ההגדרות הפוליטיות "ימין" או "שמאל" מבטאות בעולם הדמוקרטי הבדלי אידאולוגיה – האחת ליברלית, השנייה סוציאלית. כלכלת העולם, לפחות זו של המדינות המערביות, שזורה בגלובליזציה אשר טרפה את הקלפים.
בישראל, ההבחנה בין ''ימין'' ל''שמאל'' שונה וייחודית גם יחד. מאז קום המדינה ועד למלחמת ששת הימים שיטת הממשל דמתה לזו של אנגליה – דהיינו פרלמנטרית. מאז כיבוש השטחים (1967) והקמת ההיאחזויות בקרבם, ליבת הגדרתם של הגושים ''ימין'' ו''שמאל'' השתנתה. הראשונה, ''לאומנית'', שואפת לכינון ארץ ישראל השלמה, השנייה ''שוחרת שלום'', השואפת להפרדה לשתי מדינות.
מאז כיבוש השטחים והקמת ההיאחזויות, ליבת הגדרתם של הגושים ''ימין'' ו''שמאל'' השתנתה. הראשונה, ''לאומנית'', שואפת לכינון ארץ ישראל השלמה, השנייה ''שוחרת שלום'', השואפת להפרדה לשתי מדינות
אמנם, ההתיישבות ביהודה ושומרון החלה בזמן שלטון ה''שמאל'', אך זו הייתה מתונה ומרוכזת סביב ירושלים ואזורים ביטחוניים. אך מאז בואו של ה''ימין'' לשלטון (1977), ההתנחלות התפשטה, הלאומנות גברה והקיצוניות התעצמה.
הסכמי אוסלו (1994) פתחו צוהר ותקווה לשלום עם שכנינו-אויבינו. מחנה ה''שמאל'', בראשותו של יצחק רבין, שאף לפתרון שקול ובשלבים, אך המחנה הלאומני התנגד להסדר כלשהו תוך הגברת התארגנותו כגוף פוליטי להכשלת עצם קיומו של הסדר.
ב-4 בנובמבר 1995 רבין, ראש ממשלת ישראל. נרצח על ידי יהודי לאומני קיצוני. אסון זה לא מנע מה''שמאל'', בראשותו של אהוד ברק, ליזום בשיתוף ארה''ב ומצרים, ועידת ''טאבה'' (ינואר 2001), בה היה אמור להיחתם הסכם שלום בין ישראל והפלסטינים. בנוכחותם של ביל קלינטון, חוסני מובארכ ואהוד ברק, יאסר ערפאת סירב לפתע לחתום על המפות ועשה זאת רק למחרת אחרי שננזף. קצת אחר כך פתח באינתיפאדה שנייה. היא נמשכה כארבע שנים (2000-2004) וגבתה מעל ל-1000 קורבנות ישראלים.
ה''שמאל'' הוכה בהלם והחל לאבד את אמונו במנהיגות אש"ף. הוא נותר חסר מוטיבציה בהמשך תמיכתו בהסכם. שפיכות הדמים, הגבירה את השנאה בקרב שני הצדדים – הפלסטינים וגם תומכי ה''ימין'', אשר בחלקם הפכו לקיצוניים חסרי פשרה.
ה''שמאל'' הוכה בהלם, איבד אמון במנהיגות אש"ף ונותר חסר מוטיבציה להמשך תמיכה בהסכם. שפיכות הדמים הגבירה את השנאה בשני הצדדים – הפלסטינים ותומכי ה''ימין'', שבחלקם הפכו לקיצוניים חסרי פשרה
עם הגיעו לשלטון, בנימין נתניהו (1996) קלט את מצבו של ה''שמאל''. כדי לבסס את אחיזתו בליכוד נתניהו פעל נמרצות ליצירת ''גוש ימין'', בשיתוף מפלגות החרדים והמתנחלים. במודע ובתחכום, הוא הכריז מלחמה נגד ה''שמאל'' אותו כינה אויב ולעיתים בוגד.
ה''שמאל'' – מפלגות העבודה ומרצ – איבד זהות ברורה ונכס לסערות שהאיצו את התרסקותו. ''העבודה'' החליפה מנהיג לקראת כל בחירות חדשות ואיבדה את מהותה הסוציאליסטית תוך פזילה למרכז-שמאל. מרצ נהייתה מפלגה צפה ללא אידאולוגיה ברורה.
מלחמתו של נתניהו ב''שמאל'' גברה והפכה לאובססיה מאז תחילת משפטו. כל מתנגדיו, אלו הידועים כ''ימנים דמוקרטים'' – אביגדור ליברמן, גדעון סער, דן מרידור, בני בגין – סומנו כ''שמאלנים-בוגדים''. הוא גם משתמש בטרור הפלסטיני, שיודע תמיד עליות ומורדות, לצורך חיסול ה''שמאל'' בכל מחיר.
ואכן, ההגדרה ''שמאל'' הפכה אט אט למילת גנאי. הקמתה של ממשלת ''ימין'' על מלא (2022), שואפת להפוך את המדינה לפשיסטית-תאוקרטית. אידאולוגיה זו טומנת בחובה את סיפוח השטחים הכבושים והפיכת ישראל דה פקטו למדינה דו-לאומית – סוף הציונות וסוף קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית.
נתניהו לא הסתפק בחיסול ה''שמאל'', הוא אף פיתח קונספציה לדחיקת הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. הוא אימץ את האמרה ''הפרד ומשול'' תוך חיזוק חמאס, או לפחות שמירה על שלטונו בעזה, והחלשת הרשות הפלסטינית בראשותו של מחמוד עבאס.
נתניהו לא הסתפק בחיסול ה''שמאל'', הוא אף פיתח קונספציה לדחיקת הסכסוך הישראלי-הפלסטיני כשאימץ "הפרד ומשול'' תוך חיזוק חמאס, או לפחות שמירה על שלטונו בעזה והחלשת הרשות הפלסטינית
לכאורה, מדיניות זו הצליחה לו. הוא הביא ל''הסכמי אברהם'', שהוכיחו כי גם העולם הערבי ברובו מתעלם מהפלסטינים. תפיסה זו וניסיון להתעלם מהבעיה האמתית והייחודית לישראל, צצה והפתיעה ב-7 באוקטובר.
מה שעוללו חמאס והמחדל ההגנתי מחייב שינוי תפיסה יסודי – הן מדינית והן ביטחונית. ישראל, שערכיה נחרטו במגילת העצמאות, אינה עוד אותה מדינה. לפניה אתגרים חדשים, המחייבים אתחול מדיני, ממשלי, חברתי.
השיסוע שנתניהו וממשלתו נטעו בקרב העם צריך להפסק. ממשלת המחדל חייבת להעלם בהקדם וללא דיחוי. כל חבריה צריכים להיות רשומים ב''ספר הבושה'' לדיראון עולם. נדרש שלטון חדש עם מנהיגים חדשים, אמיצים ובעלי חזון. ובעיקר בעלי אידאולוגיה ברורה ולא כאלה המגדירים עצמם גם וגם, כביכול ''מרכז'' שמדיניותו לרצות את ההמונים ללא תכלית וללא ראייה למדיניות עתידית.
בחירות חדשות בוודאי יתקיימו בשנה זו. מפה פוליטית חדשה תראה אור. יש לקוות שמנהיגים חדשים, כאלה שהתגלו במחאה נגד המהפכה השלטונית של ממשלת ה''ימין'' והן בעקבות חוסר האונים בשבת שחורה ולאחריה – יהיו ראויים ואמינים.
נדרש שלטון חדש עם מנהיגים חדשים, אמיצים ובעלי חזון. ובעיקר בעלי אידאולוגיה ברורה ולא כאלה המגדירים עצמם גם וגם, כביכול ''מרכז'' שמדיניותו לרצות את ההמונים ללא תכלית וללא ראייה למדיניות עתידית
בני גנץ, אינו אופציה. הסקרים העכשוויים מביעים את ההלם בו נתון הציבור. הם רגשיים ואינם בהכרח צפויים להיות מוכחים ביום הדין. גנץ אמנם בעל כוונות טובות, אבל חסר עמוד שדרה פוליטי. נטול אידאולוגיה ברורה. התבטאויותיו קשקשת ומסריו סרק. התחברותו ל''ימנים'' מוצהרים, גדעון סער וזאב אלקין, מוכיחה את התעלמותו מהנושא הגורלי והמאתגר את עתידה של ישראל – הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
גדי איזנקוט, הידוע בדעותיו התומכות בהסדר עם הפלסטינים, טעה עם הצטרפותו לגנץ. הוא עדיין יכול לתקן, לפני שגם אותו נתניהו ושותפיו יכפישו וישפילו כפי שהם עושים שוב לגנץ.
טוב יעשה איזנקוט אם יזום הקמת מפלגה חדשה יחד עם דמות ציבורית מנוסה, ציפי לבני למשל. שניהם הוכיחו את כשרונם, הוא כרמטכ''ל והיא כבעלת מנדט נשיא המדינה להקמת ממשלה (2008), שלא נענתה לשחיתות מפלגות החרדים, במחיר וויתור על הפיכתה לראש הממשלה.
שניהם, בעד הסדר עם הפלסטינים שתכליתו שתי מדינות לשני העמים. טוב יעשו אם יצהירו זאת בראש מצעם. אין יותר ''שמאל'', אין ''ימין''. הבחירות צריכות להתנהל על בסיס אידאולוגי ונטול חישובים אנוכיים.
בכל מקרה, הממשלה החדשה שתבחר תידרש לבצע, מיד עם תחילתה, רפורמה הן בחוק המשילות שיגביל את תקופת ראשות הממשלה לשתי קדנציות וכן פסילת נאשם המועמד לדין לשמש כראש ממשלה.
הממשלה החדשה שתבחר תידרש לבצע, מיד עם תחילתה, רפורמה הן בחוק המשילות שיגביל את תקופת ראשות הממשלה לשתי קדנציות וכן פסילת נאשם המועמד לדין לשמש כראש ממשלה
חוק נוסף הדרוש בדחיפות ליצירת אימון הציבור, הינו ''חוק החקיקה''. בהיעדר חוקה – חוק זה יבטיח שמירה על חוקי יסוד, עם הבטחת שינויים אך ורק עם שני שליש הכנסת. דרוש גם ביטול ''חוק הלאום והחייאת ערכיה של מגילת העצמאות".
דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם