור היה להוביל אותו לקברו במשאית של המושב. הוא אסר על שכניו לספוד לו. כאשר הסתבר כי חלקת הקבר שלו גובלת בזו של מי שהיה יריבו העיקרי, עוצרת ורה אשתו את מהלך הקבורה ומכריחה את המושבניקים לכרות קבר חדש. האתר המתוכנן יהיה קברה, והיא תפריד בגופה בין הניצים.

מוות הוא מצב קיומי מתמשך המתוח לאורך הביוגרפיה של שרון. מוות הוא בן לוויה תמידי של שרון, והוא נאלץ להגדיר את עמדתו כלפיו. שרון אינו שווה נפש למוות, הוא פשוט ראה וטעם ממנו מנות גדושות מדי. לכן, אולי כהגנה עצמית, הוא נאלץ למצוא התייחסויות שונות אל מקרי המוות המנקדים את דרכו האישית והצבאית.

כתיבתו האישית של שרון ב"לוחם" היא טרגית ברובה. הוא אינו עוקף את מתיו. הוא מוסר את העובדות מבלי להרעיד את מיתרי קולו. הכאב והשכול נמצאים שם, ובכמויות גדולות, אך שרון אינו עושה מהם הון פוליטי

כתיבתו האישית של שרון ב"לוחם" היא טרגית ברובה. הוא אינו עוקף את מתיו. הוא מוסר את העובדות מבלי להרעיד את מיתרי קולו. הכאב והשכול נמצאים שם, ובכמויות גדולות, אך שרון אינו עושה מהם הון פוליטי. הוא אינו צובר נקודות על חשבון המתים.

***

בתחילת הספר עוקב שרון הנער אחרי מרגלית, גלי הוא קורא לה, הנערה היפה עם הצמות החומות־בהירות. הוא רוצה להתקרב אליה. בערבים הם יוצאים יחד ויושבים בחשכה, אוחזים ידיים. בעת פגישתם הראשונה לאור יום, אחרי חודשים של היכרות, מרגלית מחייכת אליו מתוך העצים ליד באר המים. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראה את עיניה. הן היו חומות ומנוקדות זהב.

אריאל שרון ורעייתו לילי, 27 בספטמבר 1993 (צילום: גדעון מרקוביץ/פלאש90)

שרון מוסר את נסיבות מותה של אשתו הראשונה. היא נהרגה בתאונת דרכים בהתנגשות חזיתית עם משאית, שעה שנהגה באוסטין עם הגה ימני. את סיפור המוות והשלכותיו בוחר שרון לספר מנקודת ראותו של בנו בן החמש, גור. הילד מתמוטט, ואחר חוזר לאט לאיתנו.

בהמשך יאבד שרון גם את בנו הבכור. הוא נורה בראשו בעת משחק ברובה, ושרון נושא אותו, פצע מדמם ונורא בעינו, אל בית החולים, הדם מכתים את בגדיו, והוא יודע היטב כי לבנו אין כל סיכוי.

בפעולת עזה היה שרון ליד המפקד הנערץ סופפו. שרון ראה את סופפו דורך על גוויות חיילים מצרים, רומס בנעלו את ראשו של חייל מצרי הרוג. בתחושה קשה מבקש ממנו שרון לחדול. סופפו וכמה מחייליו נהרגים בהמשך

לשרון הסופר יש קריזות קטנות, מרושעות ואכזריות. הן משתחררות לעתים ומשספות את הנקרה בדרכן על פני מספר פסקאות, ואחר חוזרות לנדנן. בפעולת עזה היה שרון ליד המפקד הנערץ סופפו. שרון ראה את סופפו דורך על גוויות חיילים מצרים, רומס בנעלו את ראשו של חייל מצרי הרוג.

בתחושה קשה מבקש ממנו שרון לחדול. סופפו וכמה מחייליו נהרגים בהמשך הפעולה – "נחתכו בנחשול כדורים" – ושרון רואה חייל גורר את אחד המתים ברגליו. ראשו של המת מדלג על הדרך, ובאש הרובים מזהה שרון את סופפו, פניו קפואות בעווית מוות.

אל"מ יהושע שגיא (עומד מימין), אלוף אריאל שרון. מעליו (רוכן) אל"מ יעקב עקנין, לימינו ומאחורי מפקד האוגדה – אל"מ יהושע שגיא.  1 באוקטובר 1973 (צילום: במחנה, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון , אלי חן)

בתום הפעולה העביר לו משה דיין, שיחסיו עימו הם האמביוולנטיים ביותר בספר, את המוטו שמשרת אותו מאז: "המתים מתים, והחיים חיים". שרון שוזר את שמות המתים המיתולוגיים – סופפו, בורדנוב, גוליבר, לדיז'נסקי – לשרשרת מזכרות אישיות. אלה הם הסובינירים הפרטיים עליהם הוא מתעכב. שמות המתים חתכו בבשרו, אך הוא החלים.

האוטוביוגרפיה נכתבה על ידי אדם מפוכח, ריאליסטי וענייני, לא מתייפח על מר גורלו בענייני חיים ומוות, למרות דמעות המציפות את עיניו, פואטי ורומנטי בחייו הפרטיים. עבור קוראיו באנגלית, הספר הוא מסוג המסמכים המחישים את הדם והאדרנלין. הוא יחזק את מחנה אוהדיו ויספק חומר מחשבה למתנגדיו.

הספר מכוון עצמו למקום טוב באמצע המדף של הביוגרפיות הצבאיות־פוליטיות, והוא עולה במספר דרגות על המוצרים הביוגרפיים שהפיקו יצחק רבין ועזר ויצמן

הספר מכוון עצמו למקום טוב באמצע המדף של הביוגרפיות הצבאיות־פוליטיות, והוא עולה במספר דרגות על המוצרים הביוגרפיים שהפיקו יצחק רבין ועזר ויצמן. באופן מפתיע, הוא גם פחות מתכחש ומתחשבן מהם.

מי שחיכה לחיסול חשבונות ברוטלי, יכול לצאת מהבונקר. מבחינות רבות, האוטוביוגרפיה שנחשבה שערורייתית למפרע, אמיצה יותר מהספרים שנכתבו על שרון. ודאי אמיצה יותר לשיטתה מ"לא עוצר באדום" של עוזי בנזימן.

יצחק רבין עם אריאל שרון, מימין שמעון פרס קורא עיתון, בסיור ברמת הגולן, 1975 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

כששרון מטייח, כמו בהתמודדותו הכושלת והלא משכנעת עם מלחמת לבנון, אתה שומע את ערבוב הטיט והמים. כששרון לוחם, אתה שומע את קליעיו ננעצים במטרה. מי שכונה שקרן פעמים כה רבות מכתיב נימה של אמינות וחשיפה מהזן המצודד, המזמין הזדהות.

הספר הוא אתגר מחקרי למתנגדי שרון מושבעים. הוא מזמין בדיקות עובדתיות והצלבות מידע, הוא מפענח את הצופן של האיש המושמץ והמוחמץ הזה, הוא מוסר את עיקרי אמונתו בבהירות ממוקדת ומתוך תחושה עזה של שליחות.

כל אלה יכולים להיות שקריים מצד הגיונם או דיוקם העובדתי, אך הם מוגשים בכישרון ובעוצמה המצריכים התמודדות עקרונית, שתתנשא מעל קריאות הגנאי השגרתיות

כל אלה יכולים להיות שקריים מצד הגיונם או דיוקם העובדתי, אך הם מוגשים בכישרון ובעוצמה המצריכים התמודדות עקרונית, שתתנשא מעל קריאות הגנאי השגרתיות.

בעזרת מפות קרב מפורטות, סימנים מובהקים של ספר בעל יומרה רצינית, בונה שרון את ההיסטוריה החדשה של עם ישראל בארצו סביב דמות דומיננטית אחת, בלעדיה הייתה ההיסטוריה שונה לחלוטין, ודאי משעממת יותר – אריק שרון.

אריאל שרון במליאת הכנסת, 6 בינואר 1983 (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

שרון הוא לא הסבל הראשון המעמיס את מלחמות ישראל ומה שביניהן על כתפיו הרחבות. הוא מתחרה עם רבין, ויצמן, דיין ואחרים, כולם לוחמים, כולם ילידי הארץ, שכתבו ביוגרפיות מהסוג שפרס ובגין לא יכולים לכתוב.

כמו קודמיו, מבקש שרון להטות את אפיק ההיסטוריה אל הנתיב הפרטי שלו. הוא עושה זאת בחן ובכישרון גדולים יותר. מישהו, אולי שרון עצמו, עיבה וחיזק את רובדי הביוגרפיה עם כתיבה חזקה, תיאורית, ציורית ומצ'ואיסטית.

הכותב מסגיר תפיסת חיים גרנדיוזית, ואגנריאנית. הארץ, כוחות הטבע, האדמה, הסכסוך הלאומי – הם הבד הלבן עליו מצוירים חייו. הכול רקע ותפאורה למסע הצלב האישי של אריק שרון

את ההתקפה הכושלת על לטרון הוא מתאר תיאור ריאליסטי חזק, כולל פציעתו שלו על ידי כדור, שמסלולו בגופו נחשב מוזר בעיניו. תחת אש ירדנית עזה מציל אותו חייל צעיר שלסתו רוסקה על ידי כדור.

אהבותיו והעדפותיו של שרון ישירות מאוד. הספר מוקדש לאשתו לילי, והיא חוזרת ועולה בו כמפלט שלו, כחוף אליו הוא נמלט. שרון אהב את אברהם יופה, ועלילותיהם באפריקה מטופלות בהומור קל, צ'יפופו וקופיקו באפריקה.

יצחק שמיר, אהוד אולמרט ואריאל שרון ב־1986 (צילום: משה שי/פלאש90)

שרון מרפרף ונוגע בענייני אוכל. את חינוכו הקולינרי קיבל אצל הדוד ג'וזף בפריז, 1951. שרון יצא לטיולו הראשון בחו"ל, והגיע עד ניו יורק, בה שאל את מכוניתה של דודה סאנה ויצא לטיול ביטניקי בדרום ארה"ב: טנסי, לואיזיאנה, טקסס.

"ראיתי את אבי עובד תחת שמים מכוסים עננים שחורים", כותב שרון בדוגמה אופיינית לקטעי כתיבתו הליריים. "גבוה, נגד העננים, הקשיתו נותבים שבילים זהובים בשלבים האחרונים של מעופם המותש מהכפרים הערביים הסמוכים בגבעת שומרון". מרגרט מיטשל ב"חלף עם הרוח" לא הגיעה לאיכויות ספרותיות כאלה.

בלבנון לא מצליח שרון להטות את הכף לטובתו ולטובת הקונספציה שלו. אלה שמחקו את פועלו של האיש בגלל לבנון, לא ימצאו כל עילה לשנות את עמדתם

הכותב מסגיר תפיסת חיים גרנדיוזית, ואגנריאנית. הארץ, כוחות הטבע, האדמה, הסכסוך הלאומי – הם הבד הלבן עליו מצוירים חייו. הכול רקע ותפאורה למסע הצלב האישי של אריק שרון. בכתיבה גרנדיוזית כזו יש לשקיעות אדומות ולתיאורים אפיים תפקיד מרכזי. הם עוזרים להאדיר את דמותו ופועלו של שרון.

שרון עולה על המוקשים המרכזיים בחייו הצבאיים. יש לו הסבר כמעט מספק לטרגדיה בפעולת קיביה. הוא מגבה את עצמו בקרב המיתלה, שב ומסביר את עמדתו כי מפקדים בכירים היו במצר, ונוכחותו מחוצה לו הייתה נחוצה יותר. מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הן שני נדבכים מרכזיים בספר.

שר הביטחון משה דיין והאלוף אריאל שרון בתעלת סואץ, 18 באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo)

בלבנון לא מצליח שרון להטות את הכף לטובתו ולטובת הקונספציה שלו. אלה שמחקו את פועלו של האיש בגלל לבנון, לא ימצאו כל עילה לשנות את עמדתם. יום הכיפורים הוא נקודת השבירה האישית של שרון. שם כילתה בו העסקונה המפא"יניקית את כל זעמה. שרון מסגיר את מועקותיו.

בתפקידו כשר ביטחון שפיקד על מלחמת דה־לוקס, הרגיש מופקר, מוקף אויבים ומבודד, יותר מאשר הרגיש כאלוף בדרכו לרמטכ"לות שנחסמה על ידי קבוצת אינטרסנטים. את יום הכיפורים עובר שרון כשהוא בז לקולגות שלו: שמואל גונן ההיסטרי והמבוהל; אברהם אדן, ששיקוליו המוטעים מוציאים אותו מדעתו; ודוד אלעזר, המעוניין יותר בגימוד פועלו של שרון מאשר בניצול הישגיו.

שיניו חשוקות מזעם ומתסכול, אצבעו כרוכה סביב הדק הקלצ'ניקוב, סהרורי מעייפות, ראשו חבוש תחבושת לבנה, חש שרון כמי שניצח את המלחמה לבדו

שיניו חשוקות מזעם ומתסכול, אצבעו כרוכה סביב הדק הקלצ'ניקוב, סהרורי מעייפות, ראשו חבוש תחבושת לבנה, חש שרון כמי שניצח את המלחמה לבדו. ל"לוחם" יש נבל ספרותי ואישי אחד מתנשא משכמו ומעלה: חיים בר־לב.

על גינוניו הבריטיים, תקוע בר־לב לאורך הקריירה הצבאית של שרון כקוץ בפצע דלקתי. בר־לב הוא ששפט את שרון על שסטר לחייל וכפת אותו באזיקים. בר־לב היה בין בכירי הדוחקים את שרון מצה"ל. שרון תיעב בכל מאודו את הרעיון הנואל והנייח של קו בר־לב.

אריאל שרון, משה דיין וחיים בר־לב במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

בעיצומו של קרב הצליחה גוער בר־לב בשרון בחיתוך דיבורו האיטי, המחושב והפלגמטי: "המרחק בין מה שהבטחת ומה שהושג בשטח… גדול מאוד". "הייתי עייף עד מוות", כותב שרון, "אחרי הקרבות הנוראים, אחרי האבדות, עם חיילינו עדיין בשטח.

"ראינו את החבורה של הלובשים מדים נקיים, רחוצים ומגולחים, ושמעתי את דברי בר־לב. ידעתי כי יש רק דבר אחד לעשותו. היה עליי להכות את בר־לב בפרצופו. הרגשתי שאני צריך לעשות את זה".

כמו הקדוש המעונה שהוא בעיני עצמו, בוחר שרון לסיים בנשיקת המוות שנושק לו יהודה איש קריות. אחרי טקס הפרידה במשרד הביטחון, הולך שרון אל ראש הממשלה. "מנחם", הוא אומר לבגין, "זה אתה שמסרת אותי לידיהם. זה אתה שהסגרת אותי".

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1989.