יוקר המחייה בארץ ממשיך להאמיר לשחקים, ללא תכנון ולא שליטה. גורמים רבים אחראים למצב: מדיניות רגולטורית של הממשלה, אי פיקוח על המחירים, עוצמתו של המונופוליזם וכדומה. לאחרונה נוספו השלכות משבר הקורונה, הנראות מוצדקות במידה שהן מבוקרות. אך מעבר לכל זה התנהגות הפרט מוסיפה שמן למדורה.

באווירה של חוסר שלטון יציב ואי ודאות לגבי עתיד החיים במדינה, נראה שאמירתו של ישעיהו ׳׳אכול ושתה כי מחר נמות׳׳ אקטואלית יותר מאי פעם. ספירלת עליית המחירים מתנהגת לפי כללי המכירות הפומביות. כל המרבה זוכה. אין יותר ערך לכסף. אין גבול לחמדנות. אין בושה ואין כבוד לשירות. החזירות חוגגת. להמחשה, אביא שלוש דוגמאות בהן נתקלתי אישית בשנה האחרונה.

באווירה של חוסר שלטון יציב ואי וודאות לגבי עתיד החיים במדינה, נראה שאמירתו של ישעיהו ׳׳אכול ושתה כי מחר נמות׳׳ אקטואלית יותר מאי פעם. ספירלת עליית המחירים מתנהגת לפי כללי המכירות הפומביות

כסופר ישראלי החי בפריז, אני נוהג לפרסם את כתביי העבריים בארץ. לאחרונה, כתבתי שיר-סיפור לילדים. כנהוג ולפני הפרסום, פניתי לעורכת שהומלצה לי לעבודת עריכה וליטוש, ובעיקר לבדיקת החריזה בה התנסיתי בפעם הראשונה. מדובר היה בשני עמודים, שבכל שורה ארבע עד שש מילים. הגברת לקחה זמן לפני ששלחה לי את הצעת המחיר שלה: 7000 ₪. הוכתי בהלם. תהיתי שמה ה-0 השלישי הוקלד בטעות. אבל לא. הגברת התכוונה לסכום הזה, עבור עבודה של שלוש עד חמש שעות גג.

לשאלתי בשיחה טלפונית: ׳׳עד כמה נוח לך עם ההגזמה הזו׳׳? סיפרה לי העורכת להגנתה, שבגיל 48 נאלצה לשוב לחיות אצל אמה. והוסיפה: ׳׳אינך מודע לרמת יוקר המחיה בארץ׳׳!

חודשים מספר אחרי מקרה זה, פניתי לצלם עיתונות, שאחד מצילומיו פורסם בכתבה באחד העיתונים ומספר פעמים בפייסבוק. ביקשתי לקבל רשות להשתמש בו עבור עטיפה של ספר אותו עמדתי לפרסם בצרפת. כמי שמכבד זכויות יוצרים, פניתי עם מוכנות לתשלום סביר ומקובל.

מניסיון העבר, עם מוזיאון ישראל ועם מוזיאון נחום גוטמן, ידעתי שהמחיר אמור לנוע בין 200 ל-300 ₪. הפעם, הצלם לא נדרש לשלוח לא שקופית ולא קובץ דיגיטלי, הוא רק התבקש לתת אישור פרסום לעבודתו אותה בחרתי והכנתי גרפית לעטיפת הספר. המחיר לא איחר לבוא: 2000 ₪. המום, צלצלתי ושאלתי באיזה חוצפה הוא מרשה לעצמו לבקש מחיר כל כך מופקע. ׳׳יש לי שלושה ילדים, אני צריך לפרנס אותם׳׳, ענה לי.

לשאלתי על גובה הסכום בשיחה טלפונית: ׳׳עד כמה נוח לך עם ההגזמה הזו׳׳? סיפרה לי העורכת להגנתה, שבגיל 48 נאלצה לשוב לחיות אצל אמה. והוסיפה: ׳׳אינך מודע לרמת יוקר המחיה בארץ׳׳

לאחרונה התוודעתי להפקרות מסוג אחר. שלחתי לאחד המו"לים המוערכים והמצליחים ביותר בארץ כתב יד עברי של ספרי בנושא פוליטי-חברתי שפורסם בצרפתית, עם הקדמה של שגריר ישראל לשעבר בצרפת ובאו׳׳ם והמלצה חמה של היסטוריון ושר החוץ לשעבר. אני מודע לקשיי המקצוע ומוכן הייתי לדחייה, מנומקת או שגרתית.

אך המו׳׳ל אליו פניתי ואותו החשבתי כאיש הגון וערכי, הפתיע. הוא ביקש 25,000 דולר עבור פרסום הספר. אני תוהה אם הוא או מי מעורכיו קראו אותו. הוא הוכיח שכל עניינו הוא רווח מיידי וקל. איפה גבול החוצפה? לאן פני החברה הישראלית? כמה זילות ניתן עוד לייחס לכסף? ומעל לכל מה קרה ליוקרת מקצוע המול"ות? להשוואה, עבור אותו ספר בתרגום לגרמנית, מו׳׳ל מברלין ביקש 3000 יורו עבור השתתפות בפרסומו. סביר. הגיוני. פרופורציונלי לסיכון הנדרש.

במאמר אותו פרסמתי ב-ynet ב-29 לאוקטובר 2018: ׳׳ברכה לסופרים ולקוראים: סוף לאַדְנוּת של המול׳׳ים׳׳ הזהרתי כבר אז מפני מו׳׳לים ההולכים והופכים את עיסוקם האציל והרוחני ל"סחר מילים".

צר לי מאוד שמו׳׳ל מהנחשבים ביותר בארץ, נגרר גם הוא לתאוות הרווח והבצע. הוא בוודאי יודע ש׳׳אמזון׳׳ מאפשר היום פרסום ספרים בעברית. נותר רק לחכות להפצה סדירה בארץ כדי לאפשר לסופרים לפרסם את כתב ידם בכבוד, ולקוראים לרכוש את הספרים ללא שיווק כוחני.

אלה הם שלושה מקרים, אקראיים אמנם, אבל משקפים את הלך הרוח הכלכלי והחברתי בארץ. הקלות בה נזרקים מחירים מדאיגה ומקוממת.

המו׳׳ל אליו פניתי והחשבתי כהגון וערכי, הפתיע. הוא ביקש 25,000 דולר לפרסום הספר. עבור אותו ספר בתרגום לגרמנית, מו׳׳ל מברלין ביקש 3000 יורו להשתתפות בפרסומו. הגיוני. פרופורציונלי לסיכון הנדרש

אם גם אנשים שעד לא מזמן נחשבו לערכיים כמו המו׳׳ל המוזכר לעיל נסחפים יותר ויותר בזרם החזירות, אזי אחת מאמרותיו של בן גוריון נראית היום נבואית ומדאיגה: ׳׳מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים׳׳.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי.

בתוכנית הרדיו של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ברשת ב' התארח ביום שלישי לפני שבוע השר יועז הנדל. כאשר הוא נשאל על האפשרות של השתתפות ישראל בוועידת שלום, הוא הזכיר דברים שאמר בעבר על ועידת שלום: "מהעז הזו לא יצא חלב".

דברים אלה נכוחים. השר יודע שהוא וחבר שריו ומרעיו בימין לא מתכוונים להוציא חלב מהעז הזו – ועידת שלום. בשרשרת לשלום יש לפחות שתי חוליות, ועידת שלום וממשלת ישראל (ועוד חוליות). ידוע שהחוזק של השרשרת נקבע על-ידי חוזק חולייתה החלשה. וכשממשלת ישראל מגיעה כמו תיש לתהליך שלום לא נשיג חלב.

בשרשרת לשלום יש, בין היתר, שתי חוליות: ועידת שלום וממשלת ישראל. ידוע שהחוזק של השרשרת נקבע על-ידי חוזק חולייתה החלשה. וכשממשלת ישראל מגיעה כמו תיש לתהליך שלום – לא נשיג חלב

אנחנו יכולים להגיד על ממשלתנו ושרינו: "מהתיש הזה לא נקבל חלב". זו הבעיה.

באותו ראיון השר הנדל דיבר בשבח מעשיה של הממשלה. אכן אמר דברים נכונים. הממשלה הזו מתנהלת בנורמליות, ולעם משוגע כמו שלנו גם זה שידרוג. אבל נדמה, שבדבר אחד הממשלה ממשיכה את הקו של ממשלות בנימין נתניהו, והוא טענתה שבסביבתנו הקרובה אין לנו עם מי לדבר על שלום.

אז חברי הממשלה דעו לכם, שתפקידכם לייצר מציאות בה יש לנו עם מי לדבר על שלום. בשלום עתידנו, ועליכם להשיג אותו. אתם לא יודעים איך להתקדם לשלום עם שכנינו בארץ הזו, אז אל תהיו בממשלה.

בהזדמנות זו, בה אני מתייחס ליועז הנדל, הרשו לי, בבקשה, התייחסות אישית לגופו של אדם. יותר נכון שני אנשים – אישה ואיש. אני קושר כאן ביחד את השרה איילת שקד והשר יועז הנדל.

שניהם אנשים יפים, צעירים וחכמים. אולם בדעותיהם הם כל-כך זקנים, עם השמרנות שלהם וחוסר המעוף שלהם, והיעדר התשוקה לשנות עולם ולעשות אותו טוב יותר. אז נשארנו עם זה שהם רק יפים. גם זה משהו, ואולי אפילו הרבה.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים".

ב-2012 איגוד התאחדויות הכדורגל האירופיות – אופ"א (UEFA) הכניס לתוקף מדיניות חדשה, שנועדה לסגור או לכל הפחות לצמצם את הפערים בין המועדונים השונים באירופה. המדיניות כונתה "פייר פליי פיננסי" (Financial Fair Play).

ב-2012 איגוד התאחדויות הכדורגל האירופיות – אופ"א הכניס לתוקף מדיניות חדשה, "פייר פליי פיננסי", שנועדה לסגור או לפחות לצמצם את הפערים בין המועדונים השונים באירופה

בפשטות, נועדה מדיניות זו להגביל את ההוצאות של מועדונים ביחס להכנסות המועדון. על פי שיטה חדשה זו, קבוצה לא יכולה להוציא כספים על רכישת שחקנים ותשלום שכר שיהיו גבוהים מסך הכנסותיה, קרי – מכירת מנויים, כרטיסים ושחקנים; זכויות שידור וחסויות; ספונסרים וכל הכנסה אחרת למועדון.

בהתאם לכך, מועדונים בבעלות פרטית לא יכולים היו לסמוך יותר על הבעלים שיכסו הוצאות כגון רכישת שחקנים ומשכורות. קבוצה שמפסידה כספים נאלצת להתמודד עם תקרת "פייר פליי פיננסי" נמוכה יותר בעונה שלאחר מכן.

במחקר שפרסמתי לאחרונה במגזין המדעי "Journal of Sport Management", יחד עם ד"ר סטפני גרטשן – פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת אריזונה סטייט, נבחנה לעומק שיטת ה"פייר פליי הפיננסי". במסגרת עבודת המחקר בדקנו תוצאות של קבוצות בליגת האלופות בין השנים 2006 עד 2018, ומצאנו כי המדיניות של אופ"א לגבי ה"פייר פליי" הניבה תוצאות הפוכות ממה שתוכנן.

המחקר בחן בעזרת ניתוחים כמותניים את ההסתברות של קבוצות להתקדם במפעל ואת ההכנסות מהטורניר עם משתנים שלוקחים בחשבון את שווי השחקנים בכל קבוצה, לפי הערכות לא רשמיות המפורסמות באתר Transfer Market (מחקרים שונים מצאו קורלציה יחסית גבוהה בין ההערכות באתר לנתונים רשמיים). המדינה שבה הקבוצה משחקת, אוכלוסייה וממ"ג של המדינה, ניסיון קודם בטורניר והאם הקבוצה בבעלות פרטית מלאה או בעלות שונה כגון בעלות ציבורית או תלות כלשהי בגופים ציבוריים.

תוצאות המחקר הציגו תמונת מצב לפיה המועדונים בעלי הכנסות גבוהות יכולים היו להוציא סכומים גדולים יותר על שחקנים ולשלם משכורת גבוהה יותר, ובכך הגדילו את הפערים בענף הכדורגל. המדיניות בעצם הגבילה את האפשרות של קבוצות "קטנות" להתחרות מול הקבוצות ה"גדולות" על שחקנים.

במסגרת המחקר בדקנו תוצאות של קבוצות בליגת האלופות בין השנים 2006 עד 2018, ומצאנו כי המדיניות של אופ"א לגבי ה"פייר פליי" הניבה תוצאות הפוכות ממה שתוכנן

המחקר מבליט את ההבדלים העצומים בין המדינות עם נציגות המשתתפות בטורניר ליגת האלופות, כשלמעשה יש שלוש קבוצות של מדינות. לאנגליה, ספרד, איטליה וגרמניה היו 26 נציגות במשחקי הגמר. לצרפת, פורטוגל והולנד היו רק שתי נציגות בחצאי הגמר. קבוצות משאר המדינות הצליחו רק בחמישה מקרים להגיע לרבעי הגמר.

גם ההכנסות מהטורניר שמפורסמות באתר של אופ"א ממחישות את הפערים שגדלים. ב-2018 נציגות מארבע הליגות הבכירות הרוויחו מעל 450 מיליון יורו, לא כולל הכנסות משידורים. קבוצות מצרפת, פורטוגל והולנד הרוויחו קרוב ל-250 מיליון. וכל שאר הקבוצות שהשתתפו הרוויחו קרוב ל-150 מיליון יורו בסך הכל.

הדוגמה המקומית של ישראל והקבוצות ששיחקו בשלבי המוקדמות ולעתים בשלב הקבוצות, מבליטה את השפעת המדיניות של אופ"א על היכולת של קבוצות ישראליות להתחרות בליגת האלופות.

למרות הביקורות הקשות בתקשורת ומהאוהדים, מצב הקבוצות מישראל די צפוי, בהינתן השוק המקומי הקטן והכנסות מוגבלות מחוזי שידור ומכירת כרטיסים. הקבוצות הישראליות לא יכולות להסתמך על בעלים עם כיסים עמוקים כפי שנעשה בעבר לפני יישום מדיניות "פייר פליי הפיננסי", וכתוצאה מחוקי ה"פייר פליי הפיננסי" אינן מסוגלות לגדול. לכן סביר שהפערים יגדלו בינן לקבוצות עם שוק גדול יותר. לראייה, אתם זוכרים מתי קבוצה ישראלית העפילה לאחרונה בהצלחה לליגת האלופות?

הדוגמה המקומית של ישראל והקבוצות ששיחקו בשלבי המוקדמות ולעתים בשלב הקבוצות, מבליטה את השפעת המדיניות של אופ"א על היכולת של קבוצות ישראליות להתחרות בליגת האלופות

בעקבות מגפת הקורונה העולמית וקשיים כלכליים של הרבה קבוצות ברחבי אירופה, אופ"א החליטו להפחית את ההגבלות על מועדונים באירופה ולאפשר להם לחרוג בהוצאות ביחס להכנסות.

אומנם ההחלטה מסייעת לקבוצות להתמודד עם קשיים כלכליים, אך כפי שנדמה מהחתימה של מסי בפריז סן ז'רמן הצרפתית – קבוצות עם גיבוי כלכלי, כגון נסיכים מאיחוד האמירויות, ניצלו את ההחלטה של אופ"א להחתמת שחקנים עם משכורות עתק מבלי להיענש. על פי המחקר שלנו, המצב הנוכחי מאפשר לקבוצות עם גיבוי כלכלי להשקיע יותר ובעצם להעמיק את הפערים בכדורגל האירופי.

המעבר של מסי מברצלונה לפריז עורר הרבה תהיות וביקורות כלפי ראשי ברצלונה ונשיאה לאפורטה, בעיקר בנוגע לאי היכולת שלהם להחתים את מסי על חוזה חדש. כפי שנדמה מפרסומים שונים והצהרות המועדון, לא היה ביכולתם להחתים את מסי על חוזה שכזה מבלי לחרוג מהתקציב המותר, בהינתן חוזים קיימים עם שחקנים אחרים. ההגבלות בספרד על שינויים בחוזי עבודה גם לא אפשרו לקצץ בשכרו של מסי מעבר לסכום מסוים, והמינימום עדיין היה גורם לקבוצה, שנמצאת בחובות אדירים, לחרוג עוד מהתקציב.

בזמן שברצלונה ממשיכים להתייסר לאחר הפרידה מאחד הכוכבים הגדולים ששיחקו במדי הקבוצה – פריז סן ז'רמן עברה מהפך לפני מספר שנים, שכלל הבאת שחקנים בכירים כגון ניימאר, אף הוא מקבוצת ברצלונה. הקבוצה מפריז כבר כמה שנים סופגת ביקורת לגבי ההתנהלות הפיננסית, ואף הייתה תחת חקירה שבחנה חריגות אפשרויות במסגרת ה"פייר פליי", זאת בעיקר בגלל הקשרים בין הבעלים לספונסרים.

למרות הביקורות, ההחלטה של אופ"א לשנות זמנית את המדיניות, מאפשרת כנראה לקבוצה מפריז להחתים שחקנים דוגמת מסי, וכתוצאה מכך, אגב, הצליחה להגדיל בצורה משמעותית את הכנסותיה ממכירת חולצות, פרסומות ושיתופי פעולה שקשורים למסי.

למרות הביקורות על פריז סן ז'רמן, ההחלטה של אופ"א לשנות זמנית את המדיניות, מאפשרת לקבוצה מפריז להחתים שחקנים דוגמת מסי, וכתוצאה מכך להגדיל משמעותית את הכנסותיה

כעת נותר רק לחכות ולראות אם החוזה של מסי בפריז יספיק לקבוצה סוף סוף כדי לזכות בתואר אלופת אירופה הנכסף, ואיך תיראה ברצלונה בעוד חמש שנים בעקבות ה'פייר פליי'.

ד"ר גדעון יקר הוא בוגר תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית במחלקה לגיאוגרפיה. במהלך המאסטר שלו שימש כעוזר מחקר בפרויקט שמומן על ידי האיחוד האירופי ועסק במדיניות ותכנון לאורך חופים. בנוסף למאסטר, הוא מחזיק בתואר דוקטורט מהאוניברסיטה העברית בגיאוגרפיה ותואר דוקטורט מאוניברסיטת מישיגן בניהול ספורט. כיום חוקר במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת פלורידה.(צילום: ג'רמי קלארק).