הדס להב (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
הדס להב
עקורים

"מדי פעם יש רגעים של ערעור. רגע, אולי לא נחזור? אולי לא יהיו מספיק אנשים שירצו לחזור? מי ירצה לחזור למקום שבו, בכל רגע, אפשר לרצוח אותך?"

הדס להב, בת 40 ממושב שתולה, נשואה ואם לשניים + שלושה כלבים. סטודנטית לתואר שני. מלמדת במכללת תל-חי ובאוניברסיטת חיפה. מאלפת כלבים. פונתה לבת חפר ● זה המונולוג שלה

שתולה הוא מושב עובדים בקו העימות, על גדר הגבול עם לבנון, במועצה האזורית מעלה יוסף. רוב ההכנסות של תושבי המושב מגיעות מחקלאות ותיירות ובהרחבה יש גם בעלי מקצועות חופשיים. הגעתי לשם לפני 14 שנה והתאהבתי. אני אוהבת את הפינה הזו של העולם. רחוקה, ירוקה כל השנה, מעט בני אדם והרבה טבע ובעלי חיים.

בשתולה יש דתיים, מסורתיים וחילוניים. יש נשים שיוצאות לעבודה עם דגמ"ח וכיסוי ראש ויש דתיות עם בובו. זה המקום, ואיכשהו הכול מסתדר. הרבה פעמים שואלים אותי, מה איבדת שם? ואני אומרת, שם מצאתי את עצמי.

כשרק הגעתי, פגשתי במכולת של גדעון את הרב צלאח. הוא שאל את גדעון אם הקעקועים שלי אמיתיים או כאלה של ילדים ואז הוא פנה אליי ואמר, אני הרב צלאח, ברוכה הבאה למושב שלנו.

כשרק הגעתי, פגשתי במכולת של גדעון את הרב צלאח. הוא שאל את גדעון אם הקעקועים שלי אמיתיים או כאלה של ילדים ואז הוא פנה אליי ואמר, אני הרב צלאח, ברוכה הבאה למושב שלנו

בשתולה גרים עולים מכורדיסטן. שלחו אותם למקום מנותק, שם הם חיו עם אנשים כמוהם, ופתאום באים כל מיני צעירים עם כלבים וקעקועים ומקבלים אותך כמו שאת ורוצים שתישארי. גדעון מהמכולת סוגר בשלוש אבל הוא תמיד אומר, אם את נתקעת תתקשרי ואני בא לפתוח, אבל שזה לא יהיה בשביל סיגריות. תמיד יהיה מישהו שיבוא לעזור לך.

"קירות מדברים" – ציורי גראפיטי על הגבול עם לבנון בכניסה למושב שתולה (צילום: דפנה טלמון)
"קירות מדברים" – ציורי גראפיטי על הגבול עם לבנון בכניסה למושב שתולה (צילום: דפנה טלמון)

יום שבת, שבעה באוקטובר

עמיחי העיר אותי מוקדם בבוקר (משהו שהוא יודע שאסור לו לעשות, בטח לא ביום שבת). פקחתי את העיניים והוא אמר לי, יש בלגן. הוצאתי את האקדח מתחת לכרית. שאלתי אותו אם הסורים על הגדרות והוא אמר שאצלנו עדיין שקט אבל יש בלגן בדרום ויש בלגן ב"מזרחית" (אזור מטולה / תל חי).

פתחתי את הטלפון וראיתי שאנשים התחילו להפיץ בפייסבוק דברים שבני המשפחה שלהם כותבים. נסגרתי בחדר, נשאבתי לחדשות ולרשתות ולא האמנתי למראה עיניי. התחלתי להתקשר לחברים מהדרום שעבדו איתי פעם ברשות הטבע והגנים, בדקתי איפה כל אחד נמצא.

פתחתי את הטלפון וראיתי שאנשים התחילו להפיץ בפייסבוק דברים שבני המשפחה שלהם כותבים. נסגרתי בחדר, נשאבתי לחדשות ולרשתות ולא האמנתי למראה עיניי

ניסיתי להניע חמ"ל כלבנים. התקשרתי לאנשים שאני מכירה כדי לנסות לעזור להציל כלבים מהדרום. שיתחילו להעלות אותם צפונה, או לפחות למרכז.

בשלב מסוים הבנתי שיש אנשים במסיבת טבע וכולם דלוקים ושיכורים ולא ישנו כל הלילה והם מותקפים. אמרתי לעמיחי שאני רוצה לעלות על האוטו ולנסוע לעזור, אבל אז הבנתי שזה לא אפשרי – שהבלגן קיצוני, ואני אמא לשני ילדים וגרה ביישוב בגבול הצפוני ויודעת להחזיק נשק ומכל הבחינות, אני צריכה להישאר קרובה.

כלבים במושב שתולה בימי שגרה (צילום: דפנה טלמון)
כלבים במושב שתולה בימי שגרה (צילום: דפנה טלמון)

להתפנות או לא להתפנות

בלילה שבין שבת לראשון, בעלי ואני ישנו במשמרות. התווכחנו אם לצאת או לא לצאת ואז ראיתי שהמושב מתחיל להתרוקן. התחלנו להבין שמדובר בשואה, פוגרום, מעשי רצח ואונס ואכזריות שאין להעלותם על הדעת.

בלילה שבין שבת לראשון, בעלי ואני ישנו במשמרות. התווכחנו אם לצאת או לא לצאת ואז ראיתי שהמושב מתחיל להתרוקן. התחלנו להבין שמדובר בשואה, פוגרום, מעשי רצח ואונס ואכזריות שאין להעלותם על הדעת

השתדלתי לא לראות סרטונים, אבל אנשים דיברו וסיפרו פרטי פרטים והרגשנו שעוד רגע, זה יקרה לנו בצפון. ואז התחילו קולות פיצוצים על הגדר. הרגשנו את ההתחממות בשטח וקיבלנו הודעות על כל חייל דרוזי הרוג או פצוע, בגלל השכנות עם יאנוח-ג'ת.

אחד הכלבים שלי זקן וחולה אפילפסיה ולא רציתי לחשוף אותו ואת הילדים שלי למתח הזה. דיברנו עם אמא של עמיחי שגרה באבן יהודה והיא הסכימה שנבוא. יותר מזה, היא אמרה: אם אתם לא באים – אבוא לקחת אתכם, ולא אבוא נחמדה.

בשבעה באוקטובר אנשים ארזו תיק ועזבו את שתולה. אנשים שחיו שם כל חייהם ומעולם לפני כן לא התפנו. בשמונה באוקטובר – גם אנחנו ארזנו.

מה לקחת איתך במזוודה?
מזוודה? חשבתי שאני הולכת ליומיים וארזתי תיק גב. לקחתי חמישה זוגות גרביים, כמה תחתונים וכמה חולצות.

הדס להב (צילום: דפנה טלמון)
הדס להב (צילום: דפנה טלמון)

מצד שני, כנראה הבנתי משהו כי הבאתי את כל האוכל של הכלבים ואת כל התרופות של הכלב החולה שלי ואת הכלוב של הכלבה הקטנה שלי שלפעמים צריכה אותו כי אחרת היא גורסת את הבית.

לקחתי מטען ואת המחשב שלי, בגדים וציוד ספורט ליאיר הבן שלי (11), שהוא מתאגרף. אמרתי לעצמי, מקסימום אחזור לקחת עוד דברים.

לחיות בשכנות לחזבאללה

בשנים האחרונות מלווה אותנו חשש לחדירת מחבלים. לאורך הגדר שלנו היו פרוסים עד לא מזמן מגדלי תצפית של חזבאללה שהם בנו במשך שנים בלי הפרעה. ראיתי אותם מהבית, מהמרפסת.

בשנים האחרונות מלווה אותנו חשש לחדירת מחבלים. לאורך הגדר שלנו היו פרוסים עד לא מזמן מגדלי תצפית של חזבאללה שהם בנו במשך שנים בלי הפרעה. ראיתי אותם מהבית, מהמרפסת

בקצה המושב יש שטח ירוק שאם אני חוצה אותו, אני רואה אותם מתצפתים עלינו. לפעמים מקללים ומתגרים. פעם אחת בזמן טיול עם הכלבים הם צעקו לי מעבר לגדר, מאיפה את? יום אחד נבוא לבקר בשתולה והבית שלך יהיה ראשון! ואנחנו לא מדברות על ילד זב חוטם שמקלל אותך כי חטפת לו צעצוע, אלא על חזבאללה וזה מפחיד, כי אולי מחר הם באמת יבואו?

המראה ממושב שתולה: מגדל תצפית של חזבאללה בדרום לבנון (צילום: דפנה טלמון)
המראה ממושב שתולה: מגדל תצפית של חזבאללה בדרום לבנון (צילום: דפנה טלמון)

למרות המגדלים, המשכתי לטייל שם עם הכלבים וחשבתי על התרגלות. אנחנו חיים כמו בעל חיים בכלוב שנוהם על כל מי שעובר לידו עד שתש כוחו והוא נעשה אדיש. מתכנס מפני הפרובוקציה, מסובב את הגב למי שמציק לו, וחווה חוסר אונים.

לצערי, זה מה שקורה עכשיו בישראל. פינינו את עצמנו מהדרום ומהצפון, כי טבחו ואיימו והפקירו אותנו ועכשיו מכנסים את כולנו בתחום המושב, קצת דומה למה שעשו ליהודים ברוסיה מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20. ריכזו את כולם באזור מסוים ונאסר עליהם לגור במקומות אחרים. מדינת ישראל הקטנה ממילא, הצטמצמה עוד יותר.

פינינו את עצמנו מהדרום ומהצפון, כי טבחו ואיימו והפקירו אותנו ועכשיו מכנסים את כולנו בתחום המושב, קצת דומה למה שעשו ליהודים ברוסיה מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20

ב-2014 התחלנו לשמוע את חזבאללה חופרים מנהרות. אמרו לנו שלא יכול להיות שנשמע חפירות בעומק 80 מטר מתחת לפני האדמה, אבל יש פה סלעי גיר וצנרת מברזל ונשים עמדו במטבח לשטוף מלפפון ושמעו רעשים של פטישון וקולות בערבית בוקעים מהחור של הכיור. גם אני שמעתי לפעמים קולות מוזרים וקראתי לרבש"צ שהביא את הצבא לבדיקה, אבל לא קיבלנו תשובות מסודרות.

הדעות שלי ממוקמות בצד ימין של המפה הפוליטית, אבל אני לא רואה בבנימין נתניהו אידיאל של פטריוטיות או דאגה לאזרחים. אנחנו עם שאוהב לחיות. עם שאוהב לשמוח ולבלות – מי בבית קפה, מי בקונצרט ומי במסיבת טראנס. עם שמוכן לשרת את המדינה שלו גם מבחינה צבאית וגם בתשלום מיסים. איזו תמורה לשירות הזה קיבלו האימהות בבארי?

הכביש ליד מושב שתולה והנוף לעבר דרום לבנון (צילום: דפנה טלמון)
הכביש ליד מושב שתולה והנוף לעבר דרום לבנון (צילום: דפנה טלמון)

המדינה מתנכרת לחלק ניכר מהציבור שמתמודד עם פוסט טראומה והלם קרב, ואני מדברת על ציבור שנלחם עבור המדינה ועכשיו צריך לשרוף את עצמו מול משרדים כדי שיתייחסו אליו.

תחנה ראשונה: אבן יהודה

נסענו עם הילדים לבית של סבתא באבן יהודה. היינו שם חודש וחצי והיה ממש נחמד. חמותי הכינה הרבה אוכל ביתי וטעים, עד כדי כך שהייתי חייבת לאזן פה ושם עם ג'אנק פוד.

נסענו עם הילדים לבית של סבתא באבן יהודה. היינו שם חודש וחצי והיה ממש נחמד. חמותי הכינה הרבה אוכל ביתי וטעים, עד כדי כך שהייתי חייבת לאזן פה ושם עם ג'אנק פוד

היא חצי הונגריה וחצי גרוזינית והייתה נשואה לטורקי והטעמים של האוכל שלה מדהימים ובכל זאת, כל מה שרציתי זה לחזור לבית שלי, להוריד את נעלי העבודה ולבקש מהילדים שלא יפריעו לי כי אני רוצה להמשיך לעבוד.

אני רוצה להכין נס קפה לשכנים שלי. אני רוצה שהשכן שהפסיק לעשן יבוא כרגיל לשנורר ממני סיגריה ולנזוף בי שאני עדיין מעשנת.

מאז תחילת המלחמה היו בשתולה כמה נפילות. הרבש"צ שלנו ביקש לא להגיע אם אין הכרח. אני מבינה שזה מפריע לכיתת הכוננות ולצבא לעבוד, אני מבינה שילדים לא יכולים להיות שם עכשיו ולקיים חיי יומיום סבירים. בחיים הקודמים שלנו הם כל הזמן היו בחוץ, שיחקו עם חברים במרפסת או הסתובבו אבל עכשיו אין שם אף אחד.

"קירות מדברים" – ציורי גראפיטי על הגבול עם לבנון בכניסה למושב שתולה (צילום: חן לאופולד/פלאש90)
"קירות מדברים" – ציורי גראפיטי על הגבול עם לבנון בכניסה למושב שתולה (צילום: חן לאופולד/פלאש90)

שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה, רשמתי אותם ללימודים בבית ספר באבן יהודה. עשיתי מה שנראה לי חכם ונכון לעשות באותו רגע. בהתחלה הלכתי איתם לכל מגרשי הדשא, הראיתי להם את החנויות. יש כאן בית קולנוע ואפשר ללכת אליו ברגל ויש המון סוגי גלידה ושלוש חנויות לבעלי חיים.

הכנתי תקציב. קראתי לו "תקציב אחיזת עיניים" לילדים. ניסיתי לשדר הרפתקה. זו באמת הרפתקה, אבל להרפתקאות יוצאים כשמחליטים לצאת ולא כשאומרים לך להתפנות.

הכנתי תקציב. קראתי לו "תקציב אחיזת עיניים" לילדים. ניסיתי לשדר הרפתקה. זו באמת הרפתקה, אבל להרפתקאות יוצאים כשמחליטים לצאת ולא כשאומרים לך להתפנות

עמיחי התבאס מהפינוי וניסיתי לרכך אותו. אמרתי לו, בוא איתי ל"דקטלון" – תראה, יש אאוטלט. יש פה דברים שאין בצפון, החל מהבושם שאני אוהבת ועד לוויסקי שלא שתיתי שנים. הוא אמר, אני יודע מה את מנסה לעשות אבל אני לא הילדים. אני רוצה לשָׁתוּ-לָהּ (אכלו-לה) ככה אנחנו קוראים לבית.

תחנה שנייה: בת חפר

לפני חודש עברנו לבת חפר. רצינו בית עם גינה ביישוב קטן יותר. חבר הכיר לנו את המקום ואמר שזו האחות הקטנה של שתולה מבחינת המצב הביטחוני. האמת היא שאני ישנה פה מצוין כי כל הזמן יש יריות אזהרה של צה"ל ליד הגדר. החלפתי גדר אחת בגדר אחרת. גם פה שומעים חפירות ואני מרגישה פלשבק.

מחבלי חיזבאללה מסתובבים באין מפריע ליד הגדר של שתולה מהצד הלבנוני, 17 באפריל 2022 (צילום: הדס להב)
מחבלי חיזבאללה מסתובבים באין מפריע ליד הגדר של שתולה מהצד הלבנוני, 17 באפריל 2022 (צילום: הדס להב)

כרגע בת חפר בטוחה ונעימה. אין פה אזעקות, אין פה יירוטים ואין לי הרבה ציפיות. כל מה שאני צריכה נמצא במרחק הליכה. הילדים השתלבו בבתי ספר, שיר התחילה כיתה א' בפעם השלישית מאז ספטמבר. בפעם הראשונה במושב גרנות, בפעם השנייה באבן יהודה ולפני שלושה שבועות – בבת חפר.

מה נותן לך תחושה של בית?
הכלבים שלי. איפה שהם רובצים ויש את הריח שלהם – שם הבית שלי. אנחנו גם קצת צוענים באופי, ואולי זה עוזר.

למה את מתגעגעת?
להיות בבית שלי. להרגיש סניורה. להרעיש מתי שבא לי. כבר חודשיים וחצי אני מחוץ לבית. לפעמים אני עצובה, לפעמים מתגעגעת ולפעמים עושה על עצמי קוסמות. מדמיינת שכיף לי, אבל לא באמת כיף לי.

קניתי לעצמי זוג נעלים שחלמתי עליו ארבע שנים, נסעתי לתל אביב ועשיתי כמה עבירות תנועה כי אני לא יודעת לנהוג בערים. אני כן יודעת לנהוג בכבישים שיש בהם חזירי בר ומתגעגעת לנהוג בדרכים שאף אחד לא נוסע בהן.

קניתי לעצמי זוג נעלים שחלמתי עליו, נסעתי לתל אביב ועשיתי כמה עבירות תנועה כי אני לא יודעת לנהוג בערים. אני כן יודעת לנהוג בכבישים שיש בהם חזירי בר ומתגעגעת לנהוג בדרכים שאף אחד לא נוסע בהן

מבט משתולה לכיוון זרעית ודרום לבנון (צילום: הדס להב)
מבט משתולה לכיוון זרעית ודרום לבנון (צילום: הדס להב)

אני מאוד מתגעגעת לקהילה שלי. רובם התפנו למלון בנוף הגליל. בכל שבת אני שולחת הודעה בקבוצת הווטסאפ "שתולה כיף לעזור": שבת שלום למושב שתולה. מתגעגעים אליכם, עמיחי הדס יאיר ושיר. ואני רואה הודעות מהמלון: יש למישהי פינצטה? ומתגעגעת להודעות כמו: למי יש חציל?

בכל שבת אני שולחת הודעה בקבוצת "שתולה כיף לעזור": שבת שלום למושב שתולה. מתגעגעים אליכם, עמיחי הדס יאיר ושיר. ואני רואה הודעות מהמלון: יש למישהי פינצטה? ומתגעגעת להודעות כמו: למי יש חציל?

עבודה

החודש החלה שנת הלימודים האקדמית. בינתיים אנחנו בהכנות בתוך הסגל וגם מול סטודנטים. במכללת תל חי אלמד בזום ובאוניברסיטת חיפה ילמדו גם באופן פרונטלי. המדינה מממנת את שנת הלימודים למי שנרשם לקמפוסים באזורים המפונים.

אנחנו נלחמים על כל סטודנט וסטודנטית וברור שיש התאמות שאנחנו עושים למשרתי מילואים, לבני משפחות של חטופים, למי שאיבדו קרובים. אין להם ראש ללמוד וזה מובן, אבל אנחנו לא נותנים להם לנשור ועושים כל מה שאפשר כדי לעזור, כולל עזרה במיצוי זכויות. כמתרגלת, יש לי כיתות קטנות יותר ואני יכולה לתת יחס אישי יותר ואוזן קשבת.

לאחרונה התחלנו לקבל את תמיכה מהמדינה וזה עוזר, אבל אנחנו לא לוקחים עבודות של אילוף כלבים כי אני לא יודעת אם נישאר כאן מספיק זמן כדי ליצור לעצמנו מעגל. איכשהו, אנחנו מסתדרים.

הדס להב (צילום: דפנה טלמון)
הדס להב (צילום: דפנה טלמון)

העתיד

ישראל חיה על בלימה. אני חוששת ממה שיקרה אם גם הצפון יצטרף ללחימה. נקמת-דם תושבי הדרום תנחה את ידי אם המלחמה תגיע לפתחי. לאורך ההיסטוריה כולה יהודים נרצחו בגלל יהדותם וההיסטוריה – לא נגמרת. כנראה ינסו להרוג ולכבוש את כולנו. בכל מקום. אי אפשר לטמון ראשים בחול.

אני חיה על טייס אוטומטי. לא רואה עתיד ולא זוכרת את העבר. תחושה של טשטוש. אני ממלאה את המטלות היומיות שלי ואחרי שבוע שמה לב שעבר שבוע. כלום לא בסדר והכול בסדר.

אני חיה על טייס אוטומטי. לא רואה עתיד ולא זוכרת את העבר. אני ממלאה את המטלות היומיות שלי ואחרי שבוע שמה לב שעבר שבוע. כלום לא בסדר והכול בסדר

אני יודעת שאחזור. אף אחד לא ירחיק אותי משתולה. ישראל חייבת את היישובים האלה, אבל לפעמים ישראל קצת מטומטמת ולא יודעת מה טוב לה. אם אין יישוב ששומר על הגבול – הגבול נדחק פנימה. כרגע, בכל מקרה, אי אפשר לחזור וגם מחכה לנו עבודת שיקום כי הבית שלנו חטף רסיסים והדוד נזל לתוך הבית.

מדי פעם יש רגעים של ערעור. רגע, אולי לא נחזור? אולי לא יהיו מספיק אנשים שירצו לחזור? מי ירצה לחזור למקום שבו, בכל רגע, אפשר לרצוח אותך? כשאת רואה שהשיטה של הממשלה שלך היא לפנות אותך, למה לחזור? בכל פעם שיש פצמ"ר ליד המושב יש משפחות שעוזבות ואני מניחה שיש משפחות שלא הספיקו להכות שורש. למה שירצו לשוב?

בגליל יש עצים עם השרשה מעניינת: עצים שהשורש שלהם יכול לקדוח סלע כדי להגיע למים. כך גם אדם שגר במקום מסוים. הוא מתחיל להידמות לטבע סביבו, לבעלי החיים ולעצים. אם לא חיית שם מספיק זמן – השורשים שלך קצרים.

עוד 1,993 מילים
סגירה